כשהמצרים פותחים באש חיה על המוני פלשתינצים זה בסדר  

ומבחינתי - הנאציזם הוא הרעיון ולא הביצוע, או יכולת הביצוע. גם אם הנאציזם, אז, היה ממוגר עוד בטרם נהרג יהודי אחד על מזבחו, הוא היה עדיין מתועב ורצחני, נכון? למעט כמה שמאלנים שחיים בסרט, אין אדם במדינת ישראל שמשלה את עצמו מה יקרה אם, חלילה, יתנן איזשהו כוח בידיהם. לא מפליא הוא שאת הפיגועים הכי מתועבים, או לשלוח אשה בהריון תשיעי לבצע פיגוע, מבוצעים על ידם.

לפלשתינאים יש אתנו סכסוך אמיתי. סכסוך "קלאסי" על אדמה. אני לא אבזבז זמן להצהיר איפה נאמנותי בעניין זה, אבל מנקודת ראות פלשתינית - שאני כמובן לא שותף לה - הם עברו פה נכבה. ולכן יש ביננו סכסוך דמים. אבל אם יום אחד נעלה כולנו על מטוסים ונחזור לארצות מוצאנו בגלות - הפלשתינים "יבואו על סיפוקם", ולא ירדפו אותנו להשמידנו פיזית.

זאת ועוד, האכזריות נגד חיילים יהודים היא חלק מהטבע המכוער של הערבים. - (לא רק המוסלמים) הם מתנהגים בצורה דומה אלו לאלו. אח מרוצץ את גולגלת אחותו למען "כבוד המשפחה". טבח סברה ושתילה בוצע ע"י ערבים על ערבים. אבל כל זה נעשה תחת נימוק של סכסוך. (ושוב, אל תביני מדברי שאני מקבל, מסכים מתחשב מבין זאת. אני רק מנתח את התופעה), ולא תחת נימוק שהנרצח הוא "פגום" ואינו זכאי לחיות - מלידה.

והנה משהו שפירסמתי כאן פעם ומבוסס על "מאז ומקדם"

מפעם לפעם בהקשרים שונים מעלה מישהו בערגה מעושה את סיפור מערכת היחסים בין היהודים בארצות האיסלאם והמוסלמים כמערכת יחסים כמעט אידיאלית שיכולה לשמש מודל למערכת היחסים בין יהודים לערבים. סיפור האידיליה הופרך בכמה ספרים אבל כוחו של המחקר ההיסטורי לא מצליח להחזיק מעמד אל מול מכונת תעמולה משומנת שמתבססת בעיקר על חזרה אינסופית על אותה מנטרה עד שהיא מתקבעת בתודעה כמציאות היסטורית.
מטרת המאמר שלהלן להעמיד את הדברים על דיוקם ולתאר שוב את המציאות ההיסטורית כפי שהייתה באמת ולא כפי שהומצאה מחדש על ידי תועמלנים שכירי עט.

ההיסטוריה של היהודים והערבים היא ארוכה וימיה עתיקים מימי האיסלאם. המסורת מייחסת את תחילת היישוב היהודי בחצי האי ערב עוד לימי שלמה המלך כאשר יישוב יהודי הוקם בתימן. לאחר חורבן בית שני קיבל היישוב היהודי בחצי האי ערב תנופה ויהודים שנמלטו מהחורבן שהמיטו הרומאים בארץ ישראל ייסדו את העיר יתריב שהפכה להיות מדינה. עם הזמן ועוד לפני הופעת מוחמד היגרו מספר שבטים ערביים, בני אוס ובני ח'זרג מתימן לאזור העיר מדינה על מנת לחיות בשכנות לשלושה שבטים יהודיים, השבטים קורייזה, נציר וקינוקע. תקופת חייהם של היהודים והערבים באזור חצי האי ערב, מאז ימי שלמה המלך ועד להופעת מוחמד הייתה תקופה של יחסים הוגנים ומכובדים עבור היהודים. תדמית היהודים בספרות הערבית שלפני האיסלאם הייתה חיובית וההתייחסות אליהם ציינה את תכונותיהם הטובות.

