בן דרור ימיני: הפקרות עיתונאית (על דן מרגלית והתקשורת)  

האם לדן מרגלית, שדרש לאחר החטיפה "להגיב בעוצמה", יש זכות לבקר את אולמרט על התלהמות במלחמה?

אין הרבה עיתונאים משפיעים בישראל. מדובר ברשימה קטנה מאוד. דן מרגלית הוא מהבכירים שבהם. הוא הגיע למעמד הזה בזכות. יש לו קופה רצינית של הישגים. אלא שהמעמד הזה מחייב גם אחריות. לאורך כל ימי מלחמת לבנון השנייה נתן מרגלית עצות לאולמרט. עצות וציונים.
"להגיב בעוצמה", כתב ביום שלאחר החטיפה. "נחוץ מעשה אלים ויסודי וכואב", כתב יום לאחר מכן. ביום ראשון, 16 ביולי, לאחר ארבעה ימי מלחמה, עבר מרגלית לחלוקת ציונים: המלחמה "מתנהלת בשום שכל, בתבונה, במידתיות".

ב-18 שוב עצה: "להגביר את הלחימה עד לעוצמה מרחיקת הלכת ביותר שהממשלה תכננה להתיר לצה"ל". כך גם ב-21 ביולי: "אני מציע לא להיגרר אחרי הקסם שבידע המקצועי של אנשי הצבא". עצה נועזת. ב-28 ביולי יש למרגלית ביקורת: "הניהול הנוכחי של המלחמה אינו ראוי. . . מעט מדי כוח נגד האויב".

ב- 4 באוגוסט, שבוע לפני הפסקת האש, יש שוב תפנית. הפעם כבר מדובר בשיר הלל: "אולמרט ניהל את המערכה בשיקול דעת ובאומץ לב. . . עד היום נולדה התנהלות ראויה. . . אולמרט , פרץ וחלוץ פוגגו במשהו את האימה המקפיאה של 13 אלף טילים שבידי החיזבאללה". לא ממש קשור למציאות, אבל אולמרט התענג.

הלוואי שבזאת היתה נגמרת הסאגה. מתברר שלאורך כל אותם ימים ידע מרגלית, בזמן אמת, משהו שאנחנו לא ידענו: כבר "למחרת החטיפה", לפי עדותו שלו, דיבר עם שניים. אהוד ברק ודן מרידור. ושניהם הזהירו אותו. "צריך להזהיר את אולמרט מהתלהמות" ("מעריב", 1.5.07). ובשבוע שעבר הוסיף מרגלית שמרידור הזהיר, אבל "אולמרט לא האזין ".

אולמרט לא האזין? האם מרגלית האזין? היכן הוא היה אז? נכון, מרגלית העדיף מכה אווירית, אך אם הולכים על מבצע קרקעי, הוא רצה שהוא יהיה עצום ואדיר. כשקציני הצבא נראו לו מתונים מדי, ביקש מאולמרט לא להאזין להם. והוא ידע! כבר "למחרת החטיפה" ידע שהצבא לא מוכן. ולמרות זאת הוא היה כינור מרכזי בתזמורת ההתלהמות. אין גבול?

מדובר בעצות תמוהות. מדובר בתפניות מוזרות. מדובר בחלוקת ציונים מרתקת. מדובר בחוכמה לאחר מעשה, למרות ידיעה אמיתית בשעת מעשה. מותר לעיתונאים לטעות. גם הח"מ טעה בעבר. בהערכות, בעצות, בתחזיות. אלא שאצל מרגלית מדובר בסלטות באוויר שראויות להגיע לאולימפיאדה בבייג'ין.

מרגלית הוא עיתונאי ישר. אבל האובססיה קצת עיוורה אותו. הוא יכול להחזיר לעצמו אמינות. הוא צריך לקחת אחריות, ולומר: זגזגתי, קשקשתי, דשדשתי, ייעצתי עצות תמוהות, התעלמתי ממידע רציני, חילקתי ציונים מוזרים. ולצערי, הוא צריך להוסיף ולומר, ייתכן שאולמרט קיבל את העצות שלי. התוצאה ידועה.

אחר כך, שימשיך להיות חכם על אחרים. זה הרי מה שאנחנו יודעים. העיתונאים. מרגלית אינו לבד. הוא רק סימפטום. לא כל העיתונאים. אבל בוודאי עיתונאים מהזן של מרגלית. אם מישהו היה בודק את התפקוד של מרגלית כמו שמרגלית בודק פוליטיקאים, התוצאה היתה רעידת אדמה. מסקנות וינוגרד היו נראות חיוורות.

אז גם לי יש עצה. ועדת חקירה לתקשורת. נכון שזה לא יקרה. ואני בכלל נגד ועדות. אבל המקרה המיוחד של מרגלית מוכיח שצריך להציע.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/694/121.html