מחשבות על השטיח האדום של בוש  

אני מסתכל על אולמרט ואני יודע, ממש יודע מה עובר לו בראש. בימים האלה, ימי נשיאים ושועים, אני לא הולך לחשוב על שום דבר אחר, הוא חושב. לא על עזה, לא על גלעד שליט, לא על גמלאי גאידמק, לא על אהוד הבורח, בטח לא על ציפי לבני - והכי הכי, לא על החקירה, גם בלשון יחיד וגם ברבים. וגם לא על אורי מסר שאני עוד אסגור איתו את החשבון, עם המשת"פ הזה. אני אוטם את הראש לכל מחשבה, או רעיון בלתי נעימים. אני מוסר את כל כולי להנאות של הרגע, של עכשיו.
והן גדולות ועצומות, ההנאות האלה. קודם כל, כולם כל כך נחמדים אלי.

אומרים לי דברים כאלה יפים, שאני ישר, שאני חכם, שאני סבלן, שאני אחלה מדינאי, שאני רוצה שלום. אף אחד לא צועק עלי לאן הלך הכסף, מה עם המעטפות ההן, כמה עלו הדירות, איך דפקת לנו את... לא, את זה, את וינוגרד.

והמלחמה, כולם כבר שכחו, ברוך השם. נשארו רק החוקרים המחורבנים, עם התיקים המזוהמים שלהם, עם הריחות הלא נעימים מהמדים הכבדים, עם השאלות החצופות. אני מאוד מקווה שבמקום לנבור במסמכים הצהובים מהעירייה, הם מביטים בטלוויזיה ורואים איך צריך להתייחס לראש ממשלה. לאהוד אולמרט.

איך, איך נפלתי למדינה הזאת, חושב אולמרט כשבוש יורד בכבש המטוס. אם הייתי באמריקה בטוח שהייתי מגיע רחוק. מה רחוק? - אם הליצן שעכשיו מתקרב אלי הגיע להיות נשיא, אז אותי היו בוחרים למלך. או לפחות לנשיא לכל החיים. כן, בטח, הם ידידים שלנו ועוד מעט אדקלם את זה, אבל זה הרי לא סוד שחכמים גדולים הם לא. הטמבלים האלה, אם תופשים אותם לוקחים במתנה עט, הם מיד מתפטרים ...חחח...חחח...חחח.

אמרת משהו, אדוני?
אה, לא, רק כחכחתי.

הייתי מביא את בוש לראות את המגירה שלי, זאת שמלאה בעטים. אני זוכר ממי קיבלתי כל אחד מהם. לא נורא, הם יכולים להרשות לעצמם. סוויטות.

זאת הבעיה של עם ישראל, שהם משלמים בשביל הסוויטות שלי ושל עליזה. איזו אישה נהדרת, איזו אמנית דגולה עשיתי ממנה. בסך הכל הם רוצים שנגור בנוחיות, הם מבינים שבשביל לחשוב טוב אדם צריך לחיות טוב, לזה עוד יש לאמריקאים שכל, תודה לאל.