אהוד אולמרט נלחם בשחיתות  

איש המרתון

ילד מהיר חמה, נגן פסנתר מוכשר, תלמיד לא רע, כדורגלן בנשמה, חייל מפוספס, פוליטיקאי שבגיל 21 התמרד נגד מנחם בגין, שופע ביטחון עצמי, מומחה לתקשורת ולמניפולציות, שאפתן בלתי נלאה ורץ למרחקים ארוכים. חלק ראשון בפרופיל המלא של מי שצפוי להיות ראש הממשלה הבא של ישראל



מירב בטיטו-פריד
25/2/2006 0:46

את הארוגנטיות, הששון אלי קרב, קוצר הרוח והחיבה למניפולציות פוליטיות, קיבל אולמרט משמואל תמיר, אבל לא רק את אלה: הוא למד ממנו לעשות כותרות בעיתונים, להתחבר עם עיתונאים, למשוך תשומת לב, לנהל מאבקים ציבוריים בתנופה גדולה ולא להתבייש להשתמש בטריקים ושטיקים שאינם תמיד צמודים לאמת. הוא למד גם עוד דבר: שמואל תמיר היה מגיח למאבקיו הפוליטיים מתוך עמדה מאוד מבוססת מבחינה חומרית. משרד עורכי הדין שלו ניהל לא רק מאבקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, אלא גם עסקאות ומשפטים אזרחיים גדולים. תמיר עבר להתגורר בבית מפואר בקיסריה, התלבש בגנדרנות ולמד לאהוב את החיים הטובים. אולמרט, שנעשה צמוד לתמיר גם בפעילות הפוליטית וגם כמתמחה במשרדו לאחר שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ראה ולמד.

קל לתאר שאולמרט, צעיר דלפון, בלע רוק לא פעם מול חיי הפאר והעושר של פטרונו וחלם להיות בעל אמצעים כמוהו. גזיר עיתון מעניין מ-72' חושף את מצבו הכלכלי, בעת שבה הרבה להיכנס ולצאת מביתו המפואר של פטרונו תמיר: שבועון "במחנה" הפגיש את זוג הסטודנטים, עליזה ואהוד אולמרט, עם שר השיכון דאז זאב שרף. הכתבה מתארת כיצד בני הזוג פורשים בפני השר את מצוקתם ואת התלאות שהם עוברים במירוץ הבלתי אפשרי אחרי דירה קטנה.

תמיר, פעלתן, מוכשר, חרוץ ומניפולטור תקשורתי מיומן, שלא לומר חולה פרסום, הצליח לעשות רושם בכנסת ובציבור וחלם - כמו כל כך הרבה לפניו ואחריו - שהוא מצא את הפטנט, את אבן החכמים של הפוליטיקה הישראלית: מפלגת מרכז שתמשוך אליה בוחרים רבים, מאוכזבי ימין ומאוכזבי שמאל, תגדל בקפיצות ותגיע לשלטון. כמעט 40 שנה מאוחר יותר תלמידו אולמרט יציע את הרעיון לאריאל שרון, ויצליח בגדול היכן שנכשל המורה שלו. ואכן הוא נכשל. בסיעת המרכז החופשי היו בסך הכל שלושה חברי כנסת, למרות הרעש והצלצולים תמיר לא התרומם, ובסופו של דבר, בגל האיחודים הגדול של התקופה שאחרי המלחמה, הוא הצטרף לגוש הימין הגדול בראשות חירות - כלומר במידה רבה חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים, שוב תחת מנהיגותו המעיקה של בגין. אבל היה לו עכשיו מזכיר סיעה בדמותו, אולמרט הצעיר, שהתאים לו ככפפה בחריצות, בשאפתנות, ביזמות ובחוש התקשורתי המפותח. השניים פוצצו יחדיו פרשיות שחיתות רועשות וניסו לעשות מהן הון פוליטי. תמיר לא היה נדיב במתן קרדיטים ואולמרט נעשה מתוסכל יותר ויותר מכך שהוא עושה עבודה קשה ותמיר לבדו קוצר את התהילה. רק הכתבים הפרלמנטרים ידעו שאולמרט הוא העומד במידה רבה מאחורי ההצלחות התקשורתיות של תמיר.

