אתם פנויים להשפלה ביום שלישי?  

"כמה שאנאפוליס נראית רע מבחוץ, האמת היא פי אלף יותר חמורה" - אומר חבר מטכ"ל המעורב אישית במגעים עם האמריקנים והפלשתינים. ואמנם, הטיוטה המודלפת מוכיחה כי ייעשה מאמץ לכבול את ישראל לנוסחאות מדיניות המכתיבות נסיגה לקווי 1949

לקראת ועידת אנאפוליס בשבוע הבא, במטה הכללי של צה"ל שוררת אווירה קודרת. הגישה הרווחת שם לוועידה משולה לזו של אסיר הנידון למוות לגרדום. "כמה שאנאפוליס נראית לך רע מבחוץ, האמת היא פי אלף יותר חמורה" - כך הגדיר חבר מטכ"ל המעורב אישית במגעים עם האמריקנים והפלשתינים את המצב המדיני לקראת הכינוס.

אם לשפוט לפי טיוטת ההודעה המשותפת של ישראל והפלשתינים, שאמורה להימסר באנאפוליס ואשר הודלפה אתמול לתקשורת, החששות של חברי המטכ"ל מוצדקים. הטיוטה מפגינה באופן חד-משמעי את הגישות הסותרות של ישראל והפלשתינים לוועידה בפרט ולמשא ומתן בכלל. היא גם מראה כי ארצות הברית מצדדת בעמדת הפלשתינים נגד ישראל באופן גורף.

על פי הטיוטה, מתברר כי ישראל משתדלת לרוקן את ההודעה המשותפת מתוכן ולהימנע מכל התחייבות מהותית ביחס להסדרים עתידיים עם הפלשתינים. הפלשתינים, לעומת זאת, משתדלים לקשור את ידיה של ישראל ולהסיר ממנה את היכולת להתנער מנוסחאות מדיניות המכתיבות נסיגה ישראלית לקווי הפסקת האש של שנת 1949 וקבלת הדרישה הפלשתינית, באופן כזה או אחר, ל'זכות השיבה' של ערבים זרים לתחומיה. כמו כן, הפלשתינים פועלים להכריח את ישראל להתחייב להשלים את המשא ומתן לקראת הסדר תוך שמונה חודשים.

מעבר לכך, הפלשתינים פועלים להסיר מישראל את הזכות לקבוע אם הפלשתינים עומדים בהתחייבויות שלהם בכל הקשור ללחימה בטרור, הפסקת ההסתה וכו'. במקביל, הם גם פועלים להסיר מישראל את הזכות שלא להעניק ויתורים לפלשתינים או לקבוע את המדיניות שלה לגבי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון באופן עצמאי. לצורך שתי מטרות אלו, הפלשתינים דורשים כי ועדה בינלאומית תתכנס פעם בשלושה חודשים לבחון ולשפוט את התנהלות הצדדים ולקבוע אמות מידה להמשך המשא ומתן.

כפי שמראה הטיוטה המודלפת, האמריקנים הכניסו את עצמם לתוך המחלוקת כדי לדרבן את ישראל להיכנע לדרישות הפלשתינים. בניגוד לעמדת ישראל, האמריקנים קבעו כי הם יהיו השופטים הבלעדיים. הם יקבעו את מידת העמידה, הן של הפלשתינים והן של ישראל, בהתחייבויות שלהם.

לאור העובדה כי האמריקנים כבר עכשיו מתעלמים מהפעילות החבלנית של פת"ח, כולל של אנשי פת"ח בתוך מנגנוני הביטחון של מחוד עבאס, ברור כי אמות המידה המשמשות את האמריקנים לקביעת העמידה הפלשתינית בהתחייבויות אינן מתייחסות בהכרח למצב האמיתי בשטח.

כמו כן, הדרישות האמריקניות לוויתורים ישראליים מפליגים לפלשתינים עוד לפני כינוס הוועידה מראות כי לא ביטחון ישראל עומד בראש מעייניהם של אנשי מחלקת המדינה, כי אם מראית עין של 'התקדמות' לקראת 'שלום' – מראית עין שרק ויתורים ישראליים יכולים לספק.

