ואני חייל בצבא הגנה לישראל.
קמתי היום ב-4 בבוקר בשביל להגיע לאחד הבסיסים בצפון בשעה 5,
ולעמוד על משמר הנר
דבר שנראה כל כך מטומטם מהצד
אבל מי שסבל אבידות וראה חברים ומכרים ואנשים בני גילו נופלים בקרב
או אפילו סתם נפצעים
מרגיש באמת שליחות לעמוד שם ואם הייתי צריך הייתי עומד שם גם שעה ושעתיים רצוף, עם גב זקוף וכומתה על הראש וראש למעלהאני מרגיש פשוט קטן ליד אותם אנשים שהקריבו את עצמם למען המדינה שלנו
מרגיש שאני חייב להם ולו אפילו את הכבוד הקטן הזה, לעמוד להצדיע לזכור אותם
ולנסות ולהרגיש את ההזדהות ואת הכאב, אפילו פסיק מהכאב שהמשפחה שלהם עוברת.
אחרי שסיימתי לעמוד במשמר הנר,
בדרך חזרה הביתה, שמעתי איזה דיעה קטנה שמישהי כתבה לאחד העיתונים בארץ.
הדיעה מדברת על העמידה בצפירה, והאמת שאני די מסכים איתה.
היא מדברת על כך שהחרדים לא מוכנים לעמוד בצפירה
המניע לכך הוא לא זלזול בחללים חלילה! המניע לכך הוא שההלכה אומרת
שלא זוכרים אירועים ברגע קצר אחד. זוכרים אותם כל השנה!
ולכן הם לא רואים את הצורך ואת הנכונות לעמוד את הדקה הזאת כי זה נראה להם
משום כפירה!
אני לא אומר שהם צודקים או לא צודקים, אני גם לא מאשים או מצדיק אותם
אני רק יכול להבין אותם.
מה שבאמת כואב לי, זה שביום כמו זה, שהכאב הוא רב,
ביום שאין מקום למשחקים של כבוד, פוליטיקה,
ביום שבו כולנו צריכים פעם אחת להרגיש אחים שיקיריהם נפלו
אחים אבלים - שבוכים את היום הזה
צריכים להתאחד ולהיות מגובשים בתוכנו
אנחנו עם אחד, מדינה אחת, ויש לנו מדינה חמה ואוהבת.
אל תשכחו לרגע אחד כמה כואב היום הזה, זה יום שבו ילדים בני עשרה תפסו נשק
והגנו על כולנו פה בגופם בשביל שנוכל לחיות היום באושר ובבטחון
(שבעזרת ה' וגם בגזרת עזה ובשדרות יהיה שקט ובטחון!)
שיהיה לכם בוקר טוב.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
