דרוש: החוק למניעת הטרדה משפטית  

באוניברסיטה העברית מציינים היום עשור לחוק למניעת הטרדה מינית. הכנס מתקיים על רקע הישג בתחום: פסיקת בית הדין לעבודה בשבוע שעבר, שקבעה שיחסי מין בהסכמה תוך יחסי מרות, עלולים להיחשב הטרדה מינית.

קשה להעביר ביקורת על חוק שכזה, ולו בגלל שהנושא טעון ביותר ומהווה הישג משמעותי של תנועות פמיניסטיות בישראל, בעלות השפעה ניכרת על השיח. הביקורת היחידה שמותר להשמיע מבלי להיחשב שוביניסט המתנגד לעצמאותן של נשים - גם היא מהכיוון הפמיניסטי: חוקים ופסיקות שכאלה פוגעות בעצמאות ובחופש הבחירה של הנשים.

אז לפני שנעבור לגופו של עניין, הבהרה: הטרדה מינית היא פשע בלתי נסלח. אנשים שאינם יכולים לשלוט בעצמם, אנשים שנותנים ליצריהם להשתלט על שיקול הדעת - אין מקומם בחברה מתוקנת. אין להקל ראש בנזק העצום לקורבן של עבירות מין, ולו הקלות שבהן. אחריות המדינה לחוקק חוקים מחמירים שירתיעו מפני עבירות שכאלה. אולם האם החוק הנוכחי הוא התשובה הנכונה?

הטור הזה לא מדבר על הטרדה מינית, אלא על מקרים שבהם אין הטרדה מינית. על נשים שמשתמשות בכוח החריג שהחוק נותן להם כאמצעי סחיטה, ועל גברים שהפחד מפעולות שכאלו מעוות את שיקול הדעת שלהם ומחזיר את מעמד האישה 40 שנה אחורה.

בזכות החוק למניעת הטרדה מינית, תדע כל עובדת עברייה שהיא בטוחה מפני הטרדות מיניות והתנכלויות מצד מעסיקה. אולם בזכות אותו חוק ממש, ידע כל מעסיק עברי, בפועל או פוטנציאלי, שהוא חשוף לסחיטות מצד עובדות שרוצות קידום או להתנכלויות מצד עובדת שסירב להעסיק.

החוק למניעת הטרדה מינית אינו מבחין בין המינים :על הנייר, יכולה בוסית לפגוע מינית בעובד שלה ממין זכר. אך ההשלכות של החוק בשטח הן ברורות. הוא מתעלם לחלוטין מהאפשרות הסבירה שגם אישה תהיה רעה ומרשעת.

הטבע העניק לגברים כוח פיזי שבאמצעותם הם יכולים להרוס את חייה של אישה, על לא עוול בכפה. החוק העניק לנשים כוח משפטי שבאמצעותו הן יכולות להרוס את חייו של גבר, על לא עוול בכפו. גברים רעים משתמשים לרעה ביתרון שהטבע העניק להם, נשים רעות עלולות להשתמש ברעה ביתרון שהעניק להן החוק. החוק למניעת הטרדה מינית התגלה כמזיק יותר מאשר מועיל, בהתקיים אחד משלושת התרחישים הבאים:

עובדת החפצה לנקום במעסיק שלה, עלולה להעליל עליו עבירות בהתבסס על קריאה מדוקדקת של ההגדרות המופיעות בחוק. כשעבירות כאלה באמת מתרחשות, מטבע הדברים הן מתרחשות בחדרי חדרים. משפטים הנוגעים לחוק הזה נוטים להתעסק בעדויות אופי יותר מאשר בראיות. מונחים של אמת מול צדק מתערערים בכאלה משפטים, אך לשופטים יש אילן גבוה להיתלות בו: החוק והתקדים כאחד מבכרים את הגרסה של המתלונן על פני גרסת המתגונן.

אפשרות אחרת ובעייתית אף יותר מאפשרת לאישה רעה לנקום בבוס שלה בלי לשקר בכלל: החוק והתקדים אוסרים על קיום מערכת יחסים תוך יחסי מרות, אפילו בהסכמה. כאן בדיוק נכנסת במקומה הטענה הפמיניסטית הצודקת: מה עם שיקול דעתה של האישה? מה אם היא חפצה בקיום הקשר?

התלונה שהוכרעה בפסיקת בית הדין לעבודה בשבוע שעבר מקוממת ביותר: אישה קיימה בהסכמה מערכת יחסים עם הממונה עליה, תוך ידיעה שהוא אדם נשוי. כעבור שנה וחצי היא החליטה להתלונן על הטרדה מינית, לאחר שגילתה שהוא חזר על אותו תרגיל עם עובדת אחרת. כנראה חמתה בערה בה לנקום, ובין הברירות אם לשרוט את מכוניתו או להתלונן על הטרדה - היא בחרה באפשרות השניה. הממונה חויב לפצות את העובדת ב-35 אלף שקל.

החוק והתקדים מתעלמים מהאפשרות שהאישה פיתתה את הגבר. הם מטילים את האחריות על הממונה באופן בלעדי. גם האווירה הציבורית בסוגיית ההטרדות המיניות, מטילות את חובת ההוכחה על הגבר.

בכנס שמתקיים היום, תדבר צביה זליגמן, הפסיכולוגית שכתבה את חוות הדעת בתיק קצב, על הפסיכולוגיה של יחסי מרות בעבודה. ניתן להקדים ולהניח שההרצאה שלה תשאף לתת מענה לטענה שקיימת אפשרות שממונה ומועסקת יקיימו יחסים בהסכמת שניהם. הטענה שהמציאות הפסיכולוגית שביחסי תעסוקה מטשטשת את הדיכוטומיה שבין הסכמה לכפייה, איננה חדשה. אך האם הטענה הזו מספיקה כדי לתת נשק משפטי בידי כל בת זוג לשעבר שרוצה לנקום?

התרחיש השלישי ממחיש את האבסורד במציאות שיוצר החוק: מנהלים מתנהגים בצורה לא שגרתית עם מועסקות שלהם. לפני כחצי שנה סיפר לי אחד מחברי הכנסת שהוא נמנע מלהעסיק עוזרת פרלמנטרית, והעדיף מועמד מוכשר פחות, אבל ממין זכר. זה לא כי הוא מרגיש חלש מול האנרגיות המיניות של בחורה הכפופה למרותו, ובטח לא בגלל שהוא שוביניסט. "פשוט, אחרי פרשת קצב, אי אפשר לדעת מה יקרה", אמר.

נשים עמלו שנים להשגת שוויון זכויות מלא בתעסוקה - יעד שטרם הושג במלואו. והנה, בשנת 1998, במחי חקיקה - הוחזר הגלגל לאחור. יש שיגידו שזה בגלל חולשות הגברים, ויש שיאמרו - בגלל כוחנות הפמיניזם.

כברת דרך ארוכה עבר הרעיון הפמיניסטי מאז שאף להשיג שוויון בסיסי בין המינים. הפמיניזם הרדיקלי של ימינו מאופיין בחשיבה פוסט מודרנית וטוען שזוטות כמו שוויון נגועות במהותנות - מילת גנאי בעגה הפמיניסטית הרדיקלית, המתכחשת למשמעות של ההבדל הביולוגי בין המינים. מה שחשוב לדידן הוא לחשוף את העוול הנצחי שבשלטון כל מה גברי בעולם.

עיון בחוק למניעת הטרדה מינית מעורר את המחשבה שהוא עוצב ונכתב בדיוק לפי אותן אמות מידה פוסט מודרניות: האבחנה היחידה שנעשית בו היא בין המטריד למוטרד, בין המתנכל למי שהתנכלו לו. הממונה - הלא הוא המדכא על לוח המשחק הפוסט מודרני - תמיד אחראי והוא זה שייענש, בין אם פשע ובין אם פשעו הכפופים לו.

הפיתרון הוא פשוט: בפעם הבאה שיתגלה שמתלוננת בדתה סיפור של הטרדה מינית, כנקמה או כסחיטה, תוטל על בית המשפט החובה ליישם את סעיף 243 לחוק העונשין במלוא החומרה - כלומר לשלוח את המתלוננת לכלא לחמש שנים.

תקדים שכזה ירתיע מתלוננות שווא מלהשתמש בחוק כאמצעי לנקמה, אך גם ירתיע נשים שבאמת נפגעו מלהתלונן - פן הבוס העבריין ימצא דרך להביס אותן משפטית ולשלוח אותן לכלא.

מציאות שכזו תעקר את ביטחונן של נשים בהגנה המוחלטת שהחוק מעניק להן מפני הטרדה מינית, ובכך תבטל את החוק מעיקרו. אך אולי המציאות הזו עדיפה? מי קבע שהכוח צריך להיות מצוי בידי נשים דווקא?