התרפסות אינטימית

ללא ספק, מה שגורם לישראל ללכת שבי אחרי רייס הוא חולשתם חסרת התקדים של מנהיגי ישראל. שלישיית הגמדים – אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק פשוט אינם מסוגלים לעמוד נגד האמריקנים.

ראינו את זה בהתנהלות המבישה של אולמרט ולבני כבר במהלך המלחמה נגד חיזבאללה בקיץ שעבר. ברק הפגין את אין-אוניו מול האמריקנים במהלך כל הקדנציה שלו כראש הממשלה. למעשה, ברק היה המנהיג הישראלי הראשון שאימץ התבטלות מוחלטת מול וושינגטון כאסטרטגיית התמודדות עם האמריקנים, תוך הצגתה כקרבה חסרת תקדים בינו לבין ממשל קלינטון.

פקטור פואד

אבל אם ניתן להסביר את ההתנהלות של המנהיגים הישראלים בקלות יחסית, קשה יותר להסביר את ההתנהגות של רייס ושל בוש עצמו. מדוע רייס משקיעה את מרבית זמנה בפעילות למען מדינה פלשתינית שתחליש את ישראל ותהיה מדינת טרור? איזה אינטרס אמריקני היא מקדמת כך?

בשבועות האחרונים עלו לאוויר כמה תיאוריות המבקשות לתת הסבר רציונלי לפעילות הממשל מול ישראל. ההסבר העיקרי הוא שארצות הברית לוחצת על ישראל בניסיון לגייס קואליציה ערבית נגד איראן. על פי התיאוריה הזאת, אם ועידת אנאפוליס תיתפס כהצלחה מדינית עבור ארצות הברית, מדינות ערב ישתכנעו לתמוך בארצות הברית נגד איראן.

כבר בבחינה ראשונית התיאוריה הזאת נראית בעייתית. הרי הסיבה העיקרית שלא ניתן להגיע לשלום בין ישראל והפלשתינים היא שמדינות ערב מסרבות לקבל את קיומה של ישראל. זאת אומרת, מדינות ערב עצמן לא רוצות שלום. על כן, הן בעצמן ימנעו מוועידת אנאפוליס להצליח ועל כן, הן בעצמן יחלישו את מעמדה של ארצות הברית שתיתפס כחסרת יכולת בזירה.

אבל מעבר לזה, עיתוי הוועידה הביא למצב שדווקא הכוח לקבוע אם ארצות הברית תצא מהוועידה ללא פגע או תושפל, מופקד באופן בלעדי בידי איראן וסוריה. יום שבת הקרוב, ה-24 בנובמבר, הוא המועד האחרון לעריכת בחירות לנשיאות לבנון.

עד כה, האיראנים והסורים חסמו את הבחירות על ידי פסילת כל המועמדים האפשריים. כל עוד אין מועמד מוסכם, אין בחירות. נכון ליום חמישי, הכוחות הפרו-מערביים בלבנון כבר הסכימו לקבל מועמד של דמשק וטהראן. אך על אף זאת, שתי המדינות מונעות את הבחירות.

על כן, יש כיום שני תסריטים אפשריים. או שייבחר נשיא פרו-סורי ואיראני, המקורב לחיזבאללה לא פחות מהנשיא היוצא אמיל לאחוד, או שלא יתקיימו בחירות בכלל ויוקמו שתי ממשלות נפרדות – אחת בראשות פואד סיניורה המקורב למערב, ואחת בברכת סוריה ואיראן שכנראה תזכה לתמיכת הצבא הלבנוני וחיזבאללה. זאת אומרת, או שאיראן וסוריה ישתלטו מחדש על לבנון בשקט, או שיעשו זאת תוך דחיפת המדינה למלחמת אזרחים.

לאור זאת, אם המטרה של ועידת אנאפוליס היתה להחליש את איראן וסוריה, אזי בדיוק ההפך קרה. עדות לכך היא העובדה שהנשיא בוש בילה את מרבית השבוע בשיחות טלפון עם מנהיגי העולם בניסיון לשדל אותם לשכנע את דמשק וטהראן לאפשר קיומן של הבחירות בלבנון.

