מכבש כרמון - אמנון לורד  

המכון הישראלי לדמוקרטיה מצליח לטפטף לצמרת צה"ל את סדר היום הספק-ציוני שלו באמצעות ארגון כינוסים משותפים. סמינר שארגן המכון לחברי כנסת במצפה-רמון, כדי לשכנע אותם להסתייג מסעיפים ציוניים מדי בחוקה המתגבשת, טורפד ברגע האחרון

השבוע שוב התקיים אחד מאותם כינוסים שאינם אלא קופרודוקציות של המטה הכללי עם המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשותו של אריק כרמון. בהפקות האלה חושף המטכ"ל את קציניו למכבש הרעיוני-פסיכולוגי של אותו מכון שיש הרואים בו מעוז של פוסט-ציונות רכה.
כמה חברי כנסת ניסו לטרפד את קיום הכינוס הזה שנערך ביום שני בנבטים שבנגב ועסק ביחסי צה"ל עם הדרום, ובפרט עם הבדווים. נעשתה פנייה מאוחרת לשר הביטחון אהוד ברק, אך הוא בצדק לא חשב להתערב בסידור של המטכ"ל עם המכון לדמוקרטיה, שאותו שוב הוביל האגף למשאבי אנוש.

אך כנס אחר שאותו כן הצליחו חברי כנסת לטרפד היה אמור להיערך במלון במצפה-רמון, כאשר היעד לתקיפה הפעם מצד המכון לדמוקרטיה – ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. המכון הישראלי לדמוקרטיה שם לעצמו למטרה להגיש טיוטת חוקה לכנסת עד מועד חג ה-60 למדינה.

במסגרת מאמציו בכנסת הוא נתקל באנשי המכון לאסטרטגיה ציונית, שבכל נושאי הליבה של החוקה – זהות וכדומה – הכו את נציגיו של אריק כרמון בוועדת החוקה של הכנסת. אפילו אנשי השמאל הצטרפו בנושאים הללו להצעה של המכון לאסטרטגיה ציונית. למשל, ש"מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי". המכון לדמוקרטיה, מסתבר, מתנגד אפילו לסעיף זה.

אבל המכון לדמוקרטיה אינו שוקט על שמריו, והוא החליט לאסוף מחדש את חברי הוועדה, על חשבונו כמובן, במלון במצפה-רמון כדי לנסות שוב לשכנע אותם באותם נושאי ליבה שכבר נדונו וסוכמו אך לא הגיעו להצבעה. באותה הזמנה למלון הושם דגש על מתנגדי החוקה של המכון לדמוקרטיה, כנראה כדי לרכך אותם.

אנשים המעורים בקרב על החוקה מכנים את אריק כרמון "תמנון". אכן מזה שנים – בעזרת בעלי הון שלא תמיד יודעים לאן הכסף שלהם הולך – הוא מצליח להשתלט על השיח הציבורי ולהתחבר עם כל מוסדות המדינה החשובים כדי לסנן לתודעת בכירי המוסדות האלה השקפות שהן הרחק שמאלה ממרכז התפיסה הציונית. כך עם בית המשפט העליון, כך התלבש המכון של כרמון על הכנסת ובייחוד על ועדת החוקה, ומזה כמה שנים גם על צה"ל.

כדי לארגן את הכנס המדובר במצפה-רמון היה המכון של כרמון זקוק לשותף, וזה נמצא בדמותו של יו"ר ועדת החוקה מנחם בן-ששון. היה מי ששמע על מה שמתבשל והרים טלפונים לאותם ח"כים שתמכו בסעיפים הציוניים של המכון לאסטרטגיה ציונית. "מתכוונים לעשות לכם שטיפת מוח, ואתם מוכנים לקבל את זה", התריעו בפניהם.

במכון לאסטרטגיה ציונית משווים את זה לאפשרות שאיגוד החברות הסלולריות יזמין את חברי ועדת הכלכלה או הכספים לכינוס של דיונים במדיניות התקשורת במלון על אי בים התיכון. זה שוחד.

