עוני בישראל, האמנם? אני מסתכן ושם את נפשי בכפי  

לא צריך לשמוע בתקשורת או לקרוא על העניים, צריך לחוות את יסורי העוני
ששולטים בארץ הזאת כמו מגיפה כדי להבין את המימדים העצומים של התופעה.

בעוד שאתה משתכר היטב כדי לשלם את המיסים, לרכוש ערוצי טלביזיה ותקשורת,
לקנות עתונים, בשר, לחם, חלב ועוד - הרי שיש עניים שלא רק אין להם
מקום לגור (או חלק מהם משלם משכנתא מטורפת שלא דומה לזו שהיתה בשנים
שציינת), חלקם הגדול לא יכול לקנות כסות לגופו, על אחת כמה וכמה לילדיו.

אני חווה יום יום את האנשים האלה בגמ"ח בגדים ומוצרים שהקמתי עבורם,
הלב בוכה לראות אותם, עוד יותר בוכה לראות את אדישות החברה כלפיהם. כן,
האדישות איומה וההסתה כלפיהם עוד יותר גרועה, כי החברה רואה בהם פרזיטים
וזה לא כך. רבים מהם לא יכולים לצאת לעבודה, וחלק מהם כן עובדים אבל
משכורות הרעב לא מאפשרות להם לחיות.

ביג ג'ו היטיב לתאר את זה.

איך אמרו חז"ל? איזהו עשיר השמח בחלקו. ואני, ב"ה, עשירה. קורת גג לראשי, אוכל במקרר, בגדים יפים בארוני וצרכי מסופקים, ב"ה, חודש אחד יותר וחודש אחד פחות. ובתקופות שהיו פחות התאמצתי יותר. פירנסתי, ב"ה, לבד 3 ילדים גם בתקופות שנאלצתי לעבוד ב-3 משרות ולהפקיר את ילדי בבית או בשמירת בני משפחה ואף פעם לא עלה על דעתי לבקש משהו ממישהו. איש בעולם לא חייב לי שום דבר. אני בחרתי, מרצוני הטוב והחופשי, להביא את הילדים האלה לעולם וזאת היתה חובתי (וחובת אביהם, אבל זה סיפור שלא שייך לכאן) לדאוג לחינוכם, קודם כל ולפרנסתם. וב"ה, ילדי כולם בעלי תארים אקדמאים (למעט השלישי שמבקש להדגיש שנשארה לו עבודה אחת וה"תינוק" שלי שנמצא כרגע בקורס קצינים) שמתפרנסים בכבוד ומעבר לכך מיגיע כפיהם, כפי שחונכו בבית אמם וסבם.

הדור כיום אינו שמח בחלקו.

אני הסתפקתי בשמלה אחת לשבת ובמערכת בגדים אחת לימי החול, מלבד המדים של בית הספר והרגשתי מצוין. שום תחושת קיפוח לא ליוותה את ילדותי בה קיבלתי נעליים פעמיים בשנה בלבד, גם אם גדלתי ב-2 מספרים במהלך החצי שנה. בגיל 10 השלמתי הכנסה, בגיל 13 עבדתי בכר. מעולם לא הרגשתי קיפוח בקטע הכלכלי, מעולם לא. וכמובן - מעולם לא נזקקתי לחסדי אדם.

היום לכולם מגיע. איפה כתוב שכולם חייבים לגור בדירה משלהם? בשום מקום בעולם אין כל כך הרבה בעלי בתים כמו בארץ.

למה שאנשים לא ידחו את לידתו של עוד ילד לזמן שירווח להם כלכלית ולא ימלאו את ביתם הדל והרעב בעוד ילדים כדי שיאמרו שיש להם עוד ילדים רעבים? המציאות היא שקל יותר לפרנס 3 ילדים מ-7.

למה שאנשים ישלמו מאות שקלים לטלויזיה מטומטמת ומטמטמת ולא ישכילו לחלק את עוגת ההכנסה שלהם בחכמה?

למה שאנשים לא יעבדו?

למה שאנשים שאינם יכולים לעבוד, כמוני, לא ילמדו לחלק את עוגת ההכנסות שלהם בחכמה וימנעו מלצרוך דברים שהם אינם צריכים?

למה אנשים שורפים מאות שקלים מדי חודש על סיגריות ואלכוהול כי "זה מרגיע אותם וגורם להם לשכוח מהצרות"?

ברגע שניטרלת את כל הגורמים האלה ישאר מספיק כסף כדי לעזור לאלה שבאמת צריכים עזרה כי אין להם דרך אחרת. ואני בהחלט מודעת לאנשים האלה באוכולוסיה. אני, חס וחלילה, לא חושבת שעל החברה להתעלם מהם. הבעיה היא, ובזה יסכימו איתי כולם - שהם הקבוצה השקטה ביותר, הפחות דורשת מכולם.

שנית רחל יקרה, אני מסכימה עם המושג הבסיסי שאדם צריך לשמוח בחלקו, ויחד
עם זאת אי אפשר להכליל למעלה ממיליון רעבים בישראל בנשימה אחת, רובם
ככולם לא יכולים לשמוח כי המדינה שללה מהם את חלקם. צאי ובדקי כמה
חסרי בית יש, צאי ובדקי כמה חייבים שנותקו מקווי הטלפון, חשמל, וכמה
מהם חיים בתנאים שצריכים לבייש את השלטון המושחת שלנו.

אני חושבת שבמקום להקים עמותות ולדבר עליהם כל הזמן, צריך מיד להעלות
את שכר המינימום במשק. העלאת השכר ב-50% תקצץ לפחות ברבע את מספר
העניים בישראל.

