מנהטן: המשטרה פשטה כעת על אוניברסיטת קולומביה  

בעבר חיבבתי את לונדון, בירה יפיפייה, שכיות חמדה תרבותיות מקיפות אותה, ביקרתי בה מספר פעמים ובאחת מהן עם בני משפחתי כולם.

באותו הביקור ביקשנו לחוות את חוויית ההייד פארק, הבמה הטובה בעולם בה כל בר דעת המבקש לשאת דבריו לרוח או לשומעים המתקבצים סביבו מוזמן לטפס על כיסא, על סולם או על שלושה גברים חסונים.

עבורי היה קסם מיוחד במקום הזה, היכולת להביע את עצמך, מבלי לבקש רשות, מבלי לצפות למחיאות כפיים, מבלי למרפק את הדרך לבימה, הייתה עבורי התגלמות חופש הביטוי הנעלה, בזמן שחלק מבני משפחתי שכרו אופניים וטיילו בפארק הענק והיפה, הצטרפתי למספר קבוצות, הראשונה, קבוצת איסלמיסטים ארוכי זקן וגלימות שהציעו לי, יהודי חובש כיפה סרוגה, חומר לקריאה בנושא האיסלם, לשמע קריאות ה'זנגה זנגה', של בחור צעיר עם תלתלים שחורים העומד על השלב האחרון של הסולם וזועק נגד מועמאר קדאפי, וממולו בחור בגיל העמידה קרח וממושקף, יהודי הנושא בדגל משולב של פלשתין וישראל ומדבר על חלום שתי המדינות והשלום, החלטתי גם אני לנאום.

בתי המהנדסת שהייתה אז צעירה לימים ניסתה להניא אותי מההרפתקה הבלתי מתוכננת, ברם, חשתי באווירה המאפשרת, על אף שהרוב המוחלט מבין עשרות האלפים היו ערבים ממדינות שונות, לא טיפסתי על סולם, ואפילו לא על שרפרף, עמדתי לי סתם ודיברתי. ערבי ממצרים התעניין, פיתחנו שיחה על המצרים במדינת ישראל, על נאצר וסאדאת, על שוק חאן חלילי בו ביקרתי בטיולי במצרים, הוא צחק בפה מלא כששיתפתי אותו שבאלכסנדריה המצרים קראו לי יונס שלבי, שם של שחקן אהוב ומפורסם, אשר לדברי המצרים אני מזכיר אותו במראי, אני זוכר ששיתף כי הוא עובד בקרקס בלונדון, באחזקה, נפרדנו בחיוך ובתמונה ובתי המהנדסת נשמה לרווחה.

אני משתף בזיכרונותיי אלה בשל חלוף השנים ושינוי המציאות, שינוי הרוח הפלורליסטית לרוח פונדמנטליסטית, התמורות המתחוללות באירופה ובארה"ב עם קליטת מיליוני מהגרים מוסלמים למדינות אירופאיות והשפעת האל חזור תוך שינוי אופיין וצביונן.

ועתה, בהייד פארק, ערש הפלורליזם, מקדש חופש הביטוי, מעוז הדמוקרטיה, קדמת הנאורות, קבלת האחר והשונה, בלב לונדון, שוטרים מאבטחים אנדרטה, מכסים את צורתה אל מול המון פורע, מוסת, שונא. אל מול חובבי אנשי התועבה, תומכים נלהבים באנסים, משספי גרונות, שורפי ילדים, חוטפי תינוקות וקשישים, בוזזים, חרפת האנושות.

עם הנצח ינצח את אויביו, עם ישראל יביס את מבקשי רעתו, העם אשר ראה ממלכות ומעצמות קורסות, נעלמות ונמחקות ימשיך להאיר את העולם. אך מה יהיה על הבריטים, הצרפתים, הבלגים, הספרדים, האמריקנים, הגרמנים, האוסטרלים. מה יהיה על הכיבוש הגלוי של הקנאים, הפונדמנטליסטים, המנהלים ביד גסה את מלחמתם בכופרים?