שחיתות היתה אז כהיום נושא פופולרי, ובתור התחלה הם החליטו להתרכז בשחיתות בכדורגל. "שנינו חובבי כדורגל", אומר שריד. "היה אכפת לנו ממה שקורה במגרשים, אז החלטנו לשתף פעולה ולנקות את האורוות". הם יזמו הקמת ועדת ספורט ליד ועדת החינוך של הכנסת והחלו בחקירה חשאית. שריד התרכז בנעשה בצפון הארץ, בעיקר בליגות הנמוכות. אולמרט פרש את רשתו בתל אביב. הם נדהמו לגלות כי העולם התחתון מעורב לעומק בעולם הכדורגל, וכי אלמנטים מוכרים מעולם הפשע מעורבים בניהול קבוצות ובהשפעה שכונתית עליהן. הם גילו כי כספים של עבריינים הושקעו בקבוצות ובשחקנים, ושבכך הלבינו עבריינים את מעמדם החברתי. הם התייצבו כמנהלי קבוצות לכל דבר, העניקו ראיונות וקישטו את המסך הקטן.

"קצינים לא הכי זוטרים"



אבל באותה עת אולמרט לא נלאה ותפס כותרות במלחמה בשחיתות ובפשע. אחרי הכדורגל הוא חשף רשת סמים בשכונת מוסררה בירושלים, ואחר כך שיתף פעולה עם העיתונאי ישראל הראל מ"ידיעות אחרונות". זה חשף את שלטון הפשע והטרור של שני האחים סיבוני בעלי הזרוע במבשרת ציון, ואולמרט לחם להבאתם לדין ולהפסקת הפחד ברחובות היישוב. לימים ישובו הראל ואולמרט לשתף פעולה, כשהראל יהפוך לאחד מראשי המתנחלים ואולמרט יהיה אחד מתומכיהם הנלהבים. המלחמות של אולמרט לא הקנו לו הערצה כללית בממסד. המשטרה אינה אוהבת להיחשף באוזלת ידה ולמצוא מתחרה העושה ניקיון במקומה. "אנשים נכבדים, אשר במהלך חקירות נמרצות בבתי קפה ובמועדוני קלפים או עלעול תוך ישיבה בכורסה נוחה בגווילי עיתונים ישנים, מצליחים להגיע לאותה מידה של יעילות. יבול זה של שוטטות מוצא לו ביטוי למחרת באותיות קידוש לבנה שחור על גבי לבן בעיתונות", אמר בסרקזם על אולמרט שר המשטרה דאז, שלמה הלל.

בפעילות חקירתית של חבר כנסת נמרץ יש תמיד בעייתיות: הוא תמיד ימהר להשיג כותרות, להראות הצלחות ולעולם לא תהיה לו סבלנות של חוקר מקצועי. בנוסף, יש לו בעיה של חסינות: מכיוון שהיא מוחלטת והוא לעולם לא יהיה חשוף לתביעת לשון הרע, הוא לא ייזהר בכבודם של אחרים ובשמם הטוב והוא עלול לטעות ולהכפיש חפים מפשע. תמיד ילווה אותו חשד של מקארתיזם. גם אולמרט לא תמיד הצליח להביא חקירות לגמר, לראות את האשמים הולכים לכלא. היו גם מי שיצאו נקיים.

