ובשטחיות של הישראלי הממוצע הדור החדש שלא למד כלום על עברם של אבותיו ותהליך תקומת העם היהודי בארצו מולדתו ארץ ישראל.""יחסו של הערבי כלפי הזר היהודי השואף לבעלות על "ארצו" - של
הערבי - לא היה מעולם אלא יחס של עוינות, טינה ושנאה. מכל
מעשיו של היהודי-הציוני שום מעשה לא תרם דבר להגברת שנאה
זו, חוץ מעצם קיומו. היהודי הציוני התקיים.
""אך לא כך היה. חשוב מאד להיזכר במציאות של "הדו-קיום" הפלשתיני
עםבני-דודיהם היהודיים לפני 'התוקפנות הציונית של שנת ,'1967
כיחיוני במיוחד ללמד את עובדות העבר לדור שוטה הרוצה לחיות
איתםשוב. לנו נחוץ להיפטר מהאשליה שאם תנהג ישראל
ב'גמישות',ב'הגיון' וב"פשרנות", נמצא השלום בהישג ידינו. אנו
חייביםלהפסיק את פטפוטינו על "המחסום בדרך לשלום"
שבקיוםהיישובים היהודיים בקרית ארבע, בקדומים או בתקוע.
חייביםלהבין שלא נוצר הסכסוך הישראלי-ערבי ב-7691, אף לא
במבצעקדש של ,1956 ואפילו לא עם קום המדינה בתש"ח.
הסכסוךפרץ עשרות שנים קודם לכן, ואיננו בעל אופי
ערבי-ישראלי,כי אם ערבי-יהודי. נשפך דם יהודי בארץ-ישראל
זמןרב לפני ,1967 או 1947 או אפילו .1927 גם אז כמו היום דובר
על"יישובים", אך אז נאבקנו על היישובים הציוניים החדשים של
תל-אביב, פתח-תקוה, רחובות, חדרה ומערב-ירושלים.
פרשת השנאה בין ערבים ליהודים החלה לפני הקמת היישובים ביהודה
והשומרוןותימשך אפילו יוותרו יהודי ישראל - אם יוכו טירוף - על
השטחים המשוחררים.""
""שוטים מסוגים שונים מדברים היום על הצורך להכיר
ב"פלשתינים".אני מסכים בהחלט: הבה נכיר אותם, את מהותם
האמיתית.נכיר אותם מקרוב כמו שהכירו אותם יהודי
ארץ-ישראללפני 45 35, ואפילו חמישים וחמש שנים, הרבה קודם
ל"תוקפנות הישראלית של ."1967
הפוגרומים של 1921
בכ"ג בניסן תרפ"א 1) למאי (1921 התאספו ההמונים הערביים ביפו, עיר
שנחשבה- שלא כמו ירושלים, למשל - דוגמא לדו-קיום
יהודי-ערבי)ראוי לציין כמה אשליות יהודיות קמו ונפלו בשמונים
שנותהמאבק האחרונות עם הערבים(. ליהודים שביפו ולערבים
שבההיו יחסי מסחר מפותחים; היהודים הספרדיים שישבו בעיר
במשךדורות קשה היה להבחין בינם לבין הערבים בכל הנוגע
להופעתםהיומיומית הכללית. ואעפ"י כן ההמונים החלו
להתאסף.המוטות והאלות שהחזיקו בידיהם לא הותירו ספק רב
באשרלכוונותיהם. במשך ימים הסית העתון הערבי "פלשתין"
בארסיותמודגשת נגד הציונות. עתה, באזורי-המגורים המעורבים
שלנוה-שלום ומנשייה, החל המון תוקף יהודים ברחובות באבנים
ובמוטותכבדים, אך כיעדם הראשי בחרו בחנויות ובבתים של
היהודים - רכושם ונשותיהם.
היהודים ניסו לעמוד על נפשם, ומאחר שבידי ההמונים לא היו כלי ירי,
יכלההמשטרה לפזרם בקלות. אך השוטרים היו - קודם-כל
ומעל-לכל- ערבים. רובם הגנו על הפורעים הערביים, ואילו
אחדיםהסירו את סמליהם והצטרפו אליהם, וירו אל-עבר
היהודים.בהתקפה ראשונה זו נהרגו שלשה-עשר יהודים; הבזיזה
פשטהגם אל אזורים אחרים בעיר. בהדרגה התמקדו ההמונים
במרכז הציונות בעיר - בית העולים.