הדרך לפתרון - להלעיט את הכסילים המשכילים בגימיק חדש ואטרקטיבי אף יותר, שיוכלו לחלום עליו ברומנטיקה ותשוקה.

https://www.thefp.com/p/resigned-mit-october-7-antisemitism

אני מסרב ללמד תלמידים שחסרים להם כישורי חשיבה ביקורתית בסיסית - או שמגנים את הזהות היהודית שלי.
מאת פרופסור מאוריסיו קרצ'מר .10 בינואר, 2024

עבור רוב האקדמאים, עבודה ב-MIT היא חלום. עד ה-7 באוקטובר זה היה בשבילי. אבל בדצמבר התפטרתי מתפקידי כי לא יכולתי יותר להתמודד עם האנטישמיות המתפשטת בקמפוס של MIT.
איך הגעתי לשם הוא סיפור שהוא ייחודי לי, אבל זה גם סיפור על מה שקורה ברחבי האקדמיה האמריקאית היום.
נולדתי במקסיקו למשפחה יהודית. עליתי לארצות הברית בשנות ה-80 כדי לקבל תואר שני בהרווארד, ולאחר מכן עברתי לישראל לצורך הדוקטורט שלי במדעי המחשב מהאוניברסיטה העברית. בשנת 1989 התחלתי לעבוד כעוזר פרופסור ב-MIT, ולאחר קריירה בתעשייה הפיננסית חזרתי בשנת 2019 כמרצה.
כמדען מחשבים, בדרך כלל אין לי זמן לפוליטיקה. אבל כאשר חמאס פלש לישראל בשבת, 7 באוקטובר, תוך רצח באכזריות של 1,200 ישראלים, שלחתי אימייל לראש המחלקה שלי ודחפתי בה לפרסם הצהרת תמיכה בישראלים ויהודים. הנחתי שהסיבה ברורה. האוניברסיטה שלחה הצהרות בעבר בנושאים שונים - כמו הודעה המגנה את רצח ג'ורג' פלויד ב-2020 ועוד עמידה בסולידריות עם הקהילה האסיאתית על רקע גל של פשעי שנאה ב-2021.
ביום שני, ראש המחלקה שלי והמשרד שלה לגיוון, שוויון והכלה (DEI) שלחו הודעה שכותרתה "זמן לתמיכה קהילתית זה בזה".
המסר היה רצוף תהיות, מבלי להזכיר את הברבריות בהתקפה של חמאס, וציין רק כי "אנו נחרדים מאוד מהאלימות נגד אזרחים ומבקשים להביע את דאגתנו העמוקה לכל המעורבים". הייתי המום מכך שהמוסד שלי - בראשות אנשים שנועדו לראות את העולם בצורה רציונלית - לא יכול פשוט לגנות פעולת טרור אכזרית.
באותו יום החלו ההפגנות בקמפוס. התלמידים קראו "לשחרר את פלסטין" ו"מהנהר עד הים" בזעם ולעיתים בשמחה, כאילו הם מדקלמים שירים קליטים במקום סיסמאות הדורשות את מחיקת העם היהודי.
גרוע מכך, חברי הסגל החלו לאשר את ההתנהגות הזו. קצין DEI אחד ב-MIT אהב פוסט ב-17 באוקטובר בטוויטר שקבע כי "לישראל אין זכות קיום, היא מושבת מתנחלים לא לגיטימית כמו ארה"ב". ב-18 באוקטובר, חבר סגל נודע במחלקה למדעי המוח האשים את ישראל בביצוע "רצח עם" בטוויטר. ואז, למחרת, היא צייצה בטוויטר שהמחלקה שלה מחפשת "מאגר מגוון של מועמדים" לתפקיד במסלול קביעות ב"קהילה המכילה" של המחלקה שלה. אני זוכר שחשבתי באירוניה מרה שאקדמאים יהודים לא צריכים להגיש מועמדות.
