מדינה של אולמרטונים ואולמרטונאים / שלטון א''א  

אל: 19 משפחות ההון

מאת: היועץ האסטרטגי

הנדון: ישראל בע"מ

משפחות יקרות,

בסוף מארס 2006 הגשתי לכן את תזכיר מס' 1. ערב הבחירות שנערכו אז דיווחתי לכן על השליטה המלאה שעמיתי ואני השגנו עבורכן, הן בתודעה הישראלית והן בממסד הממשלתי והפוליטי. הערכתי שעמדנו ביעד: הצלחנו ליצור חברה ללא אופוזיציה. ללא מפלגות של ממש וללא איגודי עובדים של ממש, וללא תקשורת ביקורתית.

כבר אז ראיתי בבחירות 2006 נקודת מפנה מכרעת. הערכתי ששלטונו של עו"ד אהוד אולמרט יאפשר לנו להעביר לידינו את המשטרה, הפרקליטות והאוצר. חזיתי שגם את בית המשפט אפשר יהיה לאייש בשופטים חדשים וידידותיים. כמו איטליה של ברלוסקוני, וכמו רוסיה של פוטין, כתבתי, ישראל של אולמרט תהיה גן עדן של שליטה תאגידית. המשטר הדמוקרטי המנוון של המאה ה-20 יפורק ויוחלף במשטר אוליגרכי ריכוזי שיעילותו הכלכלית מוחצת.

אף שהדברים לא נאמרו במפורש, החזון שהתוויתי היה ברור: מדינה שאין בה מוקדי כוח חלופיים המאיימים על מוקד הכוח שלנו. מדינה שבה ההון מחוקק, ההון מבצע וההון שופט. מדינה למופת, גבירותי ורבותי. מדינה בע"מ. מדינה של המאה ה-21, המנוהלת עבורנו על ידי רמי (כספי), בוריס (קרסני) ורני (רהב) כמו היתה חברת אחזקות.

למרבה הצער, מיד אחרי ניצחונה של קדימה, התגלו סדקים באוטופיה. תחילה היה זה האיום שעמיר פרץ ימונה לשר אוצר. לאותם בני משפחות שנעדרו בשנתיים האחרנות מהארץ - מכיוון שהעבירו את מרכז הפעילות העסקית לחו"ל - אני שמח לדווח שהאיום החמור הזה נתקל במענה הולם. חברינו בענף הבנקאות הורו לבא הכוח שלנו בלשכת ראש הממשלה לסכל את המזימה. הוא ציית. הנאמנות של א"א למשפחות היא ללא דופי. ההבנה שלו שאין לסכן את האינטרסים המיידיים שלנו בשום מחיר היא עמוקה. על כן, העביר את פרץ למשרד חסר חשיבות שבו לא יוכל להעלות את שכר המינימום, לעכב את ההפרטה או לבלום את הריכוזיות.

אמנם כתוצאה מכך שיבשו קטיושות במשך כחודש את פעילות מפעלינו בצפון, היקף המכירות ברשתות השיווק ירד וחלק מכוח האדם נעלם במקלטים, אבל בסופו של דבר התברר שהרעיון של הירשזון לאוצר ופרץ לביטחון היה רעיון עסקי נכון. הוא איפשר לנו לגרוף הון גם ב-2006 וגם ב-2007. הוא איפשר למרבית המשפחות ליהנות מרווחים חסרי תקדים. במחיר מלחמתי לא גבוה, המשטר החדש התבסס.

מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה נשקף לאוטופיה איום נוסף. בשל קוצר הראייה שלהם, ההמונים לא הבינו את המלחמה כפי שאנו הבנו אותה. נרשמו תופעות של מחאה. תועדו מופעים של זעם. תמהונים והזויים למיניהם דרשו מא"א לשאת באחריות. גם לאיום הפופוליסטי הזה מצאנו מענה. את כל אשר עומד לרשותנו גייסנו למשימה. פוליטיקאים מביני עניין הופעלו. כלי תקשורת צייתניים הלמו. גשר הברזל של הקפיטליזם הישראלי החדש הונח על המים הסוערים של ציבור ישראלי חרד ונרגש. ועל גשר הברזל א"א פסע עד שהגיע לחוף מבטחים.

היה גם איום שלישי. בתוך האווירה העכורה של אחר-מלחמה התפשט דיבור חתרני על טוהר מידות. מסיתים סהרוריים יצרו קישור מסוכן בין כשל המדינה במלחמה להגמוניה החדשה של ההון-שלטון. עקרונות יסוד של משטר המשפחות הותקפו. נהלים מובנים מאליהם הועמדו לפתע פתאום בספק. אחד בשם זליכה ניסה לתקוע מקלות בגלגלים. אחד בשם מיכה (לינדנשטראוס) השמיע רחשים מוזרים. אפילו בתקשורת, הממושמעת על פי רוב, הופיעו ניצנים של מרי. לעמיתי ולי התברר שלא כל העיתונים אולמרטונים. לא כל העיתונאים אולמרטונאים.