הדברים השתנו עם הופעתו של מוחמד. מוחמד נולד בשנת 570 לספירה לשבט קוראייש, התייתם מהוריו בגיל שש ואומץ על ידי דודו אבו טאלב אביו של עלי (שהפך להיות מייסד הזרם השיעי). מוחמד בעבדותו כמלווה שיירות אצל דודו הכיר את היהודים והנוצרים ונחשף לסיפורי היהדות והנצרות. בגיל עשרים וחמש נישא לחדיג'ה, אלמה עשירה שהייתה מבוגרת ממנו והפך למנהל עסקיה. בגיל ארבעים מוחמד טען להתגלות והתחיל להפיץ את דת האיסלאם. תחילת דרכו לא הייתה סוגה בשושנים ומוחמד כונה "המשוגע" הן על ידי השבטים הערבים והן על ידי השבטים היהודיים. מוחמד ניסה לקנות את לב היהודים באמצעות אימוץ רעיונות יהודיים כגון: צום יום הכיפורים המשמש לתשובה, תפילה יומיומית, תפילה לירושלים והצבתם במרכז דת האיסלאם אבל אילו לא עזרו והיהודים סירבו לקבלו כנביא ממשיך דרכו של משה מה שהביא את מוחמד לשנות את דרכו ולראות ביהודים אויב שיש להילחם בו, להביס אותו ולגרש אותו מחצי האי ערב.
בשנת 622 הגיע מוחמד למדינה והחל את מלחמתו בשבטים היהודיים, אחד אחרי השני. שבט קינוקע שסירב לקריאות ההתאסלמות של מוחמד היה הראשון לשלם את המחיר ונאלץ להגר מחצי האי ערב ללא הרכוש. השבט השני היה שבט נצ'יר שגם הוא סרב להתאסלם, נאלץ לעזוב את חצי האי ערב ללא רכושו. חלק מיהודי נצ'יר הצטרפו ליהודי חי'בר. יהודי חי'בר ונצ'יר ביחד עם ערבים ממכה יצאו להילחם במוחמד, הם הטילו עליו מצור שנמשך פרק זמן ממושך ונפסק רק לאחר שמוחמד נתן מחצית התבואה שהייתה ברשותו.
מוחמד לא עצר ופנה להילחם כנגד שבט קורייזה שנכנע לו לאחר מצור. ראשי הגברים נכרתו והוטלו לתוך חפירות שהוכנו מבעוד מועד. יהודי חי'בר התגייסו על מנת לפדות את השבויים הנותרים בחיים והכינו מערכה גדולה בשיתוף עם ערבים תושבי חצי האי ערב כנגד מוחמד. לרוע המזל, אחד מנשיאי שבט נצ'יר שהצטרף ליהודי חי'בר הצליח לשכנעם כי לא צפויה סכנה נוספת ליהודים והמלחמה המתוכננת בוטלה.
שנתיים לאחר מכן התכונן מוחמד למלחמה ביהודי חי'בר ובשלב הראשון ביקש שישלחו משלחת לצורך משא ומתן לשלום, אנשי המשלחת, מנהיגי שבט חי'בר, נרצחו כולם עד האחרון שבהם. המלחמה לאחר מכן הסתיימה בחיסולם הפיסי של היהודים. הנשים והילדים נמכרו לעבדים.

חיסולו של שבט חי'בר הקיץ את הקץ על הקהילות היהודיות בחצי האי ערב שיישבו אותו מלכתחילה והפריחו את שממתו. תיאור של היסטוריון מוסלמי נותן פרספקטיבה מסוימת: ''קודם האסלאם כשרעב בא לארץ היו שירות של אנשים יוצאות לחי'בר פדק ותימא. ליהודים תמיד היו פרות להם היו גם עינות מים. אחרי כבוש חי'בר הוגד כי היהודים חורשים רעה על המוסלמים. אולם הרעב הציק לנו יצאתי עם קבוצת אנשים מצאתי שינוי בכל. לא ראינו עוד את בעלי חי'בר העשירים מצאנו איכרים עניים חסרי כל.''