כך זה נראה בהתחלה בסיפור הכי גדול והכי רועש בקריירה של אולמרט כחבר כנסת חוקר. מכיוון שפיתח את ההיזון החוזר עם העיתונות לאמנות, כשהוא משתמש בחומרים שקיבל מעיתונאים לצורך חקירותיו ומזין אותם בחזרה בכותרות, הוא החל משתף פעולה בשנת 76' עם הכתב לענייני משטרה של עיתון "הארץ" אבי ולנטין, שגיבש סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל ועל זהות ראשיו. אולמרט יצא מן ההנחה, אולי גם היתה הבנה, שהפרסום הראשון יהיה בהצעה לסדר היום שיגיש לכנסת בתביעה להקמתה של ועדת חקירה לפשע המאורגן. פתאום נודע לו שולנטין הולך להתחיל בפרסום הסדרה בגליון יום שישי הקרוב. אולמרט הזועם צלצל לעורך המשנה של "הארץ" גדעון סאמט, ודרש ממנו לדחות את הפרסום. היתה שיחה לא נעימה. סאמט סירב. אולמרט אמר לו כי בלי תרומתו הסדרה של ולנטין לא היתה תופסת היקף ופירוט. סאמט עמד בסירובו. אולמרט החליט להקדים את העיתון ולכנס מסיבת עיתונאים דחופה שבה פוצץ את הפרשה. העניין התגלגל בסופו של דבר לערכאות, שמהן גם עיתון "הארץ" וגם התובע בתביעת לשון הרע, איש העסקים בצלאל מזרחי, יצאו בשן ועין.

אולם השם שעמד בראש מעייניו של אולמרט לא הוזכר בסדרה של ולנטין ב"הארץ". גם אולמרט נמנע תחילה מלנקוב בשם המפורש. בראיון ברדיו אמר: "קיימים גורמים רציניים מאוד, שמטרתם להגיע לעמדות שליטה בעולם התחתון. בין אנשי הקבוצה החדשה יש כאלה שהם בעלי עבר צבאי מכובד, חלקם השתייכו ליחידות מובחרות, לרבות קצינים לא הכי זוטרים". בשיחות פרטיות שתוכנן נעשה נחלת הרבים, ועל כל פנים נחלת המילייה התקשורתי-שלטוני, סיפר אולמרט כי נקט לשון רבים אך התכוון לאיש אחד: האלוף רחבעם זאבי, גנדי. המידע הדהד בכוח: הייתכן? אלוף בצה"ל מעורב בעולם הפשע? חבר ושותף של אנשי העולם התחתון?





החברים של גנדי



אבל הגחמות הקטנות האלה היו כלום לעומת ההאשמה הרועמת מצד אולמרט. גנדי, סיפר אולמרט לעיתונאים, תבע ממנו לפגוש אותו לבירור העניין. "אם לא תסכים לפגוש אותי מחוץ לכנסת", אמר גנדי לטענת אולמרט, "אתן לבחורים שלי לפעול". אולמרט התייצב לפגישה במלון שלום בירושלים עם עוזרו הפרלמנטרי. גנדי הביא את איש העסקים בצלאל מזרחי, שהוזכר כאחד מראשי הפשע המאורגן בסדרה של אבי ולנטין ב"הארץ" ואת הקבלן הירושלמי מימון לוי. כדאי לזכור גם את השם הזה. הוא עוד יופיע בהמשך בהקשר עוד יותר מעניין.

כצפוי, הפגישה הסתיימה בלי הבנות, אבל למרבה המזל גם בלי אלימות. מצד שני, החיים הציבוריים של אולמרט הפכו לקשים ולמאיימים. אמנם כבר בראשית דרכו כחבר כנסת חוקר היו כמה התנכלויות מינוריות כלפיו - מישהו ניסה לחבל במכוניתו, מישהו עקב אחריו ליד ביתו בצורה מאיימת. לא נעים, אבל מצד שני ממש לא נורא - עכשיו החל אולמרט ללמוד כי אם לגנדי יש חברים טובים בעולם הפשע, החברים שמהם הוא צריך להתיירא באמת הם החברים של גנדי מהעולם המואר כביכול: התקשורת והממסד התרבותי.