במסגרת השתדלנות שלו, בוש גייס גם את ספק הנשק העיקרי של שתי המדינות – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ייתכן מאוד כי ההסכמה של אולמרט לאפשר לרוסיה לספק 25 שריוניות למיליציות הפת"ח ביהודה ושומרון, היא תוצאה של הסחר ומכר שבוש מנהל עם פוטין סביב שאלת לבנון. בוש אפילו הסכים לחדש את המגעים הישירים בין ארצות הברית ואיראן בסוגית עיראק מסוף השבוע הבא.

האמריקנים מבקשים לגייס את מדינות ערב לטובתם במאבק שלהם נגד איראן, במטרה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. אך מההתפתחויות בלבנון אנו למדים שמדינות ערב אינן מוכנות, או אינן מסוגלות, לעשות דבר נגד איראן.

אמנם ערב-הסעודית מקורבת לסונים בלבנון. אך הקרבה הזאת לא הביאה לשום דבר מלבד התקפלות הסונים בראשות סיניורה לדרישות של טהראן ודמשק. ואם בזירה הלבנונית הערבים אינם מצליחים להפגין כל יכולת מהותית, איך ניתן לצפות שהתמיכה שלהם נגד תוכנית הגרעין של איראן תשנה משהו?

כל זה רק מראה כי ועידת אנאפוליס רק פוגעת ביכולת של ארצות הברית לגייס תמיכה ערבית נגד איראן, ומצד שני, גם אם היא היתה מצליחה לגייס את מדינות ערב נגד איראן, אין סיבה לחשוב כי הקואליציה הזאת היתה מסייעת לפגוע במתקני הגרעין של איראן.

מורשת או טרשת

יש עוד סברות. למשל, הסברה כי בוש החליט להתרכז בנושא הפלשתיני כי הוא רוצה להגביר את התמיכה הציבורית בנשיאות שלו. אם זאת היתה המטרה של הנשיא ושל רייס, אז שוב, מסתבר כי אנאפוליס רק פוגע בהם.

גם השמרנים וגם הדמוקרטים תוקפים את יוזמת הנשיא ומזכירת המדינה שלו להתמקד בזירה הפלשתינית. פרשן 'הניו-יורק טיימס' השמאלני תומס פרידמן תקף את אנאפוליס בטורו ביום רביעי. הוא טען כי לא רק שאין אפשרות להגיע להסכם לנוכח החולשה של ממשלת עבאס וממשלת אולמרט כאחת, אלא שההתעסקות בזירה הפלשתינית באה על חשבון הזירה העיראקית, שהיא חשובה הרבה יותר הן לביטחון ארצות הברית והן למורשת של בוש.

בצד השני, המועמדים הרפובליקנים המובילים לנשיאות – רודי ג'וליאני, מיט רומני, ג'ון מקיין ופרד טומפסון - כולם הביעו הסתייגות מהמהלכים של הנשיא מול ישראל והפלשתינים.

ישנה גם הסברה כי הנשיא ורייס חושבים שפעילות אינטנסיבית למען מדינה פלשתינית תסייע לבניית המורשות שלהם אפילו אם היא לא תביא לשלום, בדיוק כפי שהנשיא ביל קלינטון זכור לטובה בעבור פעלתנותו למען הקמת מדינה פלשתינית, אף שמעשיו הביאו למלחמת הטרור הפלשתינית.

אך גם אם זאת המגמה שלהם, היא לא עומדת במבחן המציאות. קלינטון לא נפגע מהפעילות שלו בזירה הישראלית-פלשתינית אף שהפעילות שלו הביאה למלחמה, כי לאורך רוב שנות כהונתו היה אפשר לטעות ולחשוב כי בכל זאת יש סיכוי להגיע לשלום, אמונה שהתנפצה בסוף תקופתו.

לעומת זאת, במהלך שנות כהונתו של בוש, כל יוזמה שהוא נקט – דו"ח טנט, נאומו בנושא מדינה פלשתינית, מפת הדרכים ועכשיו אנאפוליס – מתנפצת בידיים שלו עוד לפני שיוצאים עיתוני הבוקר. על כן, אין כל אפשרות שהוא יזכה לסובלנות שלה זכה קודמו בתפקיד על כך שהוא מנסה ליישם מדיניות שאין לה כל קשר למציאות בשטח.