למה אין שלום? - בגלל ''שלום עכשיו''!  

למה אין שלום? - בגלל "שלום עכשיו"!

לרגל מלאת 30 שנה לתנועת "שלום עכשיו" הגיע הזמן לומר את האמת המרה: בגלל קיומה ופעילותה של תנועה זו ודומותיה אין שלום, וכל עוד היא והן תהיינה פעילות – יהיו פעולות, יהיו הפגנות, יהיו מודעות ויהיו בג"צים, אבל שלום לא יהיה פה. במילים אחרות: תנועות השלום הן אחד הגורמים העיקריים להמשך המלחמה.

ד''ר מרדכי קידר 21/4/2008

גילוי נאות א': במהלך המחצית השנייה של שנות התשעים, מאז שחרורי מצ.ה.ל., הייתי פעיל בתנועת "נתיבות שלום" אשר למרות הכחשותיה היא האחות הדתייה של "שלום עכשיו": תנועה של יאפים, יפי נפש, אקדמאים, אשכנזים, הוזים בהקיץ שאינם מבינים ערבית. (אלו הכללות, ויש מעטים יוצאים מן הכלל).

גילוי נאות ב': בראיונות שאני מעניק לאמצעי התקשורת בערבית אני מציין את קיומן של תנועות השלום כדוגמה למשטר הדמוקרטי הפלורליסטי בישראל, ואת כמיהתו הגדולה של עם ישראל לשלום אמיתי עם העמים הסובבים אותו. אני מנצל את העדר תנועות שלום בעולם הערבי להדגשת ההבדל בין החברה בישראל ובין החברות הסובבות אותה. אני גם מציין שהייתי פעיל בהן.

בימים אלה חוגגת תנועת "שלום עכשיו" 30 שנים להיווסדה ולפעילותה, ולכבוד יום זה החלטתי לשבור שתיקה ולומר את האמת המרה על התנועה ועל עצמי, פעיל לשעבר באחת מאחיותיה, ראה גילוי נאות א'. הבעיה העיקרית הנובעת מקיומה של "שלום עכשיו" היא העובדה שאויבינו – כן, נותרו בסביבתנו כמה כאלה – שומעים את דובריה, קוראים את פרסומיה ואומרים לעצמם: אם יהודים ציונים קוראים לצאת מכל השטחים, למה שאנחנו נדרוש פחות?תנועות השלום קיבעו בתודעה הישראלית כמה מונחים בעייתיים, המעצבים לא רק את השיח אלא גם את הפתרונות בשטח:

"השטחים הכבושים": למרות שאף אחד – כולל ב"שלום עכשיו" – אינו יודע לאיזו מדינה יש ריבונות על שטחי יהודה ושומרון, וגם על רצועת עזה, לא בגלל שלא לומדים זאת בבית הספר אלא שהמציאות המשפטית והמדינית של אזורים אלה היא שאין עליהם שום ריבונות לשום מדינה בעולם. כמו אנטארקטיקה, אין ולא הייתה. ירדן הייתה כובשת בשטחי יהודה ושומרון, ומצרים הייתה כובשת בעזה. אין זה אומר שהשטחים הללו שייכים לישראל, אך באותה מידה הם אינם שייכים ריבונית לאף אחד, לאף מדינה.
"העם הפלסטיני": מונח מלאכותי שלא נזכר בשום ספר או עיתון שהודפס לפני 1920. מדובר בקבוצות שונות ובשבטים שונים שחיו באזור אל-שאם, חלקם בדווים, חלקם מהגרי עבודה שבאו לעבוד במושבות היהודיות, וחלקם – אכן – גרו מזה דורות בחיפה, בנצרת, בירושלים ובישובים אחרים. תודעה של עם מובחן ומאוחד לא הייתה להם במשך שנים רבות, וספק אם היא קיימת כיום באופן גורף. ראה הפילוג בין חמאס ואש"ף.