קחו לדוגמה את אורי זוהר - אז עדיין כוכב אהוב ובעל שם בלי הרהורי תשובה, ואת חיים טופול, חברים טובים של גנדי, שפרסמו מודעה בעיתונים תחת הכותרת "שפיכות דמים" וגינו את אולמרט על האשמותיו חסרות השווא כלפי גנדי. או את חיים חפר למשל. האיש היה לא רק הפזמונאי הלאומי ובעל המקאמות הרגשניות או העוקצניות שפרסם מדי שישי ב"ידיעות אחרונות", הוא היה גם חבר נאמן של גנדי עוד מימי הפלמ"ח וזכה לקבל נסיעת כיף במסוק של אלוף פיקוד המרכז, כדי שיראה במו עיניו ממעוף הציפור מרדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן, כמו בספארי באפריקה. כשכמה חברי כנסת, ובהם יוסי שריד, חתמו על מכתב שקרא לשר הפנים והמשטרה דאז יוסף בורג להימנע מלמנות את גנדי לתפקיד בכיר במשרדו עם מעורבות גדולה בענייני המשטרה, הזמין חפר את שריד לפגישה בלובי של מלון דן בתל אביב. "למה לך? ", שאל חפר. "הוא בחור טוב. תראה, כל אלה שחתמו על המכתב כבר הסירו את חתימתם, נשארתם רק אתה וחייקה" (ח"כ חייקה גרוסמן ממפ"ם, שהיתה ממפקדות המרד בגטו ורשה, ובתור שכזאת קשה להאמין שהתרשמה מאיום של משורר או פושע). שריד סירב. "אתה עוד תשמע ממני", איים חפר, וביצע, כשהוא רודף את שריד שנים מאז אותו יום. גם אולמרט חטף ממנו כמובן.





"אני אשכיב אותו על השולחן ואוריד ממנו שערה-שערה"



או למשל אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", שהיה חבר ותיק של גנדי ושרכז הכתבים בשבועונו, אלי תבור, היה ידיד קרוב של בצלאל מזרחי. אבנרי התגייס לטובת חברו ומאז הפך "העולם הזה" למתעד הצמוד, הביקורתי ולעתים קרובות המשמיץ, של אולמרט. "אהוד אולמרט השיג פרסומת רעשנית כמלך הבלשים, אבל חקירותיו רצופות הכללות, סתירות, המצאות ושטויות", כתב אבנרי. "התופעה שמייצג אולמרט היא תופעה של רשות חוקרת הבוחרת לעצמה את הקורבנות, שופטת אותם באמצעות כותרות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה, ואחר כך מניחה אותם לנפשם כדי לפתוח במרדף אחרי הקורבן והכותרת הבאים".

לא יעבור זמן רב ויתברר אם היה משהו בהאשמות של אולמרט נגד גנדי, אולם עד אז התברר לחבר הכנסת החוקר כי ההתחככות בעולם של מוסרי מידע, מלשנים וטומני פחים, עלולה לגרום לו נזק. אחד כזה היה מני כהן, עבריין לשעבר, שהיה דובר סיעת הפנתרים השחורים בכנסת. כהן היה מודיע של אולמרט וסיפר לו בעיקר על שני עבריינים כבדים, רחמים אהרוני, שנודע בכינוי "גומדי", וטוביה אושרי. הוא גילה לו כי לשניים קשרים הדוקים עם בצלאל מזרחי ועם האלוף זאבי. הוא גם פירט באוזניו עבירות שונות שביצע בשליחותם של גומדי ואושרי, ובכללן הברחות של סמים ארצה. אולמרט לחץ עליו לחתום על תצהיר והבטיח לו הגנה. כהן היסס ולבסוף סירב. הוא היה מודאג והביע באוזני אולמרט את חששותיו: "כוחם של אנשי הפשע גדול יותר, הם יהרגו אותי ואפילו אותך". אולמרט הודאג. אולי יש בזה משהו? כדי להעביר מסר למאיימים אפשריים על חייו התרברב ואמר לכהן כי "הולכים לחסל את ראשי הפשע אחד-אחד על ידי יחידה משטרתית מיוחדת". אולמרט לא ידע כי כהן מקליט אותו בסתר, לפי הוראתו של מנהיג הפנתרים השחורים, ח"כ צ'רלי ביטון, וכי הוא יפרסם את ההקלטה. במאמר בעיתון מתח ביקורת על אולמרט: "יש רמת התנהגות מסוימת שמותר לדרוש מחבר כנסת ומן הדין הוא לבדוק מה אמר אולמרט בשדר שלו לעולם הפשע, ואם מה שאמר אין בו סכנה לחברה ולמשטר לא פחות חמורה מזו שעליה מתריע אולמרט". נכון . ומצד שני, די ברור היה שאולמרט מזיע מפחד ומודאג.