החודש שלאחר מכן, עלון הפקולטה שלנו הוקדש כמעט כולו להפגנות, כשכמה פרופסורים התוכינו בתעמולה אנטי-ישראלית. פרופסור אחד כתב מאמר מערכת אנונימי "תודה לסטודנטים המפגינים" על כך ש"הזכירו לנו שארגון והבעת התנגדות - גם כשהיא רועשת או לא נוחה - היא למעשה אחת מהפעילויות החיוניות שלנו" במאמר מערכת אחר שנקרא "עמידה ביחד נגד". שנאה: מהנהר לים, מעזה ל-MIT", כתב הפרופסור לבלשנות מישל דגרף כי המפגינים הקוראים לאינתיפאדה "נתנו לי תקווה לעתיד".
הקולות היחידים בעליון שעמדו למען יהודים היו יהודים. אבל אנחנו מעטים מכדי להילחם בקרב הזה.
למרות שהתכווצתי כשקראתי את מכתבי הפקולטה הללו, והצטמררתי כשהלכתי ליד הפגנות בקמפוס, שום דבר לא הזיק יותר מלראות את הסטודנטים הישראלים והיהודים - המהווים פחות מ-6 אחוזים מכלל הסטודנטים של MIT - סובלים.
ב-14 בנובמבר, אחד מהסטודנטים הישראלים לדוקטורט בחוג שלי סיפר לי שהוא לוקח כמה שבועות חופש מהסמסטר כדי לחזור לישראל - אזור מלחמה פעיל - כי הוא צריך לברוח מהרעילות של הקמפוס של MIT. השבוע הוא אמר לי שהוא שוקל לעזוב את MIT מבלי להשלים את הדוקטורט שלו.
אני באמת מתפעלת ממנהיגים מתפתחים כמו טליה חאן, סטודנטית לתואר שני ב-MIT, שדיברה באומץ מול הקונגרס לפני חודש, והסבירה כיצד עמיתיה אמרו לה שהצעירים שנרצחו בפסטיבל המוזיקה נובה בישראל ב-7 באוקטובר "הראוי להם". למות כי הם חגגו על אדמה גנובה". היא שימשה כקול רב עוצמה עבור הקהילה היהודית, במיוחד כשכל כך הרבה אחרים שתקו.
עבור הילדים הישראלים בקמפוס, 7 באוקטובר הוא לא סתם פיגוע טרור. כל אחד מהם מכיר קורבן מאותו יום - מישהו שנהרג, או נפגע, או שנלקח ממנו אדם אהוב. הם נמצאים כעת בגיל שבו חבריהם בישראל נלחמים בעזה. בינתיים, "עמיתיהם" בקמפוס של MIT מתייגים אותם "רוצחי תינוקות" האחראים ל"ביצוע רצח עם".
מאוריסיו קרצ'מר. (באדיבות המחבר)
ולמרות כל מה שהם עברו, ההנהגה ב-MIT הכשילה אותם.
בדצמבר, נשיאת MIT, סאלי קורנבלוט, נתנה העדות הידועה לשמצה שלה מול הקונגרס. כשהנציגה אליז סטפניק שאלה את קורנבלוט אם הקריאה לרצח עם של יהודים מפרה את קוד ההתנהגות של MIT, היא אמרה רק אם הוא "מכוון ליחידים, לא בעת פרסום הצהרות פומביות". היא אמרה שקריאות "אינתיפאדה" יכולות להיחשב אנטישמיות רק בהתאם "בהקשר".
שלחתי סדרה של מיילים לנשיא קורנבלוט הרבה לפני הדיון הזה, והתחננתי בפניה שתתבטא בתמיכה בסטודנטים יהודים. "הם רוצים לשמוע שהמכון איתם", כתבתי. "הם סובלים, כפי שאני בטוח שאתה יודע." היא תמיד הגיבה במהירות, והיא סיפרה לי על ניסיונותיה להיפגש עם סטודנטים יהודים על ידי השתתפות בארוחת ערב בקמפוס הלל שלנו. הערכתי אותה על כך.
אני לא מאמין שהיא הבעיה. אני חושב שהבעיה ב-MIT - וברחבי האקדמיה האמריקאית - עמוקה הרבה יותר מהדמויות.
