אולמרט הופך את היוצרות  

פשלונר סדרתי וחוטא מועד, שמסוגל לצהול עד לב השמיים רק משום שנקבע לגביו כי בשלל חטאיו ומחדליו לא נמצאו שיקול זר וזדון, היא עדות מצמררת על טירוף המערכות מבית מדרשו של אולמרט

הבדיחה מספרת על פרח נזירות שהגיעה לאם המנזר עם חיוך נסוך על פניה ואמרה לה: "אמי, חטאתי, מה עלי לעשות?". "קחי פלח של לימון ושימי בפיך", הורתה לה האם. "והאם זה יכפר על מעשיי?", תהתה הנערה. "לא, אבל זה לפחות ימחק לך את החיוך מהפרצוף", השיבה לה אם המנזר.

חיוכים בעקבות חטאים, כהווה ידוע, אינם מצויים רק בבדיחות. המציאות במקומותינו, העולה לעתים על כל בדיחה, יכולה לזמן לנו פשלונר סדרתי וחוטא מועד, שמסוגל לצהול עד לב השמיים רק משום שנקבע לגביו כי בשלל חטאיו ומחדליו לא נמצאו שיקול זר וזדון.

כך, בשבוע שעבר לא חדלו לפקוד את מעון ראש ממשלתנו החיוכים מפה לאוזן, מבלי שלימון כלשהו עלי אדמות יכול היה למוחקם. שביעות רצון, אנחת רווחה, הקלה, וגם "התרגשות עד דמעות" של אולמרט עצמו – היו רק מקצת מתיאורי האופוריה שנחו באותו יום על משכנו של מנהיגנו.

אלא ששלושה וחצי ימי ביקורת קשה על אותה הילולה הספיקו לאולמרט, וביום ראשון בפתח ישיבת הממשלה הוא כבר התכחש לדבר קיומה של החינגה. "הדו"ח לא מקור לשמחה, לא הייתה כזו בשום מקום, ובוודאי לא אצלי", הוא טרח להבהיר. ולמחרת בישיבת הכנסת הוא עיבה את הכחשתו, מן הסתם מתוך הבנה שבשמחה הזו יש פוטנציאל לנזק תדמיתי, ככל שניתן עוד להזיק למה שנשאר מאותה תדמית.

לא היה בהכחשות אלה דבר שחרג מדפוס ההכחשה האולמרטי הכה טיפוסי: בתחילה יוזמים או נותנים צ'אנס למהלך מסוים, אך משמתברר כי נזקו עולה על תועלתו, מחפשים הוא וחבורתו כל דרך להתכחש לו, או "להסביר" שאולמרט עצמו מעולם לא ידע על כך. כך קרה עם ההשתלחות במ"פים של מקורבים מלשכתו, והתנערותו ממנה לאחר מכן; וכך היה עם דברי השבח וההלל של רמון על "ביצועיו האוויריים" בסוריה, כשאולמרט עצמו מוציא אחר כך הודעה המכחישה כל ידיעה מוקדמת על כך.

אך הפעם מלאה כמעט כל התקשורת בתיאורי הצהלה בלשכתו מיד עם קבלת הדו"ח, והסבירות שכולם כאחד בדו את השמחה מהרהורי לבם אינה שונה בהרבה מהסבירות שאולמרט ייקח אי פעם אחריות על מחדליו, חוץ מהפה ולחוץ. מה גם שניתן להניח כי לו וליועציו/מקורביו היה בדקות הראשונות שלאחר קבלת הדו"ח אינטרס מובהק להפיץ ברבים את אותה תחושת הקלה. שכן הם מן הסתם העריכו ששידור תחושות כאלו לציבור עשוי היה לקבע את הרושם הראשוני בקרבו שראש הממשלה אכן צלח את הדו"ח בשלום.

אלא שרוב הזעם הציבורי כוון לעזות המצח על עצם הרינה ששרתה במעונו למקרא הדו"ח, וכמעט שלא היה ניסיון לעמוד על פשרה של החגיגה. כשראש ממשלה מקבל לידיו דו"ח מוועדה שהוא בחר, שבניסוחיה העדינים היא קובעת לגביו את הקביעות החמורות ביותר שקבעה אי פעם ועדה ממשלתית רשמית על ראש ממשלה בישראל, והוא "מתרגש עד דמעות" – זאת לא רק ציניות משובחה.

כשראש ממשלה אוחז בידיו דו"ח מטעם ועדה שניטל עוקצה (הודות לו ולמקורביו בפנייתם לבג"ץ), ושהתיאורים המצויים בו לגבי הצמרת המדינית והצבאית בישראל הם הקשים ביותר שאי פעם נכתבו במקומותינו, וחבר מרעיו כמעט יוצאים בהורה – זאת לא רק עזות פנים מהוללת. זו בעיקר עדות מצמררת על הקיבוע הכמעט רשמי של טירוף המערכות מבית מדרשו: האמצעי הופך למטרה, והמטרה לאמצעי, וכך כל תכלית השלטון אינה אלא שימור כיסאו של העומד בראשו.

בפרק "האינקוויזיטור הגדול" ב"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי מתוארת שיבתו של ישו לסביליה שבספרד בתקופת האינקוויזיציה. שיבה שלוותה במעשי נסים, בריפוי חולים ובהשבה לתחייה של תינוקת שמתה, בדומה לתיאור שיבתו השנייה של ישו בפרק האחרון בברית החדשה, למעט הצרמוניה השמימית.

האינקוויזיטור הגדול, שהיה עד למעשי הנסים ואף נוטה להאמין שאכן מדובר בישו, מורה לאנשיו לעוצרו, ואף מאשימו בהפרת הסדר הציבורי. וכך, מתהפכות להן היוצרות: האמצעי (מעשי האינקוויזיטור הגדול) שנועד לקדם תכלית (שיבתו של ישו) הופך לתכלית בפני עצמה (שליטה פוליטית), עד כדי כך שנשוא התכלית המקורית (ישו בכבודו ובעצמו) הופך ללא יותר ממטרד שבעל השררה הפוליטית שש להסירו מדרכו.

אולמרט הוא בוודאי לא אינקוויזיטור גדול, אך ביכולת שלו להפוך את היוצרות הוא לא נופל בהרבה מהברנש ההוא מסביליה.