בינתיים הגיש נגדו גנדי, באמצעות עו"ד רם כספי, תביעת לשון הרע על סך שני מיליון שקלים, בטענה כי "אולמרט ביצע ניסיון זדוני ושפל לרצוח את אופיו לצורך צבירת הון פוליטי ולמטרות פרסומת אישית סנסציונית". בהקלטה של מני כהן התייחס אולמרט לתביעה הזאת: "גנדי עושה את טעות חייו שהגיש משפט, כי אני לא הולך להסתתר מאחורי החסינות. אתה יודע שאני הרי אעשה ממנו קציצות. הוא עושה את טעות חייו כי אני אשכיב אותו על השולחן ואוריד ממנו שערה-שערה. . . הוא ייצטרך לקחת את המשפחה ולברוח מהארץ".

המשפחה דווקא לא ברחה מהארץ. היא גם לא כועסת על אהוד אולמרט. להפך. "מכל החברים הטובים שהיו לנו, הוא היחיד שנשאר", אומרת יעל זאבי, אלמנתו של גנדי. "אין טעם להזכיר דברים שהיו וכאבו. אני סלחתי ושכחתי". גם פלמח, בנו של זאבי, אומר כי מי שעשה הכי הרבה להנצחת אביו היה דווקא אולמרט. "כל הפוליטיקאים יחד, כולל אלו מהמחנה הלאומי וכולל אלו ממפלגתו של אבא, לא תרמו לזכר אבי את מה שאולמרט תרם. החוק להנצחת מורשת גנדי עבר בזכותו. הוא התגבר על כל ההתנגדויות שהיו בדרך לאישור החוק. בהצבעה עצמה הוא דאג להיות שם עם שרון ולהעביר מסר ברור לחבריו להצביע בעד".

הנה נסגר עוד מעגל בדרך אופיינית לאולמרט, בדומה למעגל שנסגר עם בנו של שמואל תמיר. כל מי שיריב מרה עם אולמרט בעתיד יכול להתנחם בכך שאחרי מותו אולמרט יתפייס עם ילדיו, יחבק אותם, יעזור להם. גם זה משהו.




רחוב קשאני 11, דירה מספר 9



אבל בכל זאת, איך נגמר עניין גנדי והאשמותיו של אולמרט נגדו? בעוד תביעת הדיבה רובצת וממתינה לתורה בתיקיית בית המשפט, קרה משהו מרעיש שהבהיר לכל כי אולמרט היה בכיוון הנכון לפחות. אדם בשם עמוס אוריון השתחרר מהכלא שבו ישב על שוד שביצע במרכז "ברינקס" בתל אביב. לטעמו, שני העבריינים הכבדים, אושרי וגומדי, היו חייבים לו מעכשיו פרנסה טובה. אחרי הכל הם אלה שעמדו מאחורי השוד, הוא היה המבצע והוא לא הלשין. כדי לשכנע אותם שכוונותיו רציניות הוא גייס לעזרו עבריין ירושלמי מטיל אימה בשם עזר כהן. השניים ביקרו את גומדי ואושרי, וכדי להבהיר להם שהמחיר יהיה כבד הפליאו בהם את מכותיהם והשפילו אותם. לפגישה הבאה שנקבעה במפעל "בר בקר" של טוביה אושרי בתל אביב באו הנסחטים מצוידים: הם ירו למוות באוריון ובכהן באקדח עם משתיק קול, קיצצו את גופותיהם במכונות הבשר של המפעל וטמנו אותן בחול. כשהמשטרה עלתה על הסיפור הם הסתתרו בדירת מחבוא ברחוב קשאני ברמת אביב, ומשם ניהלו שיחה שהוקלטה בהאזנת סתר משטרתית. מהעבר השני של הקו היה גנדי.

