מפגינים בדנמרק השחיתו את האנדרטה לזכר היהודים שניצלו מהשואה  

במקום בו עוטפים אנדרטאות ישרפו משוררים, במקום בו עטפים אנדרטאות יחללו נשים, במקום בו שורפים אנדרטאות יערפו ראשי אומנים, במקום בו עוטפים אנדרטאות יעטפו גופות נשים, כופרים, במקום בו עוטפים אנדרטאות לא צומחת תקווה, במקום בו עוטפים אנדרטאות צומחים רק הייאוש, החורבן, הנקם, השנאה, האיבה, הבורות, החידלון, החושך, צומחת אנדרטה לרשע, לחרפת האדם.

בעבר חיבבתי את לונדון, בירה יפיפייה, שכיות חמדה תרבותיות מקיפות אותה, ביקרתי בה מספר פעמים ובאחת מהן עם בני משפחתי כולם.

באותו הביקור ביקשנו לחוות את חוויית ההייד פארק, הבמה הטובה בעולם בה כל בר דעת המבקש לשאת דבריו לרוח או לשומעים המתקבצים סביבו מוזמן לטפס על כיסא, על סולם או על שלושה גברים חסונים.

עבורי היה קסם מיוחד במקום הזה, היכולת להביע את עצמך, מבלי לבקש רשות, מבלי לצפות למחיאות כפיים, מבלי למרפק את הדרך לבימה, הייתה עבורי התגלמות חופש הביטוי הנעלה, בזמן שחלק מבני משפחתי שכרו אופניים וטיילו בפארק הענק והיפה, הצטרפתי למספר קבוצות, הראשונה קבוצת איסלמיסטים ארוכי זקן וגלימות שהציעו לי, יהודי חובש כיפה סרוגה, חומר לקריאה בנושא האיסלם, לשמע קריאות ה'זנגה זנגה', של בחור צעיר עם תלתלים שחורים העומד על השלב האחרון של הסולם וזועק נגד מועמאר קדאפי, וממולו בחור בגיל העמידה קרח וממושקף, יהודי הנושא בדגל משולב של פלשתים וישראל ומדבר על חלום שתי המדינות והשלום, החלטתי גם אני לנאום.

בתי המהנדסת שהייתה אז צעירה לימים ניסתה להניא אותי מההרפתקה הבלתי מתוכננת, ברם, חשתי באווירה המאפשרת על אף שהרוב המוחלט מבין עשרות האלפים היו ערבים ממדינות שונות, לא טיפסתי על סולם, ואפילו לא על שרפרף, עמדתי לי סתם ודיברתי, ערבי ממצרים התעניין, פיתחנו שיחה על המצרים במדינת ישראל, על נאצר וסאדאת, על שוק חאן חלילי בו ביקרתי בטיולי במצרים, הוא צחק בפה מלא כששיתפתי אותו שבאלכסנדריה המצרים קראו לי יונס שלבי, שם של שחקן אהוב ומפורסם, אשר לדברי המצרים אני מזכיר אותו במראי, אני זוכר ששיתף כי הוא עובד בקרקס בלונדון, באחזקה, נפרדנו בחיוך ובתמונה ובתי המהנדסת נשמה לרווחה.

אני משתף בזיכרונותיי אלה בשל חלוף השנים ושינוי המציאות, שינוי הרוח הפלורליסטית לרוח פונדמנטליסטית, התמורות המתחוללות באירופה ובארה"ב עם קליטת מיליוני מהגרים מוסלמים למדינות אירופאיות והשפעת האל חזור תוך שינוי אופיין וצביונן.

ועתה, בהייד פארק, ערש הפלורליזם, מקדש חופש הביטוי, מעוז הדמוקרטיה, קדמת הנאורות, קבלת האחר והשונה, בלב לונדון, שוטרים מאבטחים אנדרטה, מכסים את צורתה אל מול המון פורע, מוסת, שונא, אל מול חובבי אנשי התועבה, תומכים נלהבים באנסים, משספי גרונות, שורפי ילדים, חוטפי תינוקות וקשישים, בוזזי, חרפת האנושות.

עם הנצח ינצח את אויביו, עם ישראל יביס את מבקשי רעתו, העם אשר ראה ממלכות ומעצמות קורסות, נעלמות, נמחקות ימשיך להאיר את העולם, אך מה יהיה על הבריטים, הצרפתים, הבלגים, הספרדים, האמריקנים, הגרמנים, האוסטרלים, מה יהיה על כיבוש הגלוי של הקנאים, הפונדמנטליסטים המנהלים ביד גסה את מלחמתם בכופרים?

פתיחת השערים, חורבן הגבולות, תמימות המערב בחשיבתו כי כושי יהפוך עורו ונמר חברבורותיו, המיטה ותמיט אסון גדול על העולם הנאור, העולם הנאלץ לשמור עם נשקים על אנדרטאותיו העטופות מאימת הפורעים הבריונים, האורחים שהיו לבעלי הבית, וזוהי רק ההתחלה.