בן כספית: הטלנסקי של כ-ו-ל-ם  

פינה אפלה אחת שהוארה פתאום באור יקרות, פינה קטנה וצדדית בתוך מאורת נחשים גדולה. זה החל בקטן, בגמגום, במבוכה, אבל בשנים האחרונות הטפטוף הפך למבול. דור שלם של "מנהיגים" שאיבדו כיוון, פוליטיקאים שהתחברו לעטינים שופעים וינקו (ויונקים) מהם מזומנים.

מי? מי לא. אריק שרון, למשל. גדול השנוררים בכל הזמנים. כל מי שישב בניו-יורק ידע שאין כמו אריק בגיוס מזומנים. הגנרל העברי הגיבור, עם הבלורית הלבנה, היה מגיע בסערה העירה ומותיר אחריו כיסים ריקים. בכל "דינר" כזה, בו שרון נאם, היו היהודים הנרגשים משלמים 5,000 או עשרת אלפים דולר למנה. על השולחנות היו מעטפות למזומנים.

עדות טרייה, של מישהו שהיה שם, מאתמול בבוקר: "גם כשהיה ראש הממשלה המשיך לעשות את זה. כשהעיתונאים היו בדרך למטוס, הוא היה קופץ לעוד "דינר" באחת מדירות הפאר במנהטן, משם נוסע בשיירה המאובטחת למטוס. מישהו מטעמו היה אוסף את המזומנים. פעם זה היה לישיבה כזו או אחרת, פעם לקמפיין, ופעם מי יודע למה".

ויש לנו את החווה שנרכשה בעזרת ידידים, ויש את סכום הכסף ההוא מ"סיריל קרן", ויש עוד הרבה. אבל אריאל כבר לא איתנו, תיקי החקירה נסגרו, נשאר רק גלעד, שמכר את סיפור חייו של אביו להוצאת ספרים בחו"ל. את סיפור החיים הזה הוא יכתוב מתוך הארכיון האישי הענק של שרון, שנאסף בשנתיים האחרונות בעזרת עובדי מדינה ואמצעים ממלכתיים, תוייק ואורגן ושוגר (במכוניות ממלכתיות) לחוות שקמים. תיכף זה יתורגם למזומנים.

הרשימה עוד ארוכה
אהוד ברק? טל זילברשטיין אמר אתמול אצל רזי ברקאי את הדברים האלה: "אהוד ברק מודע היטב שהוא אחד האחרונים שיכול לדבר על מעטפות, או מזומנים, או על תרומות או על כספים שלא הוחזרו". זילברשטיין יודע בדיוק, עד הדולר האחרון, על מה הוא מדבר. הוא עמד במוקד חקירת עמותות ברק, שהתמקדה סביב מזוודה ובה מיליון וחצי דולר במזומן, שהועברו ארצה לצרכי הבחירות של ברק.

מכיוון שברק שתק, זילברשטיין נשאר לבד. כבר גובש נגדו כתב אישום, אבל בסופו של דבר החליט היועץ המשפטי, רחום וחנון שכמוהו, שלא יתכן שכל הפוליטיקאים ייצאו מהסיפור הזה נקיים, ורק השליח יחטוף. אז זילברשטיין התחלק החוצה איכשהו, אבל לא שכח. אתמול הוא שיגר עקיצה. על פי גורמים המכירים את הסיפור הזה

מצוין, מקרוב, הכסף הועבר מאירופה. שמו של הנדבן מוכר היטב לרבים מבכירי הפוליטיקאים שלנו. חלק מהם זכו ממנו, בזמנים כאלה או אחרים, לשימון דומה.

מטרת הסכום היתה האפשרות לסיבוב שני בבחירות 99' (אם יצחק מרדכי לא היה פורש, סיכוי טוב שנתניהו וברק היו עולים לסיבוב השני). לצורך זה, הכין מטה ברק רכבת אווירית מסיבית שתביא מצביעים מארה"ב ומאירופה. אלא מה, לא היה סיבוב שני. הכסף היה מיותר. מי שתרם אותו מחכה לו עד עצם הרגע הזה. הוא מעולם לא הוחזר.

לאן נעלמו מיליון וחצי דולר? על פי הגרסה הזו, איש אינו יודע. ברק, כמובן, מכחיש מכל וכל: "אם למישהו יש טענה, שיקח את כל החומר ויילך למשטרה", אמר אתמול. ואנחנו מצטרפים להמלצה הזו.

שמעון פרס? לא מזמן נחלץ בשן ועין מתרומה של 300 אלף דולר לפריימריז. מי שמכיר את פרס, יודע שגם אורח חייו רחוק מצניעות. נכון, אין לו דירת פאר והוא לא צובר נכסים, אבל בקבוקי הארמניאק שהוא גומע, החשבונות המנופחים ב"רפאל", כל אלה מעיקים על חשבונות הקמפיין שלו, ובדרך כלל גם מסבירים את תוצאותיו הדלות.