התשובות שנתנו הח"כים היו מתחמקות, כי הם כבר הסכימו להשתתף. אריה אלדד, לשעבר יו"ר ועדת האתיקה של הכנסת, פנה לחיים אורון (ג'ומס) ממרצ – ובתוך יומיים ג'ומס כינס את הוועדה וזו הוציאה מכתב שקובע כי הכנס המיועד במצפה-רמון מהווה עבירה על תקנון האתיקה. היה ברור שזהו מאמץ של המכון לדמוקרטיה למרוח את הח"כים כדי להטות את לבם בנושאי הליבה המכריעים של החוקה.

אך זוהי רק הצלחה נקודתית ומוגבלת. אריק כרמון הצליח כבר להשליט את השקפת המכון שלו על המטה הכללי, ולא רבים יודעים שערב ההתנתקות התקיים כנס גדול שהיה קופרודוקציה של המכון יחד עם המטכ"ל. את זה אני זוכר כי הוזמנתי להשתתף בו. הוכן דו"ח משותף למכון ולמטכ"ל, כיצד יש לבצע את הפינוי של היהודים מחבל עזה.

הגרוטסקה העיקרית היתה עצם קיומו של מסמך שעל העמוד הראשון שלו מוטבעים גם סמל צה"ל וגם סמל המכון הישראלי לדמוקרטיה. היתה תחושה לא נעימה לראות את זה. את הדו"ח ריכזה טליה ששון.

ישראל הראל, שנכח בכינוס ההוא, זיהה בדו"ח לפחות כמה סעיפים פוליטיים מובהקים. במפגש הסיום הוא שיגר פתק שבו תבע במפגיע מאריק כרמון לקבל את רשות הדיבור להגיב על הדו"ח. בנוכחות אלופי משנה, תת-אלופים של צה"ל וכל אלופי המטכ"ל, אמר ישראל הראל לרמטכ"ל בוגי יעלון שישב בראש שולחן הנשיאות, כשלצידו אריק כרמון, כי קציני צה"ל לא יכולים להיות חתומים על דו"ח שמכיל סעיפים פוליטיים. "האם הדו"ח הזה הוא עמדת צה"ל?" הוא שאל. ורב-אלוף יעלון ענה בתקיפות: "זאת לא עמדת צה"ל".

הראל ראה בתשובת הרמטכ"ל נזיפה לאלוף שטרן, שהיה המפיק השותף של האירוע ושל הדו"ח.

עוד מותר להיות יהודי פה?

מטרת הניסיון הערבי לרכוש בתים במושב מי-עמי היא להפוך גם את ההתיישבות היהודית בתוך הקו הירוק לבלתי חוקית

בשם מושגים כמו "אזרחות" ו"שוויון", גולשת מדינת ישראל לאבסורד הגדול מכולם: היהודים הופכים בהדרגה לעבריינים במדינת ישראל. בעקבות בג"ץ קעדאן בקציר, בג"ץ היישוב רקפת בגוש משגב, וקודם לכן בג"ץ הקשת המזרחית בעניין קרקעות הקיבוצים, אנחנו מגיעים לשלב הבא: תושבי אום אל-פחם דורשים להיכנס לבתים של ההרחבה במושב מי-עמי על קו התפר באזור עירון. אין סיבה שבעתירה לבג"ץ הם לא יזכו, משום שסירובם של חברי מי-עמי לקבל אותם יוכר כאפליה גזענית.

האם ערבים מאום אל-פחם יגיעו להרחבה של מי-עמי בסופו של דבר? סביר מאוד שלא. כפי שברקפת לא יגורו ערבים. מה שיקרה בסבירות גבוהה הוא שכל מהלך ההרחבה ישותק ויוקפא.

וזוהי למעשה המטרה של הערבים ושותפיהם בקרן החדשה לישראל או בקשת המזרחית – לבלום את כל פיתוח הפריפריה היהודית במדינת ישראל. והדגש - במדינת ישראל, לא בארץ ישראל.