בשנת 632 מת מוחמד כאשר אין יורש מובהק אלא שני מועמדים שראו את עצמם ראויים לרשת את מוחמד, עלי בן דודו של מוחמד, מייסד הזרם השיעי ואבו באכר הסוני, אביה של עיישה אישתו המועדפת של מוחמד מייסד שושלת בית אומיה. שני המועמדים היו "חליפות", בערבית "ממלאי מקום" (האירופאים שיבשו את המילה ל"כליף"). אבו בכר מת בשנת 634 והחלף על ידי בנו עומר. בשנים אילו ניהלו הערבים מלחמות התפשטות שהביאו להן שלל רב ומאמינים חדשים רבים. מול הערבים עמד צבאות מגושמים בעיקר זה של האימפריה הביזנטית. זו אחר זו נפלו לידיהם סוריה, ארץ ישראל, עיראק, פרס, ארמניה, מצרים.
לילידי הארצות הכבושות העניקו המוסלמים מעמד של בני חסות ומתוקפו חויבו לשלם מיסים מיוחדים: מס גולגולת ומס אדמה.
מסיבות פרקטיות הקשורות בניהול האזורי הנכבשים, לא כפו המוסלמים את דת האיסלאם על תושבי הארצות הנכבשות אבל במסגרת הסכמי הכניעה הוגדרו כללי החיים עבור ה"דימיים", הכופרים, במסגרת "חוזה עומר":
• איסור להשמיץ את הקוראן, את האיסלאם ואת מוחמד
• איסור לשאת נשים מוסלמיות
• איסור המרת דת של מוסלמי
• איסור להתנקש בחיי מוסלמי או לפגוע ברכושו
• איסור סיוע לאויבי המוסלמים
• איסור הגנה על מרגלים

בנוסף לששת התנאים המצוינים לעיל היו מספר כללי התנהגות נוספים:
• חובה לענוד סימן צהוב על הבגדים ולחגור חגורה מיוחדת
• איסור לבנות בתים הגבוהים מבתי מוסלמים
• איסור קיום מנהגי דת ברבים
• איסור שתיית יין בפרהסיא
• חובת קבורת המתים בשקט (על מנת שהמוסלמים לא יאלצו לשמוע את יגונם)
• איסור רכיבה על סוסים (שנחשבו אציליים), כן מותר לרכוב על פרדות וחמורים
• איסור חגירת חרב ואיסור שרות צבאי
• חובת תשלום מיסים על יין ונרות

ציווי המס המיוחד שעל הכופרים לשלם מופיע כבר בקוראן:
"הילחמו באלה (היהודים והנוצרים) אשר לא יאמינו באללה... עד אשר יעלו את המס בנפש חפצה, יען כי יושפלו". (סורא ט פסוק 9)
ניתן לומר כי מטרת הכללים ואופיים הייתה השפלת הכופרים מצד אחד והבלטת עליונות המוסלמי.
חוקים מפלים נוספים הבדילו בין רצח מוסלמי לרצח של לא מוסלמי. מוסלמי שרצח מוסלמי דינו מוות, מוסלמי שרצח לא מוסלמי חייב רק בתשלום כופר וגם זאת רק בתנאי שימצאו שני עדים מוסלמים שיעידו כנגד המוסלמי הרוצח (עדותם של לא-מוסלמים לא הייתה קבילה).
הכללים שנקבעו על ידי החליפה עומר ובמיוחד רוח השפלת הדימים שנשבה מהם שימשו במשך מאות רבות של שנים לאחר מכן כאבן יסוד במערכת היחסים של קהילות היהודים בתוך החברות המוסלמיות השונות. אופי הכללים ותוספות שונות עליהם היו תלויים גם באופי השליט המוסלמי.
להלן תיאורים מחיי היהודים בארצות מוסלמיות שונות.