ואם לשלטון אין כסף, שיקצצו מעצמם, יש הרבה מה לקצץ - יודעת שקיצוץ של
5% משכרם של אנשי הצווארון הלבן יכול לכלכל למעלה ממיליון רעבים ?

את מדברת על מדינה סוציאליסטית. אנו לא בדיוק כזאת. אני מאמינה שזכותו של כל אדם לחיות בכבוד על חשבונו שלו ולא של אחרים. אם אדם עובד קשה לפרנסתו ומרוויח המון המון כסף, זכותו להנות ממנו. אם ברצונו להפריש ממנו מעשרות לעניים יבורך.אבל אין שום סיבה לחייב אותו. גם היום העשירים הם הנושאים העיקרים בנטל המסים, הן הישירים והן העסקיים. אז למה לקצץ בשכרם? הם עובדים עבור הכסף הזה.

במדינה כלכלית מסודרת יש כלכלת שוק. שזה אומר שהשוק יכול להזין את עצמו. אם ישנם 2 חברות גדולות בישראל הבוחרות שלא להיות יצרנים יש לכך משמעות לכל תושבי המדינה. המדינה אינה צריכה לקחת אחריות על חיהם הפרטיים של אזרחיה. אם אדם בוחר שלא להתפרנס מיגיע כפיו, המדינה אינה אמורה לממן לו את הוצאותיו. זה לא באחריותה. אם המדינה אחראית לכלכל את הילדים הרי שאת נותנת לה זכות גם להתערב בשאלה אם ללדת אותם או לא, האם זה מה שאת רוצה?

אין מליון רעבים בישראל. הקיצבאות אינן מעניקות חיים עשירים, אבל אפשר לחיות מהם. ההורים שלי מתפרנסים בכבוד מקיצבת הזיקנה שלהם, כולל את התרופות הלא זולות שלהם.

טירוף המערכות הזה התחיל ברגע שנתניהו הביא את השיטה הקומוניסטית מארצות
הברית, הוא אימץ חשיבה של גויים שהתפיסה שלהם אומרת "אני ואפסי עוד".
זו לא גישה חברתית נכונה והיא הנגע לכל החולאים שלנו היום בחברה
הישראלית.

הבעיה שנתניהו לקח רק חלק מהשיטה, את החלק הגרוע, משום שבאמריקה מי
שעובד מרוויח, הרבה יותר מאשר כאן בישראל ואכן יכול להתקיים בכבוד, אז
נתניהו אימץ שיטות כדי להזין את העשירון העליון ולמעוך את השכבות
הבינוניות והעניות בישראל.

הגישה שלך, לצערי, אגוצנטרית, רואה במשקף צר מאד, לא מתחשבת במצב
העכשווי של החברה בישראל. ועם כל הכבוד, אי אפשר לדרוש מעני גם לרעוב
ללחם וגם לחיות כמו כלב. גם לכלב יש זכויות וצער בעלי חיים.

החברה חייבת לאפשר לעני לחיות בכבוד. חיים בכבוד פירושו גם לצפות לפעמים
בטלביזיה, גם לרכוש פלאפון וגם לעשן סיגריות. העובדה שהוא רוכש סיגריות
לא משנה כהוא זה ממצבו הדל .

הגישה היהודית אומרת שהעולם נשען על תורה וגמילות חסדים.

ברגע שתנסרי רגל אחת - העולם יתמוטט.

כיום יותר מתמיד יש צורך בנתינה לעניים, על חשבון המדינה, על חשבונך,
בגלל שאימצנו אורחות גויים. המדינה צריכה לתת לנכים, קשישים, וחסרי
יכולת עבודה.

שנות ה-60 היו בדיוק התקופה, בעיקר עם תום המיתון יחד עם ההצלחה של
מלחמת ששת הימים אשר הביאה להתעשרות של חלק לא מבוטל מהציבור.
לא ממש להיות עשירים אבל להיות אמידים ומבוססים. מה שנקרא התפתחות
מעמד הביניים העליון.

ואיפה ה"עניים" שמעשנים?

ובאמת, מה כל כך נורא לאכול לבן או אשל ולא מעדנים צבעוניים עתירי סוכר וצבע, אם זה מה שאתה יכול להרשות לעצמך? כי הפרסומת אמרה שאתה תהיה מאושר יותר דווקא עם המוצר היקר? אני דווקא יכולה להרשות לעצמי יוגורטים צבעוניים ויפים ועדיין מעדיפה דווקא את הלבניה, שיש לה טעם מרענן מכולם. אבל אף אחד לא עושה פרסומת לגביע לבן ולא סקסי, נכון? אז הוא סמל לעניות?

כל יום הבן שלה מגיע לגן עם מארז של יוגורט או משהו כזה עם דגני בוקר בפנים. מחיר האריזה כ-8 שקלים. הוא מגיע ככה כל יום. הגננת מתפוצצת מזה. ליום ההולדת שלו קנו לו עוגה עם ציור שלו ממרציפן. המחיר כ-150 שקלים.

האם אינה עובדת, היא מקבלת הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, מענק כזה ואחר. בכל פעם שצריך לשלם לגן אפילו 30 שקל, תמיד היא מבקשת הנחה כי אין לה.

האישה הזו מוגדרת ענייה. אבל היא חייה חיי מותרות יותר ממני.

שלא לדבר על אנשים שמקבלים חבילות מזון מארגוני חסד, ובבית יש להם פלזמה וספות עור. הם גם נקראים עניים.