הם כבר יודעים שהמשפטנים המלומדים, הממשלה והלחץ הבינלאומי הפכו את ההתיישבות מעבר לקו הירוק לבלתי חוקית, וכפי שעשרת אלפים יהודים הופללו והפכו לעבריינים לפני שנתיים וחצי, כך יהפכו חצי מיליון נוספים לעבריינים, ולכן לא נותר לשמאל ולארגונים הערביים אלא להפוך גם את תושבי הפריפריה היהודים בתחומי הקו הירוק לעבריינים.

ברוח האבסורד השורה על החלטות בג"ץ בשנים האחרונות, מותר להגיד שההתאגדות היחידה המותרת והחוקית של יהודים היא על פי הקריטריונים של סטלין או היטלר. ברכבות גירוש, בגטאות, בבירוביג'אן, בין גדרות כאלה ואחרות. אך התאגדות חופשית של יהודים, המותרת ודאי בכל ארץ אחרת בעולם, נחשבת בישראל של היום לאסורה מסיבות של גזענות וחוסר שוויון.

הצבת המשולשת של השמאל, הערבים והפלשתינים דנה את היהודים להצטמצם רק בגושים עירוניים גדולים ובעיקר בגוש דן. לאור המצב החוקתי הנוהג היום בישראל אפשר לראות כמה רחוקה מהמציאות התוכנית של אביגדור ליברמן להעביר שטחים המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים לשטחי המדינה הפלשתינית אם תקום. עד שזה יתממש מי-עמי כבר תהיה חלק מאום אל-פחם ותעבור יחד איתה לפלשתינים.

המצב כפי שהוא מתבטא בבג"צים האנטי-ציוניים האלה הוא כזה, שניתן לבלום את ההידרדרות רק בעזרת חוקה כתובה למדינת ישראל. ואני לא מדבר על חוקה שתכיר בצורה סמלית בענייני זהות המדינה היהודית או אפילו בכל הקשור לחוק השבות; החוקה הזאת חייבת להגן על כל יוזמה לפיתוח התיישבותי ולאכלוס של ישובים יהודיים.

לא ייתכן שבעלי השקפות אסלאמו-נאציות יקבלו הזדמנות שווה לקנות בתים בקהילות שהתאגדו מלכתחילה כקהילות של יהודים. כאשר יגיעו מוסלמים ציונים שרוצים להזדהות עם היהודים, שום חסם גזעני לא ימנע מהם להתגורר ביישובים יהודיים ובקיבוצים. אבל כפי שמוכח שוב ושוב, כוונת העותרים היא לעצור את יוזמות האכלוס וההתרחבות בגליל ובשאר אזורי הכפר.

המגפה החסויה

מגפת השנאה האסלאמית כלפי ישראל מאז 11.9 היא תוצר של החיבור בין הנאציזם לאסלאם שהתרחש עוד בשנות השלושים

"אנו היינו הראשונים שחשבנו שצריך לתרגם את 'מיין קאמפף'", סיפר סמי אל-ג'ונדי, מהמנהיגים ההיסטוריים של מפלגת הבעת' הסורית. "כל מי שגר באותה תקופה בדמשק ידע להעריך את הנטייה של העם הערבי לכיוון הנאציזם, זאת משום שהנאציזם היה הכוח שיכול להזדהות איתו ולהוביל אותו". אותו סמי אל-ג'ונדי התוודה: "אנו היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את הספרים המובילים שלו והעמקנו במקורות הגותו, בייחוד ניטשה, פיכטה וה"ס צ'מרבליין".

כמה אנשים יודעים שמשלחות ערביות, ופוליטיקאים בכירים, הוזמנו למצעדי נירנברג השנתיים. הפרטים האלה הם לא סתם אנקדוטות פריקיות מהעבר הרחוק. החוקר הגרמני מתיאס קונצל טוען בספרו החדש 'ג'יהאד ושנאת-יהודים' כי הטרור האסלאמיסטי של השנים האחרונות, ששיאו ב-11 בספטמבר 2001, והאידיאולוגיות האנטישמיות הקיצוניות של חמאס, חיזבאללה, איראן, האמנה הפלשתינית ואל-קאעידה, מקורם בחיבור הקטלני בין האסלאמיזם לנאציזם.