אושרי: "מדבר טוביה, אני נמצא ברחוב קשאני 11".

גנדי : "איפה זה? ".

אושרי : "זה בסוף רחוב האוניברסיטה, אתה פונה ברחוב הראשון ימינה, עד סוף האוניברסיטה, ואחר כך תכף שמאלה".

גנדי : "כן".

אושרי : "דירה מספר 9, תכף יהיה פה מה שמו, החבר שלנו מאזור ההר" (הכוונה היתה לקבלן הירושלמי, מימון לוי, שהוזכר למעלה כמי שנכח בפגישה שקיים גנדי עם אולמרט במלון "שלום" בירושלים).

גנדי : "כן".

אושרי : "אז אתה יכול להגיע? ".

גנדי : "אם צריך".

אושרי : "כן".

גנדי : "טוב".

אושרי : "קשאני 11, דירה מספר 9, אני אראה אותך מהמרפסת".

גנדי : "טוב".

אושרי : "בסדר, להתראות".





"שחיתות המידות"



הפרסום בעיתונים של השיחה במלואה, ובעיקר המשפט "אם צריך - אני בא", שהפך למטבע לשון מחויכת (אחרי הכל היה מדובר בשיחה של האלוף המהולל עם שני רוצחים שנמלטו ממקום הפשע ושהיו זקוקים לעזרה), הזיקו לשמו הטוב של גנדי יותר מכל האשמותיו של אולמרט. נוספה לכך גם העובדה כי משתיק הקול שבו השתמשו הרוצחים היה קשה מאוד להשגה והיה בשימוש היחידות המובחרות של צה"ל והמודיעין הישראלי, מה שיצר מיד את ההשערה שגנדי, שבתפקידו כיועץ לענייני טרור במשרד ראש הממשלה היתה לו אפשרות להגיע לסוג כזה של ציוד, הוא שהעביר להם אותו. גנדי איבד את החשק לתביעה ובסופו של דבר סודרה סולחה צוננת על ידי מנחם בגין בלשכתו. גנדי הסיר את התביעה, אולמרט הבטיח כי יפסיק להאשים אותו, אך לא חזר בו מדבריו עד כה. היחסים בין השניים מעולם לא אוחו ובטקס השבעתו של גנדי לשר בשנת 90' יצא אולמרט בהפגנתיות מאולם המליאה. "אם יש דבר שאני מתחרט עליו", אמר אולמרט ב-85', " זה על כך שלא התעקשתי להביא את העניין של גנדי לדיון משפטי. נתתי לו להתחמק. היה צורך לקרקע עוד דברים בתחום של שחיתות המידות. מה שנחשף בתחום הזה מלמד שעשיתי טעות".

מה שנחשף בתחום הזה, או לפחות התיימר להיות חשיפה כזאת, מאז, נודע לאולמרט באופן שהוא בוודאי לא חשב שייגע בו באותם ימים רחוקים. בהיותו הלוחם הנועז במה שכינה בלשון ארכאית מעט "שחיתות המידות", איש לא חלם שדווקא הוא ישמש מושא לבדיקות חוזרות ונשנות של תחקירנים בעיתונות, בעלי טורים, אנשי משטרה ופרקליטים. אהוד אולמרט עבר פאזה. מלוחם בשחיתות הוא נעשה מטרה במלחמה בשחיתות. בד בבד הוא הפך לעורך דין בעל משרד משגשג, עבר דירה פעם ועוד פעם עד שרכש בית מפואר בירושלים, הפך לשר זוטר, לשר בכיר, לראש עיריית ירושלים, עוד פעם לשר בכיר. נאבק מרה ביריביו הפוליטיים, צבר הרבה אויבים בתקשורת ונעשה מושא למערכות השמצות קשות ביותר. האם מערכת הבחירות הנוכחית תהפוך גם היא למסע חקירה על אולמרט?