בבסיס החשיבה של "שלום עכשיו" יש כמה טעויות קונספטואליות: העיקרית שבהן היא האופן שבו מתארים לעצמם חברי התנועה את "השלום" שיהיה עם עמי ערב, כמו המצב הקיים בין צרפת וגרמניה, בין ארה"ב ויפן, בין שוויץ ואיטליה. זה המצב שחייב להיות גם פה, אם רק נפנה את "השטחים הכבושים" וניתן את הזכויות של "העם הפלסטיני". הטעות הבסיסית בכך היא שעמי ערב לעולם לא יתנו לנו שלום בנוסח האירופי כי הם אינם יודעים מה זה שלום בנוסח האירופי. המצב הרגיל בין עמי ערב הוא של חשדנות ושנאה, תחרות וקנאה, חתרנות ואיבה, ומי שהזכיר זאת לאחרונה הוא השליט הוותיק ביותר בעולם הערבי – מועמר אלקד'אפי – בנאום מלא אמיתות מרות שנשא בוועידת הפסגה שהתכנסה בדמשק לפני מספר שבועות. ואם העמים הערביים אינם יודעים כיצד לחיות בשלום זה עם זה, כיצד הם יחיו בשלום ובשלווה עם עם אחר? שונה? מצליח יותר?

הטעות הקונספטואלית השנייה טבועה גם היא בשם התנועה: "עכשיו". גם אם נסכים שעבור שלום ישראל תצטרך לוותר במשהו, כל מי שיש לו טיפת תבונה יודע שעבור אספקת כל דבר "עכשיו" יש לשלם יותר. בכל עסקה המחיר נקבע על פי האופן שבו תופס המוכר את צרכיו של הקונה, וככל שהקונה להוט יותר לקבל את מבוקשו "עכשיו", התשלום יהיה גבוה יותר. כך, עצם הדרישה ל"שלום עכשיו" מעלה את המחיר לרמה שישראל לא מסוגלת לעמוד בו. מכאן הקביעה שעצם קריאת שם התנועה "שלום עכשיו" מונעת את השלום בשל המחיר הגבוה הנדרש עבורו. ואם העדר שלום הנובע מהמחיר משמעו המשך מצב המלחמה המסקנה המחויבת היא ש"שלום עכשיו" גורמת להמשך מצב המלחמה.

אלא שאנשי תנועות השלום הם אנשים בדרך כלל הגיוניים, סבירים וחושבים נכוחה. איך זה שהם אינם רואים את האיוולת שבפעילותם? מכיוון שהייתי שם אני יכול להעיד שמדובר בצירוף של כמה סיבות:
א. הרוב הגדול של אנשי תנועות השלום אינם קוראים ערבית, אינם מאזינים לאמצעי התקשורת הערביים ואינם חשופים למסרים המנסרים בחלל הציבורי ברחוב הערבי. כמה אנשי "שלום עכשיו" האזינו במהלך שלושים השנים האחרונות לדרשת יום שישי אחת במסגד והבינו אותה לעומק? מעטים מהם דוברים ערבית מדוברת, והם נמצאים בקשר עם מספר אנשים מצומצם שאומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע.
ב. רוב פעילי תנועות השלום הם אנשים נחמדים ותמימים המאמינים לרוב – אם לא לכל – הדברים הנאמרים להם. דוגמה למשפטים השגורים על פיהם הוא: "אמר לי איש אש"ף/פתח/חמאס שהוא מסכים ל..." או "המועצה הלאומית הפלסטינית החליטה ש..." מבלי לדעת מה בדיוק היא החליטה ובאילו תנאים.
ג. תנועות השלום הן מקור לא אכזב להכנסה יפה ולטובות הנאה לחלק מהפעילים. (עניין המשכורות, המימון מקרנות ומדינות בחו"ל וטובות ההנאה כמו נסיעות לחו"ל המחולקות ביד רחבה לחלק מהפעילים ראוי לחקירה ולפרסום מיוחד).
ד. בישיבות הסגורות של פעילי תנועות השלום שהייתי נוכח בהן ההתייחסות ליהודים תושבי יהודה, שומרון ועזה הייתה כאל אויבים ואף חיות, והדוברים היו מתחרים ביניהם מי ידביק להם כינויים חריפים יותר. היחס ל"מתנחל" שנהרג או נפצע בפיגוע הוא שהוא האשם בעובדה שהוא נפגע.