בנימין נתניהו? עליו כבר נכתב הכל. עלילות ביבי ושרה בלונדון. מה ההבדל? מסע נהנתנות הגובל בטירוף, שבסופו של דבר כוסה על ידי המדינה ("בונדס") מצד אחד, ונדבן עשיר מצד שני. כל אחד והטלנסקי שלו. כל אחד והמיליארדר שלו. בתחום הזה, ביבי די מוביל. יש לו את שלדון אדלסון, מגדולי הנדבנים ואחד מעשירי תבל. לא מזמן קנה לו עיתון. ויש לו רבים אחרים.

ולא נשכח את עזר וייצמן, שקיבל כספים מסרוסי, ועוד רבים וטובים. לאן שלא נפנה מבט, איזה אבן שלא נרים.

שאול מופז? בעקרון, איש תם וישר. צנוע. אבל למופז קהילייה מעריצה באמריקה. יהודים יוצאי איראן. מי שהתלווה אליו לנסיעות לחו"ל, מכיר וגם יודע. גם שם יש הרבה מאוד כסף. גם שם שמחים לעזור לחברים, בעיקר אלה שמביאים כבוד. אפרופו כבוד, משה קצב מימן ככה קריירה שלמה. היום, הכבוד כבר במקום אחר, וגם התורמים נעלמים, אבל גם לקצב היו מקורות עלומים. רבים.

לטאטא את טרקליני השלטון
וכן הלאה. מאופק לאופק חגיגת בשרים. פוליטיקאים, אנשי שררה, מנהיגים הקובעים גורלות ומקבלים החלטות, אבל בסוף מביאים הביתה בסוף החודש 15 אלף שקל. החוג החברתי שלהם מורכב מאוליגרכים ישראלים. לכל אחד שתי יאכטות ומטוס, מינימום. החיים הטובים. והפוליטיקאי אומר לעצמו, איך זה יכול להיות שאני צריך לתכנן איך לגמור בקושי את החודש, והם חוגגים. אז המערכת מתאימה את עצמה. משלבת כלים. אלה מחליטים, ואלה מממנים.

כך מתגלגלת לה, על מזומנים משומנים, המכונה הפוליטית בישראל. נהנית מחוק מטומטם, אטום ובלתי אפשרי, ומעקרונות מוסר מתבהמים. עד שבא אולמרט. בניגוד לאחרים, אותו תפסו. מכיוון שהגבולות בין הפלילי לאפשרי בסיפור הזה מטושטשים, לא ברור מה מותר ומה אסור ומדובר בכלל בעקרונות אתיים וציבוריים, לא היה לאולמרט סיכוי. על שרון הגנה ההילה וההתנתקות. על פרס הגיל והתרגיל. על ברק זכות השתיקה. מה יגן על אולמרט? המערכת החיסונית שלו קרסה במלחמה. הוא פגיע, כל וירוס חולף יכול לגרום לו לקריסת מערכות. וזה, בדיוק, מה שקורה לו עכשיו.

המהומה הפוליטית רבה. אהוד ברק ואהוד אולמרט משולים לשתי משקולות הכרוכות זו בזו ומושכות אחת את חברתה למצולות. "החלילן ממגדלי אקירוב", אומרים אנשי אולמרט על ברק. הם משוכנעים שברק הפסיד את הזדמנות חייו להפוך את אולמרט לראש המטה שלו, לקדם את רעיון האיחוד בין קדימה לעבודה, כל זה בשביל מחיאות כפיים של יום אחד.

ציפי לבני? כולם מנסים לחסום אותה. השאלה היא מה דליה איציק תעשה. "צוות מנצח", הציעה לבני לאיציק לא מזמן. איציק לא תתקע באולמרט סכין לעולם. היא לא מסוגלת לזה. חיים רמון, לעומת זאת, סבור שאולמרט יתן לביבי את ראשות הממשלה, הרבה לפני שיתן אותה ללבני.

ביבי? על פי "המודיע" הבוקר, הוא שיגר שליח לברק לא מזמן והציע לו רוטציה בראשות הממשלה. בוא תהיה שר ביטחון אצלי, ועל פי מפתח הגדלים בין העבודה והליכוד, נתחלק גם בתקופת כהונה כראש ממשלה. ואולמרט, מה? יילחם. עד הסוף יילחם. "הוא פייטר", אמר עליו אתמול מישהו שמביט מקרוב, "הוא לא יילך לנבצרות. יבקש למצות את החקירה. אחר כך, אם יגיעו לבחירות ולפריימריז, ויהיה ברור שהוא לא יכול לרוץ, יעביר את השלטון בצורה מסודרת".

ואנחנו? מה אתנו? אם נישאר עם הדחת אולמרט, נמצא את עצמנו, בעוד חצי שנה או שנתיים, בדיוק באותו מצב. ככה אי אפשר לנהל מדינה. הגיע הזמן לטאטא את טרקליני השלטון מחבורת הנהנתנים שהתנחלה בהם. לשנות את הכללים, וגם את האנשים.