באמונתם התמימה שלפיה אפשרי הדו-קיום בין ערבים ליהודים, רכשו
הציוניםמבנה דו-קומתי גדול באזור הערבי, עג'מי, ביפו. באותה
שעההיו כמאה עולים חדשים בבנין, שסימל בעיני כל את העליה
היהודית.לא הוחזקו בבנין שום כלי נשק, דבר המעיד על מידת
בטחונםשל היהודים ביכולתם להסתדר בשלום עם שכניהם.
אחרי-הכלכאן אין המדובר ברוסיה הצארית; כאן ארץ-ישראל
שאליה עלו היהודים כדי להימנע מלהיקלע לפוגרומים.
ההמון הגיע בשעה אחת בצהרים. חלוצים העומדים ברחובות הוכו
ונרגמובאבנים. אחד הערבים ניסה להשליך פצצה מתוצרת-בית,
אךהיצירה הפרימיטיבית התפוצצה בידיו והרגה אותו. "תאונה"
זוהרגיזה את ההמונים שהחלו מתקרבים לבנין. היהודים קרעו
מוטותברזל מן ] השער, וחסמו את הגישה לחצרות הבנין.
הםהצליחו להדוף את מתקפת הערבים הראשונה. ערבים אחדים
נפצעוונלקחו משדה ההתגוששות על-ידי חבריהם. הרושם היה,
שלמרותממדי ההמון האימתניים יצליחו היהודים להתגונן
מפניו.
בשעה שתים מסרו השומרים שהוצבו על גג "בית העולים" שמתקרבים
שוטריםאחדים. נשמעה אנחת הקלה כללית, שנפסקה רק עם בוא
השוטריםשהחלו יורים ביהודים ומשליכים רימוני-יד אל תוך
החצר.יהודים אחדים נהרגו ואחרים נפצעו. בראש התוקפים עמד
מפקדהכלא, חנא בורדקוש, בן למשפחה ערבית-נוצרית
"מכובדת".השוטרים פרצו את המחסומים וחדרו לחצר. הם
קראו להמון המהסס: "למה אתם ממתינים? הרגו את כולם!"
רוחם של היהודים נשברה. רובם ניסו להימלט. הגברים שלא הצליחו
לברוחמפני ההמון נקטלו באכזריות. נשים אחדות שהתחננו על
חייהןבפני שוטר, הובלו על-ידו לסימטא, שם שדד את תכשיטיהן
וניסהלאנוס אחת מהן. כששבה הדממה ונשתררה בבית העולים,
התבררששלשה-עשר יהודים נהרגו ועשרים וששה נוספים נפצעו.
הערביםבזזו חנויות ובתים שבבעלות יהודית במשך יתר שעות
היום.תחליף את הלשון שדיברו בה, את הלבוש שלבשו אותו ואת
עצי הדקל, ולפניך... קישינב.
ב-2 למאי, בשעות הבוקר המוקדמות, נתגלו שש גופות של יהודים
באזוראבו-כביר, בין יפו לתל-אביב. ביניהן היתה גופתו של י"ח
ברנר,הסופר הנודע. הקהילה היהודית הזדעזעה: הששה הוכו עד
מות; גופותיהם נתערטלו והושחתו.
תגובת היהודים מאלפת: המנהיגים הציוניים נחום סוקולוב, פינחס
רוטנברג,מאיר דיזנגוף ואחרים התכנסו והחליטו לחתור
להתפייסותעם הערבים. הנכבדים של יפו נענו להצעת הפיוסין של
קרבנותהאלימות אך באסיפה שהתקיימה בבנין עיריית יפו
הודיעראש העיר, עומר אל- ביטאר, לקול תרועותיהם של מאזיניו
הערביים,שאינו יכול להתחייב בשמה של "האומה הערבית",
ושעלכל אחד ואחד יהיה ליזום בעצמו את הרגעת הרוחות. למרות
תגובהזו, הכריזה מועצת עיריית תל-אביב היהודית ש"הבטיחו
לנוהשייח'ים שישכנעו את התושבים להירגע". העולים מגולת
אירופה,שבטחונם האישי היה נתון בה לחסדיו של הגוי, השתלבו
בקלות יתרה בגולת ישמעאל...
סיכום תוצאותיו של טבח יפו: ארבעים ושלושה יהודים נרצחו; 134
נפצעו,ונזקים עצומים נגרמו לרכוש. התאריך: כ"ז בניסן, ה-5 למאי,
הגיע תורה של פתח תקוה.""
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
