החומה והקנגורו
אוסטרליין פינק פלויד, שיופיעו באמפי פארק רעננה ב-22 במאי, נותנים מופע מושקע ומרתק. תימורה לסינגר ראתה אותם בלונדון ושמעה מהם על המחמאה של דיוויד גילמור
תימורה לסינגר, לונדון פורסם: 05.05.08, 09:31
בין שלל האפקטים הגרנדיוזיים בהופעות ההסטוריות של "פינק פלויד", כיכב חזיר – בסרטונים שהוקרנו תוך כדי ההופעה, בלוגואים ובעיקר כבובת ענק מתנפחת ומעופפת. מהמופע של ה"אוסטרליין פינק פלויד שואו", שמשחזרים בדייקנות חלק מההופעות האלה, נעדר החזיר, אבל יש לו ממלא מקום הולם: קנגורו. זוהי דרכם של חברי ההרכב הסימפטי הזה לומר – "פינק פלויד" הם חלק מרכזי מחיינו המקצועיים כבר עשרים שנה, אבל לא מדובר בהערצה עיוורת שבולעת אותנו. אנחנו גם אוסטרליים גאים, ומביאים את זה לידי ביטוי, בקריצה.
אז קבלו את הקנגורו, החיה המסמלת את אוסטרליה, וקבלו את סטיב מאק - גיטרה ושירה, ג'ייסון סופורד – קלידים, קולין ווילסון - גיטרה בס ושירה, דמיאן אנטוני דרלינגטון - גיטרה ושירה ופול בוני - תופים. הקולות שלהם אמנם לא זהים לקולות של רוג'ר ווטרס ושל דיוויד גילמור, אבל הנגינה מזכירה אותם, ובאופן כללי כשנחשפים אליהם מרגישים שזה הכי קרוב, כנראה, לדבר האמיתי.
אוסטרליין פינק פלויד. רוב השירים בהופעה הם מתוך "החומה"
העילה הרשמית לסיבוב ההופעות העולמי הנוכחי היא חגיגות ה-35 שנה לאלבום "הצד האפל של הירח", אבל בהופעות עצמן רוב השירים הם דווקא מתוך "החומה" – האלבום החביב במיוחד על הישראלים, שבוודאי יתענגו במיוחד לחוות את שיריו מבוצעים כמעט כמו במקור. ולא רק לשיר, אלא גם לרקוד את השירים.
בלונדון, באופן מוזר, זאת היתה הופעת ישיבה. אמנם המושבים היו נוחים במיוחד, וגם מקום ההופעה אטרקטיבי: הרויאל אלברט הול, היכל מודרני בסגנון עתיק, מופתי ביופיו ובמשובחות האקוסטיקה שלו. ובכל זאת, היה מתסכל לחוש את ההופעה בצפייה פאסיבית ולא בהשתתפות אקטיבית. פה ושם היו בקהל בודדים שהצליחו למצוא לעצמם חלל זעיר ולרקוד בו, אבל הם היו חריגים. בארץ, לעומת זאת, ההופעה תקבל את התנאים האידיאליים בשבילה, באמפי-פארק רעננה ב-22 במאי.
המופע הזה מושקע במיוחד, וכולל, כפי שכלל בלהקת המקור, אפקטים כמו קרני לייזר ירוקות ענקיות שסורקות את הבמה ואת הקהל, וגם חישוק תאורה שממנו מוקרנים סרטים, המלווים את השירים ומעמיקים את המסרים שלהם באופן ויזואלי מצמרר. כך, למשל, בשיר "Mother", מוקרנת אישה חייתית שמערסלת תינוק לתוך סיוט ובשיר "Sheep" צופים על קנגורו מעופף בין ארובות, במקום חזיר, שאומנם לא נמצא שם ויזואלית, אבל הוא נוהם ברקע. כל שיר מקבל תשומת לב ארוכה, גם ממקהלת נשים מרשימה, שיודעת מתי לפרוש ולהשאיר את הבמה ללהקה בלבד. שיר אחרי שיר - כולם מרתקים מוזיקלית וגם ויזואלית, למשל במתקפת השעונים בסרט שמלווה את "Time" עם המקצב הפראי, וגם בשיר "Goodbye Blue Sky", שבו דגל בריטניה הופך לצלב שותת דם וציפורי טרף מתנפלות על המרחב.