קונצל מצייר תמונה אחרת מהמקובל אבל כנראה נכונה: בניגוד לאשליה הממסדית הישראלית, כאילו מתקפת 11 בספטמבר הגדילה את ההבנה לבעיותיה של ישראל והעלתה את המודעות הבינלאומית לבעיית הטרור, אירועי 11 בספטמבר יצרו צונאמי של שנאה כלפי היהודים. ויותר מזה: ככל שהטרור האנטי-ישראלי באינתיפאדה הפיל יותר קורבנות כך התגברה השנאה כלפי ישראל בעולם וההסתייגות ממעשיה ומעצם קיומה.
מקורותיה של מגפת השנאה כלפי ישראל היום אינם תוצאה של המקורות האסלאמיים, אלא תוצר של החיבור בין הנאציזם לאסלאם שהתרחש עוד בשנות ה-30.

קונצל מצטט הנחיה נאצית מ-1943: "השמדת היהודים ברחבי העולם היא התנאי המוקדם לשלום בר קיימא". זה דומה אם לא זהה לקביעה של אחמדינג'אד כי "המשטר הציוני יימחק והאנושות תהיה משוחררת".

הגורם העיקרי, לדברי קונצל, שהטמיע את רוח הנאציזם אל תוך התודעה האסלאמית בעבר, היה תנועת האחים המוסלמים במצרים והמופתי חאג' אמין בארץ ישראל. קונצל סבור שהמומחים, הפוליטיקאים והמדיה רואים ושומעים אך מתעלמים ולא לוקחים ברצינות את ביטויי השנאה ורצון ההשמדה: "ביודעם את התוצאות של 'אנטישמיות גואלת' (שאול פרידלנדר), היו צריכים להיות בכוננות הגבוהה ביותר. במקום זאת, הם עצמו עיניהם. העובדה שמאז 11 בספטמבר שנאת-יהודים הגיעה לממדים של מגפה בעולם המוסלמי קיבלה פרופיל נמוך וזכתה להתעלמות".

קונצל עצמו חווה את התגובה המקובלת לתזות שלו, כאשר ב-2003 התחוללה סערה עצומה סביב הרצאה שעמד לשאת באוניברסיטת ייל. הוא נדרש לשנות את שם ההרצאה ולא לכלול בה את המילה "אנטישמיות" והורשה לדבר רק כאשר הוצב נגדו מרצה אחר, נטול כל כישורים מלבד העובדה שעמד בראש ארגון פלשתיני כלשהו. השנה בוטלה הופעה של קונצל באוניברסיטת לידס באנגליה.

יום כיפור מדיני

התפנית האמריקנית נגד ישראל היא תוצאה של תהליך ארוך. הצמרת הישראלית, במחדל שעליו להיחקר, נרדמה בשמירה

אם היה ספק לגבי המשמעות האסטרטגית הכוללת של דו"ח המודיעין האמריקני שהתפרסם לפני שבועיים, וכאילו מזכה את האיראנים מעניין הפיתוח של נשק גרעיני, באה הודעתו של הנשיא ג'ורג' בוש כי הוא ת ו מ ך בהעברת הדלק המועשר על ידי הרוסים לכור הגרעיני בבושהר ואישרה שמדובר במדיניות חדשה. פירושו, שארצות הברית מבצעת מפנה אסטרטגי כולל במדיניותה. זה לא שמחברי דו"ח המודיעין ניסו להרוויח משהו אצל בעלי הבית הבאים, במידה שייבחר נשיא דמוקרטי, ולא שהם ניסו לחתור תחת הבית הלבן במסגרת המלחמות הפנים-ממשליות.

בארצות הברית שינויי מדיניות הם תהליך ארוך שעשוי להימשך שנה או חצי שנה. הוא מתחיל בדרגים נמוכים כעבודת מטה שמגיעה בדרך שיטתית יותר ויותר גבוה במדרג של מקבלי ההחלטות. רק אחרי שהניירת והצעות הפעולה וההערכות מסוננות דרך הפורומים השונים שידועים גם למקבלי ההחלטות בישראל, מגיע התהליך בסופו של דבר לקודקודים של המערכת האמריקנית שהנשיא עומד בראשם.

