כל מילה בסלע  

כ"ח בניסן התשס"ח, 3/5/08
מאת: הרב מנחם ברוד
בעוד התקשורת הערבית נלחמת להחדרת גרסתה, התקשורת הישראלית נראית כאילו היא מהאו"ם. מה הפלא שאנחנו מובסים בקרב התעמולה
פעמים רבות אנו חשים תסכול מהכישלונות במאבק על דעת-הקהל העולמית, בעוד אויבינו מצליחים להפוך את הקערה על פיה ולהציג את עצמם כקרבנות אומללים ואותנו כאכזריים ותוקפניים. מי שנחשף לתקשורת העולמית מתפוצץ מעיוות המציאות, ומהעובדה שאנו מוצגים ללא הרף כאשמים.

הכישלון מכעיס כל-כך דווקא משום שהמציאות האמיתית הפוכה לחלוטין. אין בעולם צבא רגיש כל-כך להימנעות מפגיעה באזרחים, כצבא ההגנה לישראל. מצד שני, אנו נאבקים נגד אוייב אכזרי ושפל, שעושה הכול כדי לפגוע במכוּון באזרחים, בנשים ובילדים, ומפעיל את מערכות הטרור שלו מתוך אוכלוסייה אזרחית.

שיא האבסורד

אנו עושים הכול, לעיתים למעלה מן המידה ועד כדי סיכון חיילינו, כדי לפגוע אך ורק במחבלים ובמפגעים, ולהימנע מפגיעה באזרחים, אלא שבמלחמה הקשה שאנו נאלצים לנהל, קורה שנפגעים גם אזרחים. אנו מביעים צער על כך, מתנצלים מעומק הלב ומתחקרים את האירועים הללו, כדי שלא יישנו.

לעומת זה, אויבינו מכוונים את נשקם היישר לליבה של אוכלוסייה אזרחית. כשהם משגרים טילים לעבר שדרות ואשקלון, מטרתם לפגוע באזרחים. כשהם משלחים מחבלים מתאבדים להתפוצץ באוטובוסים ובמרכזי קניות – שאיפתם המוצהרת היא להרוג אנשים, נשים וילדים. וכאשר הם מצליחים לעשות זאת, איזו שמחה וצהלה פורצת ברחובותיהם, כשהם עומדים ומחלקים סוכריות לעוברים ושבים.

אחרי כל זה הם מופיעים בתקשורת העולמית כנושאי דגל הצדק והמוסר וזעקת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית תמימה. הם המאשימים ואנחנו הנאשמים. הלוא זה שיא האבסורד.

קל להיתפס להסבר שהתקשורת אנטישמית ושכל העולם נגדנו. אין ספק, התקשורת העולמית אינה אוהבת אותנו ואנחנו "עם לבדד ישכון". ובכל-זאת, הכישלון ההסברתי אינו נובע מעוינותה של התקשורת בלבד. גם אנו-עצמנו נושאים באחריות לעובדה שבמלחמת התעמולה אנחנו מובסים שוב ושוב.

הסיבה העיקרית לכישלון במאבק ההסברתי היא, שאנחנו פשוט איננו נאבקים. כל מי שישווה את פעילות התקשורת הישראלית לזו הערבית, יראה מיד שבעוד התקשורת הערבית נלחמת להחדרת גרסתה, התקשורת הישראלית נראית כאילו היא מהאו"ם.

במלחמה צריך להילחם

האירוע שקרה בתחילת השבוע ממחיש זאת היטב. צה"ל נכנס לצפון רצועת עזה, כדי לפגוע במשגרי הטילים לעבר שדרות. החיילים מחפשים בפינצטה את המחבלים, כדי לפגוע רק בהם. כלי-טיס ישראלי מזהה שני מחבלים חמושים, נושאים תיקים גדולים, המנסים להסתתר. כלי-הטיס יורה לעברם, ומתברר שבתיקים הללו היו חומרי-נפץ, ומפיצוצי-המשנה נהרגים אישה וארבעה מילדיה, שהיו סמוכים למקום.

אנשי החמאס עטים על ההזדמנות, וממהרים לשדר ללא הרף את תמונות הילדים ההרוגים. הם מעלימים את העובדה שהירי כוּון לעבר שני המחבלים, ומציגים זאת כירי לעבר אוכלוסייה אזרחית. דובריהם מתראיינים לתקשורת מחדרי-המתים, על רקע הגופות, כדי להעצים את המסר בדבר אומללותם מצד אחד ואכזריותנו מצד אחר.

ומה התקשורת הישראלית עושה? היא מביאה בהרחבה את התצלומים מרצועת עזה, ורק אחרי כמה שעות ניתנת באיפוק גרסת צה"ל, בלוויית התנצלויות בלתי-פוסקות. התקשורת הישראלית מנסה להיות 'אובייקטיבית', ולהביא את שני הצדדים, אבל היא שוכחת שאנחנו במלחמה. כך יש צד אחד שנאבק ונלחם, וצד שני ששומר על ניטרליות. מה הפלא שנציגי התקשורת הזרה השוהים בארץ נוטים יותר ויותר לצד הערבים, שעמדתם ברורה, ואינם מקבלים את גרסתה של ישראל, שעמדתה מגומגמת.

הייתה כאן פעם ססמה "העם נגד תקשורת עוינת". העם צריך להיות גם נגד תקשורת מהאו"ם. מותר לתקשורת הישראלית להיות קצת יותר בעדנו.
מדורים נוספים
http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=4875&CategoryID=1155