הארנב הרוקד. למופע בישראל יגיעו בובות ענק שטרם נראו בלונדון
הם לא רק בוטים, פינק פלויד האוסטרליים, אלא גם מרגשים, למשל בשיר "Hey You" עם הביצוע הפוצע שלו והמילים: "Open your heart, I'm coming home", שאכן פותחות את הלב כפי שהן מבקשות. כך גם ב"Wish You Where Here", כשהתופים נאלמים והגיטרה האקוסטית מתבטאת לבדה.
ובין הדמעה להדהמה, בשיר "One Of These Days" מחייכת בגרוטסקיות בובת ענק מתנפחת של ארנב ורוד שרוקדת, עד שהיא קורסת אל תוך החשיכה. לישראל, אגב, יגיעו לכבוד המופע גם בובות ענק נוספות שלא הופיעו בלונדון, ביחד עם עשרה טון ציוד. בהדרנים, בשיר "Run Like Hell", הקהל האנגלי כבר לא הצליח להתאפק וקם על רגליו, מריע. וכך בסופו של דבר, ולו רק לרגע אחד, גם באנגליה המאופקת יחסית זו היתה הופעת עמידה.
מאחורי הקלעים אחרי ההופעה בלונדון, דקות ספורות אחרי ששפכו על הקהל ועל עצמם מטענים רבי עוצמה של אנרגיה מוזיקלית, דמיאן אנטוני דרלינגטון וג'ייסון סופורד לא נראים שפוכים. למעשה, הם נינוחים, חביבים ושלווים, בניגוד מוחלט ללהט המוחצן שהפגינו בפני קהל של אלפים זמן קצר לפני ששוחחנו.
אתם מבצעים גרסאות כיסוי מושלמות לשירים שלא כתבתם. איך אתם מבטאים את עצמכם כיוצרים?
ג'ייסון סופורד: "אנחנו מוזיקאים, והמופע הזה הוא בדיוק הדרך שלנו לבטא את עצמנו".
דמיאן אנטוני דרלינגטון: "אפשר לנגן בצורה מדויקת את המוזיקה כפי שבוצעה במקור, ובכל זאת להתבטא באופן אישי. זה מה שאנחנו עושים, מכניסים גם את עצמנו לתוך המוזיקה הזו בטכניקת הנגינה שלנו".
אז הכרה רשמית מפינק פלויד אין להם, אבל בחיבה של דיוויד גילמור הם זכו. דרלינגטון: "דיוויד גילמור היה בהופעה שלנו ב-1994. לא היה לנו מושג שהוא שם. פתאום, אחרי שההופעה הסתיימה, שמענו נקישה על הדלת של חדר ההלבשה, וזה היה הוא! הוא גם הזמין אותנו לנגן ביום הולדתו החמישים, ובאמת עשינו את זה, וזה היה מדהים".
סופורד ודרלינגטון זוכרים היטב את הפעם הראשונה שבה נחשפו לפינק פלויד. סופורד:
מודעה
"שמעתי מגיל צעיר את ה'Dark Side Of The Moon' והתלהבתי". דרלינגטון: "אני שמעתי את 'החומה' כשהייתי בן 13 או 14 ואהבתי את האפקטים הקוֹליים, הדרך שבה הם מנגנים ביחד והרעיון של אלבום קונספט. משם המשכתי ל-'Dark Side Of The Moon'. בזכותם התחלתי ללמוד גיטרה, וככל שלמדתי יותר את המוזיקה שלהם, יותר הערכתי אותם".
דרלינגטון משוכנע שאנשים ימשיכו גם בעוד מאות שנים לנגן ולשמוע את פינק פלויד. "זאת ממש מוזיקה קלאסית. מוזיקת רוק קלאסית. ינגנו אותה כמו שהיום תזמורות מנגנות את המוזיקה של מוצרט ובטהובן".
על ישראל הם לא יודעים הרבה (דרלינגטון: "קראתי קצת על ההיסטוריה שלה"), וזה בדיוק מה שעושה אותם פתוחים ומלאי ציפיות. ומה באשר לציפיות של הקהל מהם? התשובה ודאית: הופעה של הפינק פלויד האמיתיים אפשר לקבל כרגע רק בדמיון, אבל מופע אמיתי שממחיש את השירים, מכבד אותם וחוגג בענק – פינק פלויד האוסטרליים מספקים במקצועניות, ולא פחות מזה, בכיף.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3538381,00.html
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