בתימן סבלו היהודים מאות שנים של רדיפות קשות ביותר. בשנת 1678 גורשו יהודי חצי ערב מכפריהם והורשו להתיישב בעיר ששמה מוזע. יהודים רבים מתו בדרכם לשם. בשנת 1762 ביקר חוקר גרמני – דני בתימן ותיאר את חיי היהודים:
"הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא... ובו אלפיים יהודים חיים בביזיון גדול. בכל זאת הרי הם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים... זמן קצר לפני בואו הוחרמו שנים עשר מארבע עשר בתי כנסת של היהודים וכל בתיהם היפים נותצו".
באמצע המאה התשע עשרה תאר סופר מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך שנתיים בהם התגורר במחיצתם:
"היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי פראי וערל לב עד מאוד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא אך דמו לא טמא הוא בעיניהם, הם דורשים לעצמם את כל נכסיו ואם ימאן יבואו עליו בחוזק יד... היהודים... דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת שודדים מרצחים ושודדים.
... ביש במיוחד מצבו של היהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דניים אותו לקנסות מחפירים שאין ידו משגת כלל לשלם. והיה אם לא ישלם והכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על
ליבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. "
חוקים נוספים שמטרתם הייתה השפלה בלבד: היהודים חויבו לנקות את בתי השימוש וכן לפנות נבלות בעלי חיים מהרחוב, ללא תשלום כמובן. הנשים אולצו ללכת עם נעל אחת שחורה ונעל אחת לבנה.

בעיראק הייתה פריחה ארוכת שנים של הקהילות היהודיות, תקופה שנמשכה על פני תקופה של יותר מאלף שנים עד למאה התשיעית. עם החלת חוקי הדימה החלה מסכת של דיכוי ורדיפות. במאה ה- 11 נשדדו בתי הכנסת של בגדד ונחרבו. במאה השמונה עשרה נטבחו יהודי בצרה. בתחילת המאה ושרים כתב סגן הקונסול הבריטי במוצול (בעיראק):
"יחסם של המוסלמים לנוצרים ויהודים, שלעומתם הם רוב של עשרה כנגד אחד, כפי שנאמר למעלה הוא יחס של אדון לעבדים שהוא נוהג בהם במידה של סובלנות אדנותית כל זמן שהם יודעים את מקומם. כל סימן של יומרה לשוויון מדוכא כהרף עין. לעיתים קרובות רואה אתה ברחובות שכמעט כל נוצרי מפנה דרך בהכנעה אפילו לילד מוסלמי. לפני ימים אחדים בלבד ראה כותב שורות אילו שני יהודים מכובדים למראה, בני גיל העמידה, מטיילים באיזה גן. פעוט מוסלמי שהיה בן שמונה לכל היותר עבר על פניהם ואגב כך הרים אבן גדולה ויידה אותה בהם – ואחר כך עוד אחת – במנוחת נפש שאין למעלה ממנה, ממש כדרך שעשוי פעוט אחר לקלוע בכלב או בציפור. היהודים נעצרו והתחמקו מן האבן שכוונה היטב, אך לא מיחו עוד. "