פגם נוסף, אינהרנטי, שהיה ועודנו מעיב על הלגיטימיות של ארגוני השלום הוא שהם אינם מתמודדים על האג'נדה שלהם במישור הפוליטי. נכון שמר"ץ בגלגוליה השונים ריכזה את עיקר פעילי "שלום עכשיו", אך הם מצויים גם במפלגות אחרות, לדוגמה יולי תמיר במפלגת העבודה. מעולם "שלום עכשיו" לא העמידה את עצמה למבחן הקלפי, ולא פלא: עם סיוע קבוע מצד בג"ץ למה להתאמץ, ואולי גם להיכשל, בזירה הפוליטית? למה לעמוד למבחן אמיתי של הבוחר?

אבל הדבר החמור ביותר חייב להיאמר: האליטיזם האשכנזי המאפיין את מרבית פעילי תנועות השלום מעורר את הרושם שהם רוצים "שלום עכשיו" בעיקר מכיוון שהם לא רוצים ערבים בסביבתם. הם חשים תיעוב כלפי השכנים, הילידים, הלוונטינים, הפראים, הלא תרבותים, המוסלמים, הגרים על ידינו, וכדי להיפרד מהם מוכנים עייפי הנפש אפילו לגור במדינה קטנה ומצ'וקמקת, צרה מלהגן על תושביה ומנותקת מהמקומות המקודשים לעם היהודי לדורותיו, ואם זה לא יצליח אז נתב"ג קרוב... המצב הנפשי של רבים מפעילי השלום שוכני המסעדות ובתי הקפה בתל אביב הוא "אכול ושתה כי מחר נעוף". מישהו בדק כמה מהם שירתו בכלל בצבא?

כשאויבינו רואים ושומעים את פעילי "שלום עכשיו" הם מקבלים את הרושם שחבל לתת שלום למדינת ישראל, וכל שעליהם לעשות הוא ללחוץ עוד, לפגע עוד, ולהמתין שכל עם ישראל יהיה "שלום עכשיו" ואז ממילא מדינת ישראל תיפול. זו האמת המרה על "שלום עכשיו": ככל שהיא פעילה יותר אויבינו מעודדים יותר להמשיך במלחמה אכזרית יותר. במילים אחרות: "שלום עכשיו" בקיומה ובפעילותה מרחיקה את השלום, מנציחה את המלחמה ומרבה את חללינו וחללי אויבינו.

לפרסומי "שלום עכשיו", "בצלם" ועיתונאים כמו גדעון לוי ("הארץ") על מדיניות ישראל ב"שטחים" הייתה ועדיין יש השפעה ניכרת על דעת הקהל העולמית, והם יוצרים לישראל תדמית לא אנושית ואף שטנית. בכך מקעקעים ארגונים ואנשים אלו את הלגיטימציה של ישראל, גם בגבולות הקו הירוק, ומסכנים בכך את קיומה.
ורק לשם התזכורת: את השלום עם מצרים עשה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, ואת השלום עם ירדן ואש"ף עשה יצחק רבין, אבי מורשת "לשבור להם את הידיים ואת הרגלים". עם אנשים כאלה שכנינו מוכנים לעשות שלום, שלום של אמיצים. רכי לבב, חלושי דעת ורפי נפש נוסח פעילי "שלום עכשיו" מעוררים בקרב שכנינו אופק מדיני הנמתח מהירדן עד לקו הכחול. איתם חבל לעשות שלום, כי מהם אפשר לקבל את הכול, אינשאללה.

אפילוג:
אני מצטער אם מישהו מחבריי ומעמיתיי נפגע ממאמר זה. אני יודע שיש בו הכללות ויש יוצאים מהכלל (לפחות אחת מראשי "שלום עכשיו" ששרתה אתי בצבא יודעת ערבית...), אבל עם דבר אחד יסכימו כולם: לא נעים להביט במראה ולראות את האמת. אני מזמין את כל החולקים עליי להוכיח את ההיפך.
21/4/2008