באין ברירה נקטנו צעדים מהירים. זליכה הושלך ונשכח. מיכה כותר והוחרש. עיתונאים מחרחרי מדון בודדו. באופן אלגנטי, מבלי להידרש לאמצעים קיצוניים, הצלחנו להחזיר את הסדר על כנו. המשפחות התעצמו. בתי הזיקוק הופרטו. הדואופול הבנקאי גרף הון. שורה של עסקאות מעוררות ריגוש בתחום האנרגיה, הגז והמים קודמו באין מפריע.

אילוף הכלבים, פיטומם והרדמתם איפשר לשיירה לעבור. נסללה הדרך לקראת עיצובה של ישראל כמדינה שאזרחיה שותים את מי המשפחות, אוכלים את מזון המשפחות וחיים מאשראי המשפחות. מדינה שאזרחיה ניזונים מהמידע שהמשפחות עיבדו, ומהתוכן השיווקי שהמשפחות סיפקו. מדינה שאפילו המכוניות החשמליות הירקרקות שבהן היא תשנע את תושביה הן מכוניות משפחתיות.

אלדוס האקסלי וג'ורג' אורוול לא היו יכולים להנדס זאת טוב יותר. שלטון מוחלט, טוטלי. ועם זאת, נעים למראה. לא מדכא, אלא מפתה. לא כובל, אלא מגרה. מוזהב כעגל.

משפחות יקרות, כזכור לכן, בתחילת הדרך עמדו בפנינו אפשרויות אחדות. היו שצידדו בממשל נוסח פוטין. אחרים העדיפו ממשל בנוסח ברלוסקוני. ואולם בסופו של דבר, המבנה השלטוני שנבחר התבסס על התקדים מעורר ההשראה של "חברת הפירות המאוחדת" (United Fruit Company), זו שהעלתה והורידה ממשלות כרצונה בכל רפובליקת בננות דרום אמריקאית. המבנה הלטינו-אמריקאי הישן הותאם למציאות הישראלית העכשווית, ובשנתיים האחרונות הוא מיושם בהצלחה בלתי מבוטלת. בניגוד לשליטה בנוסח פוטין, השליטה באמצעות אולמרט היא אסתטית. בניגוד לשליטה בנוסח ברלוסקוני, השליטה באמצעות אולמרט משרתת את המשפחות כולן, ואינה יוצרת הטייה לטובת משפחה זו או אחרת.

אהוד הלוא מוכר לכולנו. זה שנות דור הוא האיש שלנו בממשל ובפוליטיקה. כמעט אין משפחה שלא נהנתה משירותיו. אהוד הוא בחור כארז. הוא נשמע לכולנו ומקובל על כולנו. הוא המוציא לפועל, המקף המחבר של הון-שלטון.

השליטה באמצעות אולמרט והרשות המבצעת היא הישג אסטרטגי. השליטה באמצעות קדימה ברשות המחוקקת היא מנוף רב ערך. ואולם, מתוך ניתוח מערכות מקצועי שערכנו, עלה שללא שליטה ברשות השופטת, אי אפשר יהיה לממש את הפוטנציאל הגלום בסדר המשטרי החדש. כדי למקסם את עוצמת המשפחות וכדי להבטיח ששום מכשול לא יעמוד בדרכן, צריך היה לבצע מהלך נוסף ואגרסיווי: להכפיף את שלטון החוק לשלטון ההון. לעקר את בית המשפט, לרסן את הפרקליטות ואת המשטרה.

המשימה הנועזת הוטלה על ד. פרידמן. בניגוד לא"א, פרידמן אינו אחד משלנו. הוא ישר והזוי כלוחם צלב, ומונע ממניעים בלתי עסקיים שאינם נהירים לנו. ואולם הגורמים המפעילים את שר המשפטים עבורנו, גילו שניתן לתפעל אותו כסוכן שאינו יודע אילו כוחות הוא משרת. אני מרשה לעצמי לקבוע שההזדמנות הגלומה בפרופסור היא חד פעמית. בניהול נכון, ד. פרידמן יעשה עבורנו במערכת המשפט את שח. רמון עשה עבורנו בהסתדרות. השמים הם הגבול: מהלבנה של עבירות צווארון לבן ועד חדירה של ממש לעליון. ממתן הכשר לשוחד ולהפרת אמונים ועד לגישה ישירה לשופטים ולפסקי דין.

כפי שפתחנו את הפוליטיקה לכוחות השוק ופתחנו את התקשורת לכוחות השוק, נוכל כעת לפתוח גם את העולם הסגור של החוק לכוחות השוק. היעד הוא לעשות את הצדק למצרך. להפוך כתבי אישום ופסקי דין לסחורה. רק כך נבטיח שמערכת המשפט תתייעל ותשרת אף היא את טובת (ראשי) המשק. הרעיון של שופטים בירושלים צריך להיות מסומן כרעיון מיושן שאינו הולם עוד את העידן החדש ואת צרכיו.