במצרים במאה האחת עשרה ניסה הכליפה אל חכים להשפיל את היהודים על מנת לגרום להם להמיר את דתם. תחילה גזר עליהם לענוד תליון עם עגל זהב לצווארם.לאחר מכן ציווה עליהם לעדות פעמונים ולאחר מכן בולי עץ כבדים. לאחר שניסיונותיו לגרום ליהודים להמיר את דתם עלו בתוהו הרס את הרובע היהודי של קהיר והרג את כל יושביו. המאות שלאחר מכן היו מסע רדיפות והתנכלויות מתמשך. חייהם היו קשים מנשוא ומספרם הלך והידלדל. עדות מבקר במצרים במאה הארבע עשרה מתארת את רובע היהודים במצרים:
"יש בארץ הזו כחמשת אלפים יהודים שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם שרבות מסמטותיו צרות עד כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על פני זה".
בדו"ח שנכתב בתחילת המאה התשע עשרה על ידי אדוארד ליין מתוארת מציאות חיי היהודים במצריים:
"בדרך כלל המוסלמים מתייחסים אליהם (אל היהודים) בתכלית הבוז והתיעוב... היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קהיר ולפעמים היו מכים אותם רק על שום שעברו מימינו של מוסלמי. כיום הם מדוכאים פחות, אך עדיין אין הם מעיזים כמעט מעולם להשמיע מילה של גידוף כאשר הפחות שבערבים או בתורכים משקצם או מכה אותם שלא בצדק, שכן יהודים רבים הומתו משום שטפלו עליהם בשקר ובזדון כי השמיעו מילים של דופי נגד הקוראן או הנביא"
במאה התשע עשרה התרחשו מספר עלילות דם כנגד היהודים ובשנת 1890 פורסמה במצרים "הוכחה" לקיומם של "זבחי אדם בתלמוד". לאחר שנות הארבעים של המאה עשרים נרצחו יהודים רבים במצרים במהומות אנטי יהודיות.

במרוקו לאחר המאה השתים עשרה הלכו וגברו הגזרות נגד היהודים שהיו המיעוט העיקש ביותר והעמיד ביותר כנגד המרות דת. במאה השלוש עשרה נרצח היהודי היחיד שהגיע לגדולה ביחד עם בני משפחתו.
היהודים ברובם היו מנודים וסבלו באופן תדיר ביותר מהשפלות, עלבונות, מעשי אונס, מעשי שוד שריפת בתי כנסת וגם רצח.
במאה האחת עשרה נרצחו ששת אלפים מיהודי פס ובמאה השתים עשרה הותקפה פס שוב על ידי המוסלמים ועשרות אלפי יהודים נהרגו ואחרים נאלצו להמיר את דתם. אילו שהמירו את דתם נשלל מהם לגדל את ילדיהם שהיו "ילדים מוסלמים". הרמב"ם פירסם באותה תקופה את אגרת השמד (אגרת תימן). האיגרת נכתבה בערבית וקראה בין השאר ליהודים להעמיד פנים כאילו הם ממירים את דתם. פרסום האיגרת בערבית סיכן את חיי הרמב"ם ולאחר שידידו איבן שושן הותקף ונרצח באכזריות, עזב הרמב"ם את ביתו בפס.
במאה החמש עשרה שוב תקפו המוסלמים את יהודי פס, ומלבד מספר משפחות שניצלו, שאר יהודים נרצחו.
בשנת 1884 נגזר על היהודים לנקות ביוב ובתי שימוש, לשאת משאות כבדים, לעבוד ללא תשלום, להשאיל בהמות משא בחינם, למכור את מרכולתם בחצי המחיר, לקבל מטבעות מזויפים במקום כסף חוקי, להעמיד את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי הממשלה.

באלג'יריה סבלו היהודים מרדיפות קשות בעיר טלמסן וגם במדבר סהרה. בשנת גירוש יהודי ספרד 1492, בוצע פוגרום ביהודים תושבי עיירת נווה מדבר בסהרה, תואת, בתואנה של מעשי כשפים ואי מילוי אחרי דיני האפליה בינם לבין המוסלמים. בעיר טלמסן הותקפו היהודים על בסיס קבוע.
בתחילת המאה תשע עשרה כאשר אלג'יר הייתה תחת שלטון התורכים, המשיכו הפרעות ביהודים ובמשך חמש עשרה שנים נטבחו מאות יהודים. באחת ההתקפות נרצחו שלוש מאות יהודים בתוך שעות אחדות ובפוגרום אחר נערף ראשו של הרב הראשי של יהודי אלג'יריה.
לאחר כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים, ידעו היהודים כמה עשרות שנים של שקט שהסתיימו בשלהי המאה התשע עשרה בסדרת התקפות בערים שונות באלג'יריה. התקפות שבחלקן היו עקב השפעת האנטישמיות האירופאית.