כך שדו"ח המודיעין ואופן פרסומו ועכשיו הודעתו של הנשיא בוש מהווים רק את קצה הקרחון בתפנית שהיא קודם כל לרעת ישראל.

אפשר לשער שנקודת ההתחלה של המפנה לרעה היא בתמונת המחדל והכישלון של ישראל במלחמת לבנון 2. הנשיא הידידותי ביותר כביכול לישראל ישליך אותה כמטען עודף אם האינטרסים הלאומיים הקיומיים שלה סותרים אינטרס אסטרטגי כלשהו של ארצות הברית.

וזה ההסבר העמוק לחשדנות הכפייתית של יהודי אמריקה כלפי הרפובליקנים. בוש יגיע בחודש הבא לישראל לא כידיד אלא כמי שפנה עורף ברגע האמת לישראל משום שהאינטרס העליון של האוליגרכים במפלגה הרפובליקנית – בראשם אביו הנשיא לשעבר וג'יימס בייקר – הוא להכניס עוד רפובליקני לבית הלבן בשנה הבאה ולהוריד את מחירי הנפט.

עכשיו בישראל מתקוטטים ראשי קהיליית המודיעין. כאילו ראש המוסד לא התנהל נכון מול המודיעין האמריקני, ואם ראש אמ"ן ידלין, שהיה בעבר נספח צה"ל בוושינגטון, היה מנהל את המגעים, האמריקנים היו מבינים. ניסיון זול להפיל את התיק על מאיר דגן בשעה שמדובר במחדל מדיני כולל. אם דיכטר חושש מ"יום כיפור", ישראל כבר נמצאת ב"יום כיפור" מדיני אסטרטגי.

בהתחשב בתהליך קבלת ההחלטות הסדור והארוך שמתבצע בממשל האמריקני, השאלות הן קשות. איך זה שאף אחד לא הרגיש בתזוזות. שר הביטחון ברק הודה בעצמו שידע על מה שמתבשל כבר שלושה שבועות לפני פרסום הדו"ח. הוא לא נקט פעולת חירום. כל הצמרת הישראלית היתה עסוקה בקרקס המדיני של אנאפוליס.

גם לאחר הפרסום לא ראינו פעולת חירום של ראש הממשלה בשילוב עם מדינות אחרות כמו צרפת ובריטניה, שהופתעו בדיוק כמו ישראל. למחדל שותפה גם שרת החוץ, שדאגה כבר להכניס גורמים של משרדה להליך קבלת ההחלטות על פי לקחי וינוגרד. מרוב דאגה למחדלי העבר, מסתבר שהאישים עצמם בצמרת המדינית ביטחונית הם המחדל. כיוון שקונדוליסה רייס היא האישיות הדומיננטית בכל המפנה האסטרטגי הזה כבר זמן רב, היתה חייבת להגיע התרעה מכיוונה של ציפי לבני שיש לה הכי הרבה שעות רייס. נראה שלבני הפכה שיכורת ועידות והזדמנויות צילום, והורדמה.

גורמים המעורים במגעים עם האמריקנים לאורך שנים, גם על בסיס מודיעיני, אומרים כי "היו סימנים שאנחנו מביאים מידע והאמריקנים לא קולטים או מסרבים לקלוט אותו".
לפני מעט יותר מחצי שנה ביקר בארץ קצין אמריקני בדרגת אדמירל המעורה במדיניות האסטרטגית והמודיעינית.

הדאגה העיקרית שהביע היתה מזליגה של פצצה גרעינית או מלוכלכת לידי טרוריסטים. המסקנה מדבריו היתה כי איראן גרעינית נמצאת עכשיו במכלול החשיבה של הצמרת האמריקנית בסדר עדיפות נמוך יותר מטרור של נשק השמדה המונית ומהמלחמה בעיראק.

יש מקום להקים ועדת חקירה פרלמנטרית על המחדל המערכתי בנוגע למהפך המדיני-אסטרטגי של ארצות הברית, בדיוק כפי שנעשה אחרי עיראק.