אם א"א יוסיף לכהן כראש ממשלה וד. פרידמן יוסיף לכהן כשר המשפטים, אנחנו מעריכים שאפשר יהיה להביא לכך שבתוך שנים אחדות לא יהיו עוד שופטים בירושלים. השינויים המבניים יגרמו לכך שלא תהיה עוד בישראל רשות שופטת עצמאית, נפרדת, חתרנית ובלתי נשלטת. יוסר המכשול האחרון. יעוקר מוקד הכוח החלופי האחד שעדיין מסוגל לבלום ולאזן את שלטון המשפחות.

גבירותי ואדוני, כיועץ מקצועי אני מחויב לאיפוק, ענייניות וקור רוח. ואולם עלי להודות שהיום, במלאות שנתיים לשלטון א"א, אני נרגש. ימים לא קלים עברו עלינו בתקופה שתזכיר זה מתאר. לרגעים היה נדמה שכל אשר עמלנו עליו וטרחנו עליו עלול לרדת לטמיון. חוסר ההתחשבות של אחמדינג'אד, חיזבאללה וחמאס, בגרעין הקשה של האינטרסים שלנו, יצר הפרעה בלתי צפויה. הלכי רוח פראיים בקרב הנתינים הישראלים החריפו את ההפרעה והפכו אותה לסכנה של ממש.

בין קיץ 2006 לקיץ 2007 ליווה אותנו חשש אמיתי ממרד. חשש שהחברה הישראלית תתגבש מחדש כגוף ריבוני, ותדרוש מאתנו דין וחשבון על מחדלינו. אותרו שורה של מושגים מקוממים שהתסיסו את הציבור: אחריות, תיקון, שוויון, סולידריות ומלחמה בשחיתות. אותרו גם שורה של סוכני-שינוי בכוח שהיו עלולים להוביל את המרד ולקעקע את המשטר: מילואימניקים, וינוגרד, אהוד ברק ובנימין נתניהו.

על כן, במהלך שנה קשה ותובענית, עמיתי ואני נאלצנו לנהל מתקפת נגד מדוקדקת, מדויקת ומתוחכמת נגד המורדים. לא קל היה להחזיר את השד הדמוקרטי לבקבוק. לא קל היה לשוב ולטמטם את הציבור באופיום צרכני ובקוק אסקפיסטי. ואולם כפי ש"חברת הפירות המאוחדת" ידעה לעשות את מלאכתה בדרום אמריקה ובמרכזה, כך גם אנחנו.

המונופולים התקשורתיים הגדולים תיפקדו באופן יוצא מן הכלל. הפוליטיקאים הצמיתים והעיתונאים הצייתנים הוכיחו מיומנות בלתי רגילה. לכן, בסופו של יום, ידינו היתה על העליונה. המילואימניקים נוטרלו, וינוגרד סורס, ברק אולף וביבי הוכפש. המרד הישראלי הגדול של שנות האלפיים נפרץ לכל עבר עוד בטרם התרחש. כך שבהתרגשות כבושה וגאווה מקצועית גדולה, אני יכול לשוב ולקבוע בתזכיר זה את שקבעתי בתזכירי הקודם: ישראל בידינו, משפחות יקרות. אנחנו יכולים לעשות בה כאוות נפשנו.

ואולם אין טוב בלי רע. לתזכיר מס' 1 הוספתי הערת אזהרה. השקט לא יימשך, כתבתי במארס 2006. שום מדינה לא יכולה להחזיק מעמד כשעמודי התורן שלה אכולי רקב. שום אומה חופשית לא יכולה לשרוד כשרוחה הדמוקרטית שבורה. על כן, הכינו כבר עכשיו את חברות הנדל"ן במזרח אירופה ואת חשבונות הבנק באיי הבתולה. הכינו את היאכטות.

כך אמנם עשיתן. עוד ועוד משפחות העבירו עוד ועוד פעילות לארצות הים. את המחלקות הראשונות החליפו מטוסי מנהלים. את קיסריה וארסוף החליפו אספן ולסבוס. בלאט, כמעט בחשאי, התרחשה תפנית גדולה. את מה שלב לבייב עשה בבוטות, אחרים עשו בהדרגה ובזהירות. שהרי כעת, כשישראל בידינו, ישראל קטנה עלינו. ומכיוון שבינינו לבין עצמנו, אנחנו יודעים שאין אנו כשירים לנהל את הנכס עתיר הסיכונים שאותו מישכנו בקלות דעת, העיניים נשואות להרפתקאות חדשות. לא אל הנגב, אלא אל הסטריפ של לאס-וגאס. הפלאזה-של-תשובה היא כעת המכה שלנו. בפלאזה-של-תשובה אנחנו מתהדרים. הפלאזה-של-תשובה היא סמל הציונות-שלב-אחרון שלנו.