בג''ץ דחה את שתי העתירות כנגד הענקת פרס ישראל בתחום ספרות תורנית ומשפט עברי לרב הראשי לישראל יצחק יוסף.  

"יש לראות בחומרה רבה את התבטאויותיו המקוממות והפסולות של הרב יוסף לאורך שנות כהונתו, דווקא בשל היותו עובד ציבור וסמכות רוחנית-הלכתית לציבור גדול. המלצת ועדת הפרס להעניק את פרס ישראל לרב יוסף מעוררת קושי ואי נחת בקרב ציבורים גדולים בישראל. החלטה זו, כפי שנאמר בעניין תומרקין "הגם שהיא כמעט חסינה מפני התערבות מהותית בשיקוליה מצדו של שר החינוך, ואף מפני ביקורת שיפוטית – אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית". הגם שהפרס עומד למבחנו ולביקורתו של הציבור בזירה הציבורית, הוא אינו אמור לשקף קונצנזוס של הציבור. לנוכח הכמעט-חסינות שיש להמלצת ועדת הפרס, אין מקום להתערבותנו בזירה המשפטית. גם אם הקורא חש כמי ש"גורס חצץ בשיניו" ­– ב'רפרור' לדברי השופט חשין בעניין הרב עובדיה יוסף – זו התוצאה המתחייבת לטעמי מקורפוס הפסיקה בעניין פרס ישראל, ופשיטא כי אין להסיק מתוצאת פסק דיננו משום מתן הכשר או גושפנקא לאמירותיו המקוממות של הרב יוסף".

השופט ח' כאבוב ציין:

"...גם לשיטתי, דין העתירות להידחות. אולם, בשונה מחבריי אני סבור כי מקרה זה מחייבנו להסיר את הלוט ולומר בקול ברור: אין עוד מקום להגשת עתירות התוקפות את החלטת שר החינוך להעניק את פרס ישראל למועמד כלשהו, יהיו התבטאויותיו הערכיות מכוערות ומבזות ככל שיהיו".

וכן-

"אכן, הרב יוסף התבטא באופן מבזה ומשפיל כלפי ציבורים רבים במדינת ישראל, ובהם – עולי חבר העמים; בני הקהילה הרפורמית והקונסרבטיבית; המיעוט הלא-יהודי; וכן כלפי פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר, ביחס לזכויות נשים. קשה למצוא ציבורים במדינה שלא 'זכו' לקיתונות של בוז ועלבון תחת שבט לשונו של הרב.

ברם, כפי שציינה השופטת י' וילנר באחת מן הפרשות, ובצדק, "לאורך השנים פרס ישראל ניתן לאנשים שונים, שהשמיעו דברי טינה, בוז ועלבון כלפי חלקים בציבור, על רקע מוצאם העדתי, השקפתם הדתית, ונטייתם המינית, באופן צורם, בוטה ופוגעני. חרף התבטאויות קשות אלה של המועמדים, שרי החינוך לדורותיהם לא מצאו לנכון לשלול מהם את פרס ישראל ואימצו את המלצות הוועדה בעניינם; ובית משפט זה נמנע בתורו מהתערבות בהחלטות השרים" (בג"ץ 8076/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר מדעי המחשב נ' שרת החינוך, פסקה 44 לחוות דעתה (‏29.03.2022))".

ואילן השופטת רות רונן ציינה:

"...בית המשפט אינו שם עצמו במקומה של הוועדה, ואינו שוקל במקומה את השיקולים שהיא אמורה לשקול ביחס לשאלה למי יוענק הפרס. הביקורת השיפוטית על החלטותיהם של הוועדה ושל השר היא צרה ביותר כאשר החלטות בהקשר זה הן כמעט חסינות מביקורת. זאת גם כאשר מקבל הפרס התבטא באופן צורם ובוטה ואשר מעליב ציבור שלם. אלה היו פני הדברים בעניין אריאל (בג"ץ 1977/20 האגודה למען הלהט"ב בישראל ("האגודה לשמירת זכויות הפרט") נ' שר החינוך (26.4.2020)), שגם בו ועל רקע ההתבטאויות שם (שבית המשפט כינה אותן "צורמות, בוטות ועולבות בציבור שלם"), לא שלל בית המשפט ממקבל הפרס את הפרס שהוענק לו.

לכן, לאור העובדה שהפרס הוענק לרב יוסף בשל קורפוס עשיר של ספרות תורנית הלכתית; לאור העובדה שעיקרו של הקורפוס הזה נוגע ל"ימי החול, לשבתות, לכל המועדים והצומות, הלכות הנוגעות לאירועי שמחה ולאירועי עצב, לכשרות המזון, לאישות ומשפחה, לתפילות ולכהנים ולנושאים הלכתיים אחרים", נושאים מקצועיים שאינם קשורים להתבטאויות הבעייתיות של הרב יוסף; ולאור ההלכה הפסוקה והפתח הצר מאוד שהיא הותירה להתערבות בהחלטות הנוגעות להענקת הפרס – מצאתי לנכון לצרף את עמדתי לזו של חברי השופט עמית".

לינק לפסק הדין: