רעבים? למדינה לא אכפת  

מחברי דו"ח הביטחון התזונתי טועים לחשוב כי העמותות שמסייעות לרעבים זקוקות לפיקוח של המדינה. הם הוכיחו שוב כי דווקא היא זו שמתנערת מהם
תמי מולד-חיו

עיון מדוקדק בדו"ח הוועדה הבין-משרדית לבחינת האחריות של המדינה לביטחון התזונתי של אזרחיה, מגלה כי לדעת מחבריו למדינה אין אחריות מוחלטת לכך, אלא רק אחריות יתרה. במילים אחרות: הבטחת ביטחון תזונתי הוא רשות, לפנים משורת הדין.

הדו"ח הוא מלאכת מחשבת של אמירות שאין מאחוריהן דבר - יש האומרים ויש הטוענים, רבים סבורים, נהוג לחשוב, יש המעריכים ועוד מיני מילים יפות שמשאירות את הדו"ח בגדר מאמר מחקרי מעניין ואף חשוב. הדו"ח בוחן ביסודיות את המצב בארץ ואת הנהוג בעולם אך אין בו כל בשורה. המחברים מציינים בתמיהה מסוימת את כשלי השוק, שעליהם מצביעים ארגונים לשינוי חברתי כבר שנים ארוכות: צמיחה אינה מביאה מזור לעוני ואינה מחלחלת אל הנזקקים. להיפך.

למרות שהמשק הישראלי נתון בצמיחה מואצת ואין מחסור במוצרים חקלאיים, כפי שמציינים מחברי הדו"ח, הרי שהמצוקה גוברת ויותר אנשים נזקקים לסיוע בהבטחת תנאי יסוד בסיסיים כמו מזון. למעשה המציאות הישראלית מוכיחה שצמיחה שאינה מבוקרת לא רק שלא נותנת מענה חברתי אלא רק מעשירה את חשבונות הבנק של מעטים על חשבונם של רבים. עוד שתי עובדות מתמיהות את מחברי הדו"ח: למרות הצמיחה והפריחה הכלכלית עולים מחירי מוצרי המזון באופן מואץ ואנשים עובדים רבים נזקקים לסיוע בהבטחת סל מזון בסיסי להם ולבני משפחתם.

הדו"ח משבח את עבודת הארגונים והעמותות המספקות מזון וסיוע לנזקקים (ובצדק עושה זאת) וממליץ להגדיל את הסיוע לעמותות אלה לצד הסדרת עבודת הארגונים והקמת מועצה ציבורית לביטחון תזונתי. משמע: המדינה לא תדאג לאזרחים אבל תפקח על אלה שכן דואגים להם. אך הבעיה של העמותות האלה אינה מחסור בפיקוח אלא עצם הצורך ההולך וגובר בשירותיהם ולכן גם חוסר היכולת שלהם לספק את הצורך הנואש של אנשים רבים כל כך במזון וסיוע.

אין ספק שבניית מסד נתונים לבחינת מצב העוני בישראל הוא צעד חשוב. גם דיון מקצועי בהשתתפות נציגי משרדי הממשלה השונים יכול להועיל. אלא שבינתיים, עד שתוקם מועצה ציבורית ועד שיתחילו לאסוף נתונים, ממשיכים רבים מאוד מהאנשים החיים כאן איתנו לסבול מעוני, מצוקה ולעיתים גם מרעב אמיתי.

בעוד הוועדה ממליצה לבחון מחדש את מערך הקצבאות, נמנע הדו"ח באופן עקבי מלחוות דעה של ממש על התיקונים הנדרשים. למעשה, הדו"ח לא מחווה דעה של ממש על שום דבר אלא על הצורך לערוך דיון מקצועי.

פעמים רבות מופיעות מילות הקסם "השתלבות בשוק העבודה" כפיתרון לבעיית העוני בישראל. אלא שכאן אפילו מחברי הדו"ח לא יכלו להתעלם מהצורך לעשות מעשה, לקיים מדיניות פעילה בשוק העבודה להגדלת שיעור התעסוקה, לעידוד הפריון והחדשנות, להקניית כלים להשתלבות בתעסוקה, לאכיפה קפדנית של חוקי העבודה ולפעולות נוספות.

השאיפה לצדק חברתי במדינת רווחה סוציאל דמוקרטית אכן משולבת בהשתתפות בשוק העבודה. אלא שמדובר בשוק עבודה מתוקן המספק לעובדים הגנות ושכר המאפשרים קיום בכבוד ועצמאות כלכלית. שוק העבודה הישראלי אינו כזה.

צריך לומר כי חלק מהמלצות הוועדה ממילא כבר מונחות על שולחן בית המחוקקים, כמו מפעל ההזנה ותיקון מערך הקצבאות. הצעות חוק אלה ואחרות, שנועדו להגן על החלשים בחברה הישראלית, מגיעות רובן ככולן מבית מדרשן של העמותות לשינוי חברתי שחלקן גם מסייע באמצעות מתן סלי מזון או סנגור אל מול הרשויות.

למרות זאת, צריך להסתכל גם על הצדדים החיוביים בדו"ח. אחרי הכל, כתוב בו בפירוש שהמדינה מתחילה להכיר בסכנה הטמונה בתופעות החברתיות של גידול העוני וחוסר הביטחון התזונתי.

תמי מולד-חיו, חברת הפורום לאחריות חברתית ואכיפה אזרחית

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3526206,00.html