אי אפשר להתכחש לעובדה שמבחינת הפלשתינאים אנחנו אויב אמיתי. אנחנו לקחנו מהם אדמה שהם חשבו שהיא שלהם. זאת מספיק סיבה "לכעוס". (ואני כמובן לא מוכו "לוותר" להם בגלל שהם נדפקו) אבל אי אפשר להתכחש שיש להם בעיה אמיתית. וכמובן אחיהם היקרים הערבים האחרים מעצימים את הכאב על ידי החזקתם 60 שנה במחנות פליטים.

צריכים לחשוב במושגים של "מה האויב רוצה לעשות לי".
האם הוא רוצה רק לנצח אותי
או שהוא רוצה להשמיד אותי.

כי אם הוא רוצה להשמיד אותי, זה כבר לא משנה, מבחינת הכוונות ודרך
ההתייחסות לאויב, אם הוא מצליח או רק בתחילת דרכו.

זכור את המן האגגי צורר היהודים, שלא הצליח להורג ולו יהודי אחד. ובכל זאת נחשב לגדול צוררי העם היהודי לדורותיו (כן, אפילו יותר מהיטלר).
כי להמן היתה תוכנית סדורה להשמיד את כל העם היהודי בגופם וברוחם.
זה שלא הצליח - בסיעתא דשמיא, לממש את תוכניתו, אינו מפחית מחומרת כוונותיו.

וכך גם צריכה להיות ההתייחסות לפלסטינים.
הם מבקשים להשמיד אותנו.
זה שאין להם כרגע היכולת המבצעית לעשות כך, לא מגמד את כוונותיהם,
ואסור לנו לשקוע במחשבה, שאם לא הצליחו - סימן שאין סכנה.

על כן, ההתייחסות אליהם צריכה להיות בהחלט כמו לגרמנים הארורים של אמצע
המאה שעברה.

וסתם לתזכורת:
הבא להורגך - השכם להורגו. כל שכן אם בא להשמידך.

השכם. אל תתעצל. אל תחכה בטרם יהיה מאוחר מידי.
לעם ישראל יש היסטוריה ארוכה ועקובת דם, מחמת שחיכו... וחיכו...

אומרים פה הרבה לאנשים חרדים, לא לשחק את אלוקים, לא לחשבן את חשבונותיו על כל מיני דברים.
אך מצד שני, מרגישים בעצמם כמו אלוהים אחד גדול שאף אחד לא יכול לו. לא עכשיו ולא בעתיד.

הוא מצא שוני בין הגרמנים לערבים. שוין.
ההבדל הזה, למעשה, אין בו ולא כלום, כי זה ממש לא משנה אם באים לחסל אותך מבחינה גנטית או לאומית או דתית.
החיסול נשאר חיסול.

ב. אם ניסע מפה למדינות הים, האיסלאם יבוא על סיפוקו.
קשה להאמין, שאתה תומך בגירסה זו, כאחד שודאי יודע פרק או שניים בהיסטוריה הכללית, וודאי נתקלת בהתפשטות האיסלאם, בכוונות האיסלאם לקראת "הגאולה האמיתית"... שלהם, אתה ודאי יודע שזה מגוחך אפילו לחשוב, שבטיסה מפה יטוסו הבעיות כולן לחלל.

האיסאלם - מטרתו לכבוש את כ-ל העולם, ולאסלם. הם די הצליחו לפני מאות שנים לעשות זאת, הם די יצליחו לעשות זאת שנית, אם רק תינתן להם האפשרות על ידי כל מיני מנהיגים הומניים ונאורים שמבינים לליבם, לצערם ולצרותיהם......

ואם נתעמק נראה בדיוק כיצד מומחד ומחליפיו החליפים שחטו שבטים ועמים,
ונבין שאם רק היתה להם האפשרות לאחוז בציקלון בי, מצב הנרדפים לא היה טוב יותר.

(שואת ארמניה מוכרת לך?)