אזהרות משרד הפנים לנשארים בארץ  

זו היתה היונה שישבה על העץ, מביטה על הבעל שלה יורד למטה להביא עוד ענף אל הקן הצעיר שבנו. בזמן הזה היא חלמה את מה שאני רואה בתמונת השחור-לבן של סבתא שלי, כשהיתה בת 16, יפה ונוגה בנהלל עם צמה ארוכה, שאיש לא יודע מה היא צופנת. לפני שנה היא נתנה לי את התמונה המתפוררת הזאת במתנה ומאחור כתבה: "לפני הכל..." מנסה לתאר לעצמה איך זה יהיה כשיהיו יחד כולם, משפחה גדולה עם הגוזלים שיבקעו מהביצים, שעוד לא הוטלו.

היונה עוקבת אחרי אהובה במבט קל כנוצה, מלטפת אותו בעיניה השחורות הקטנות, טופחת לעצמה על הבטן התופחת ביוניות, כאומרת לעצמה ידעתי-ידעתי שהוא יהיה אבא נפלא. "תראה אותם", אני אומרת לטבח שלי, שמגיע אל הקן לעתים רחוקות, כי לפעמים, כמו עכשיו, אין זרדים מתחת לבית וצריך לתור חצרות אחרות. הוא מסדר לנו גבינה לבנה מגביע, מוסיף זעתר מהאדנית ומשפריץ זרעי עגבניית קיץ אחת שנותרה. זו הדרך שלו לתת לי מנוחה ונחת אחרי כמעט חודשיים רצופים של קייטנה רב-גילית בבית, בניצוחי וגם בהפסדי.

"אבל איך את יודעת שהוא היון והיא היונה?"

תיכף סוף החופש ועוד לא הצלחתי להפיק לנו חופשה משפחתית ולו סמלית, לא יודעת מה, אולי נסיעה לסחנה. "אם מפחדים לא נוסעים", סידרה לי גלי את הראש בענייני סיני. היא אמנם חזרה מהעשרה-ימים הכי טובים שהיו לה בחיים המשפחתיים, עשרה ימים יחפים של חול וים והרים, וקצת צמיד וקצת גמל - לא מאלה שחוצים בטעות את הגבול (ופה מיד מציעים להרוג אותם), כי בשבילם, כמו בשביל ג'ון לנון, העולם הוא מן הסתם חסר גבולות.

בשמחה ובעצב, במסגרת חציית גיל ארבעים, אני יודעת ומכירה בכך שכנראה כבר לא אשתנה, ואני מעניקה לעצמי הרבה פטורים וכניסות חופשיות. כך ויתרתי בצער לעצמי על חופי סיני הרחוקים, מאז שארומה אל-קאעדית נוספה אליהם. עד שיהיה פה שלום עולמי לא אוכל כנראה לשכשך רגליים בראש שקט במימי ראס א-שטן. זה בגללי ולא בגלל אזהרת המסע המפורסמת של משרד החוץ, כי ממש בקרוב יפורסמו בוודאי תקנות משרד הפנים לגבי היערכות של אזרחים המתכננים ברוב טמטומם להישאר בארץ.

בכל אופן אני מבולבלת ולא יודעת מה בדיוק צריכים לעשות אידיוטים כמוני, שלמרות האזהרות החוזרות ונשנות, חדות כסכינים, מרושעות כשנאה בוערת, חונקות את תקוות הלב כניילון נצמד, נדבקים למקום הזה. הרי מכל עבר לוחשים לנו, תברחו, ואנחנו - כמו היתושים הנספים אצלנו במנורה במרפסת - נצמדים אל הקירות המוכרים ונשארים בארץ. הייתי רוצה לדעת כיצד עלי לנהוג במקרה שאני עוד חיה פה. הנה דברים שבטח יופיעו בהמלצות ואפשר כבר להתחיל לתרגל.

אזהרות לנשארים בארץ למרות ההתרעות החמות

במקום ציבורי השתדלו פשוט להצניע את עובדת קיומכם, הנמיכו ציפיות ומצח, היו מוכנים לגרוע ביותר וקוו לטוב ביותר, שתחזרו הביתה בשלום גם היום.

לעולם אל תישירו מבט אל אף אדם ברחוב, במעלית, בקניון, בגן ציבורי, בעיקר לא אל אדם זר.

אם מצאתם מקום חניה - ומישהו אחר טוען שהוא שלו, פנו מיד והתנצלו לפני הדורש, אמרו שטעיתם או משהו.

לכל אזרח כדאי לשאת בכליו סיגריות ומצית, למקרה שיתבקש לתת סיגריה לאיזה שיכור או פסיכופת. מובן שאין לסרב לשום אדם בשום עניין ובעיקר לא בנושאים המתוארים בתסריטים הבאים:

אבי, מצויד בסכין להגנה עצמית, פוגש את אבנר על ספסל בגינה ציבורית.

אם ברצונכם להישאר בחיים פעלו כך:

אבי: בוא'נה יש'ך אש?

אבנר: הנה, אחי.

אם ברצונכם בקטטה קלה עד בינונית, פעלו כך:

אבי: בוא'נה יש'ך אש?

אבנר: אני לא מעשן/אין לי אש.

לתגרה שתסתיים ברצח פעלו כך:

אבי: בוא'נה יש'ך אש?

אבנר: לא, וחבל על הבריאות.

אזרח שהולך עם בתו או בנו או אשתו ומישהו ברחוב או בים או ביער הרצל מקניט את בתו או בנו או אשתו, יגניב קריצה אל המקניט, יגיד לו "גבר גבר", ויסתלק עם משפחתו בלי להראות סימני בריחה, חולשה או פחד. למקרה שהמקניט ירצה משהו מכליו או מאנשיו של האזרח, מומלץ לאזרח לתת לו את משפחתו ובלבד שלא ייקח את חייו.

בעל בית ששוכרי הדירה שלו לא שילמו או לא רצו להתפנות, יחבק את השוכר ויעזוב את המקום מיד לאחר מכן.

המשטרה ממליצה לאזרחים להיות ערניים, ולהפנים את העובדה שכל אדם או חפץ חשודים מראש כבעלי כוונה מולדת לביצוע תקיפה. יש להפעיל שיקול דעת ואחריות אישית, ולא לפנות למשטרה בתלונות, כמו ילדים קטנים ופחדנים.

משטרת ישראל מבקשת מכל אזרחיה להסתכל טוב טוב על הקירות, כי בכל מקרי הרצח עד כה דבר אחד ברור: הכתובת היתה על הקיר.

בעיריות של הערים הגדולות ייבנו קירות נוספים על מנת שיוכלו להכיל את העתיד לבוא.

נ.ב.

משטרת ישראל מתריעה כי חסרים עוד מאות קירות. לפיכך היא מבקשת מכל מי שיש לו רקע בבנייה או רגע פנוי לפנות לתחנה באזור מגוריו, שם יופנה לכתובת שעוד אין לה קיר.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1110530.html