סטודנטים ב-MIT ובמכללות עילית אחרות עברו קיצוניות על ידי חברי סגל שעודדו ואף הובילו את ציבור הסטודנטים להפוך ללוחמי צדק חברתי, תוך תמיכה באמונות הפוליטיות המתקדמות ביותר שלהם. המוחות המבריקים ביותר של אמריקה עוברים מניפולציות על ידי כוח שהם אפילו לא מבינים כדי לאמץ השקפה צרה על העולם. זה שזה קורה במקום שבו הם אמורים לחקור שפע של רעיונות ולאתגר את החשיבה שלהם מזעזע אותי.
חשיבה זו הובילה לאי-ליברליזם בקמפוס של MIT, שבו דוברים מסוימים בוטלו בשל דעות שגויות. בסתיו 2020, מדען הסביבה דוריאן אבוט לא הוזמן לנאום באוניברסיטה בגלל שהביע רעיונות שליליים לגבי אפליה מתקנת (למרות שהדברים שלו היו על אקלים וחיים על כוכבי לכת אחרים). אבל שנתיים לאחר מכן, המחלקה ללימודי נשים ומגדר של MIT והקואליציה נגד אפרטהייד אירחו יחד את מוחמד אל-כורד, משורר פלסטיני שאמר שלישראלים יש "צימאון בלתי ניתן לבערה לדם פלסטיני".
למעלה מ-65 אחוז מהסטודנטים מכל כיתת תואר ראשון ב-MIT - או כ-800 סטודנטים - נרשמים לקורס מבוא לאלגוריתמים שלי מדי שנה. כשהסתכלתי על שמות המנהיגים של כמה מהקבוצות האנטי-ישראליות האלימות ביותר בקמפוס שלנו, מצאתי קומץ מהסטודנטים שלי ברשימה. ואז גיליתי שאחת מעוזרות ההוראה שלי לשעבר - צעירה מבריקה - הייתה אחת ממארגני הקואליציה נגד האפרטהייד ועזרה להביא את מוחמד אל-כורד לקמפוס.
אהבתי את העבודה שלי. אבל הבנתי שם ואז אני כבר לא יכול לאמן ילדים באלגוריתמים, בידיעה שהם עשויים יום אחד להפיץ את האידיאולוגיה הזו עוד יותר באמצעות הידע המתקדם שלהם. ידעתי שאני כבר לא יכול להיות חלק ממערכת שמעודדת אנטישמיות. בסוף נובמבר ישבתי על המעבורת שנהגתי לקחת מהקמפוס של MIT הביתה והחלטתי שאני צריך להתפטר. עבדתי קשה לאורך חיי המקצועיים כדי לקבל בחירות, אז יש לי את הלוקסוס לפעול לפי העקרונות שלי. כעבור מספר שבועות, ב-13 בדצמבר, מסרתי את התפטרותי לראש המחלקה.
במכתבי נכתב בחלקו: "אני לא יכול להמשיך ללמד אלגוריתמים למי שחסר את כישורי החשיבה הביקורתיים הבסיסיים ביותר או אינטליגנציה רגשית. אני גם לא יכול ללמד את אלה שמגנים את הזהות היהודית שלי או את תמיכתי בזכותה של ישראל להתקיים בשלום עם שכנותיה".
הבוס שלי ביקש ממני לשקול מחדש. אבל דעתי כבר קבעה.
עבר חודש מאז שהתפטרתי, ולעת עתה, אני מבלה זמן רב בהרהורים. עדיין יש לי תקווה ש-MIT תוכל לחזור לשורשים שלה - להציע את אחד מהחינוך המדע וההנדסי הטוב בעולם - ושהכוחות הטובים יוכלו לנצח את הרעים.
המשימה של MIT היא להכשיר את הדור הבא של מנהיגים. אבל כרגע, אני מפחד מהמחשבה שהתלמידים של היום יכולים להוביל כל דבר בעתיד.
מאוריסיו קרצ'מר הוא מרצה ב-MIT. יומו האחרון יהיה ה-15 בינואר. לפרספקטיבה נוספת על המשבר בהשכלה הגבוהה, קרא את מאמרו של הכלכלן קנדריק מוראלס 'העיתונות החופשית', "פיטרו אותי בגלל הגדרת סטנדרטים אקדמיים".
הפוך למנוי Free Press עוד היום: