כדורגל בצל ההשמדה: הסיפור יוצא הדופן על הליגה בגטו טרזין (צ'כוסלובקיה).  

תחת מצוקה, רעב והחרדה ממחנות ההשמדה, התקיימה במחנה הריכוז טרזינשטאט (טרזין) שבצ'כיה ליגת כדורגל.

במשך כשלוש שנים (1944-1942) ומדי יום ראשון, המשחקים ריתקו אליהם אלפי צופים, בעיקר צעירים, וסיפקו קצת אסקפיזם במציאות הקודרת.

לסיפור הזה, בדומה לרבים אחרים תחת השלטון הנאצי, אין סוף טוב. מתוך 144 אלף האנשים שעברו במהלך המלחמה במחנה הריכוז (שהוצג כלפי חוץ כגטו),
90 אלף נשלחו למחנות ההשמדה, ועוד 35 אלף מתו או נרצחו במקום.

לאחר שחרור המחנה, נותרו 19 אלף אסירים יהודים בלבד, ששרדו כדי לספר בין היתר את הסיפור המדהים על ליגת הכדורגל ששוחקה בלב המכונה הנאצית.

בין בריחה לתעמולה

הגטו בטרזין לא היה עוד גטו.

הוא שימש בין היתר חלון ראווה לעולם כדי לסתור טענות שנשמעו על התנאים הקשים בגטאות ובמחנות הריכוז.

בנוסף לליגת הכדורגל, התקיימו בטרזין חיי תרבות ענפים שכללו מוזיקה, הצגות, עיתונות צעירה ומופעי תרבות.

כל אלה נוצלו באופן ציני על ידי התעמולה הנאצית כדי ליירט ידיעות על החיים הקשים במחנות.

עד כמה ציני? את הסרט שתיעד את המחנה והופץ ב-1943 ביים יהודי בשם קורט גרון, שאף הוא נשלח לאחר מכן לאושוויץ.

אחד מאותם שחקנים-אסירים יהודים שכיכבו בליגה בטרזין היה פטר ארבן.

הוא שרד את טרזינשטאט ואת מחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו, והלך לעולמו באפריל 2017, בגיל 96.

"זה נס ששרדתי כדי לספר את הסיפור שלי", אמר בראיון ל-ynet ב-2013. "מעטים האנשים שהיו שורדים את מה שאני עברתי בשואה".

עיסוקו בגטו היה למצוא מקומות תעסוקה לנוער, ומאחר שלפני המלחמה היה שחקן כדורגל במכבי ברנו,
הוא היה מבוקש בקרב הקבוצות בטרזין לפני שהצטרף לקבוצת יוגנדפירסוגה (רווחת הנוער).

הקבוצות בליגה, שהוקמה על ידי אסיר יהודי בשם פרדי הירש, נקראו על שם המקצועות שאפיינו את הגרעין שהקים אותן - הטבחים, הגננים, הקצבים וכו'.

וכן, היו גם קבוצות שנקראו על שם אגודות ספורט יהודיות – מכבי, ספרטה, ראפיד, הגיבור ועוד.

בראשית ימיה, הליגה הייתה מורכבת מ-12 קבוצות, שבכל אחת מהן שיחקו שבעה שחקנים, כשלעיתים התקיימו משחקים "בינלאומיים" בין נבחרות שחולקו לפי רקע לאומי – יהודי אוסטריה נגד יהודי צ'כיה.

תנאי הרעב, המחלות והרכבות שיצאו למחנות ההשמדה גרמו כמובן לתחלופה גבוהה בסגל הקבוצות.

"בכל יום ראשון הגיעו אלפים מתושבי הגטו ליהנות ממשחקי כדורגל", שיחזר ארבן, שהיה בן 21 כשפרצה המלחמה, ובין השאר הצטיין גם בטניס ובענפי אתלטיקה שונים.

"היה דוחק גדול כי כולם רצו לראות את השחקנים. אנשים עודדו והריעו, כאילו זה היה הדבר הכי חשוב באותו זמן. שחקנים היו נערצים וכולם אהבו להימצא בקרבתנו ולבקש חתימות".

הפרידה מטרזין

כמובן שהבאזז הגדול נכפה לעתים על הצופים. כשהגיעו צוותי הצילום של המשטר הנאצי, האסירים היהודים קיבלו הוראה להבריק את הרחובות ולהפגין שמחה בהזמנה אל מול המצלמות.

ובכל זאת, על פי ארבן, הכדורגל הפך לאירוע מרכזי בחיי התרבות בגטו, וסיפק בריחה רגעית מהמצוקות, מהמחלות ומאימת המוות. "הענקנו מעט שמחה במקום שבו אי-אפשר היה לשמוח", אמר.

ככל שהחודשים נקפו, ובעקבות מותם של רבים מהיהודים שנטלו חלק במשחקים, מספר הקבוצות בליגה הצטמצם לשש בלבד – עד שהופסקה פעילותה לגמרי.

ארבן יצא מהגטו בערב יום הכיפורים של 1944 ונשלח למחנה בירקנאו, שם הציעו לו לשחק כדורגל בתמורה לתנאים מועדפים.

"אבל הבנתי שמדובר במחנה השמדה וסירבתי", הוא שיחזר באותו ראיון. "כאן כבר פחדתי שאם לא אכניס גול, זה יהיה הסוף שלי".

עם סיום מלחמת העולם השנייה הוא שינה את שמו מאייזנברג לארבן (על שם סופר צ'כי מפורסם) וחזר לצ'כוסלובקיה.

הוא החל ללמוד באוניברסיטה, נישא לאווה, וב-1949 עלה לישראל. ארבן התמקם באשקלון, ואחרי יותר מעשור הקים חברת בנייה. לזוג שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-11 נינים.