גם אני הישתתפתי במיבצע הזה.. אבל חילקתי בעיר.. וחוץ מפרחים לחילים חילקתי גם פרחים ותפילות לשלום חילנו לסתם אזרחים.. והתגובות היו כ"כ נילהבות!! אנשים חיבקו אותנו! ואמרו לנו שאנחנו התקווה של הנוער וכל מיני דברים כאלה.. בקיצור אין כמו בישראל!!
קשה להבנה... בגלל שלאנשים קשה לתפוס שבתקופה כל כך קשה - בטחונית, כלכלית וכתוצאה מכך גם מוראלית, שיש אנשים עם לב פתוח המוכנים לחלוק את זמנם החופשי בלעשות טוב על הלב לאנשים אחרים גם אם אינם מכירים אותם...
מבורך - המצב הקשה שתארתי מחד גרם לאנשים רבים להכנס ליאוש, אכזבה ורצון להעלם (אם לא גרוע מזה...) ומאידך החומרנות והאגוצנטריות שנלמדים בבתי הספר, משתקפים בטלויזיה ומפורסמים בעיתון, גורמים לנו לא אחת לחשוב לאיזה מן עולם אנו צועדים... והאם זה העולם בו אנו רוצים לחיות. את חלקם הגדול של התשובות שנענתי במסגרת הסדנאות שהעברתי, ניתן היה לתמצת ב: "איש באמונתו יחיה..." מי שיש לו שיהיה לו ומי שלא, אין לו זכות קיום!! מסקנה מבחילה ומפחידה שבד"כ בסוף הסדנא היתה מתהפכת ומשאירה את השאלה בידי מי? ומה תפקידנו? הנוער שאתן מדברות עליו, הוא הנוער אשר לו חלק נכבד בשמירת הערכים עליהם התחנכנו ואותם אנו היינו חולמים שיהיו דוגמה ומופת גם בעתיד ילדינו. לראות את זה בעיניים לצד כל הרוע שאנו סופגים מהמדיות השונות וממנהיגי העולם, אין ספק שגורם לרצון לחבק ולנשק על המעשה הנדיר, העצום ועל עצם שמירת הערכים עצמם שלפעמים נראה שחלפו מן העולם. הלוואי הרבה נוער שכזה, הלוואי הרבה הורים שכאלה והלוואי שנבין כולנו של"אהבת לרעך כמוך" משמעות עמוקה יותר והתנאי לקיום חיים נורמליים כחברה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 0
גם אני הישתתפתי במיבצע הזה..
אבל חילקתי בעיר..
וחוץ מפרחים לחילים חילקתי גם פרחים ותפילות לשלום חילנו לסתם אזרחים..
והתגובות היו כ"כ נילהבות!!
אנשים חיבקו אותנו!
ואמרו לנו שאנחנו התקווה של הנוער וכל מיני דברים כאלה..
בקיצור אין כמו בישראל!!
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 0
קשה להבנה... בגלל שלאנשים קשה לתפוס שבתקופה כל כך קשה - בטחונית, כלכלית וכתוצאה מכך גם מוראלית, שיש אנשים עם לב פתוח המוכנים לחלוק את זמנם החופשי בלעשות טוב על הלב לאנשים אחרים גם אם אינם מכירים אותם...
מבורך - המצב הקשה שתארתי מחד גרם לאנשים רבים להכנס ליאוש, אכזבה ורצון
להעלם (אם לא גרוע מזה...)
ומאידך החומרנות והאגוצנטריות שנלמדים בבתי הספר, משתקפים בטלויזיה ומפורסמים בעיתון, גורמים לנו לא אחת לחשוב לאיזה מן עולם אנו צועדים...
והאם זה העולם בו אנו רוצים לחיות.
את חלקם הגדול של התשובות שנענתי במסגרת הסדנאות שהעברתי, ניתן היה לתמצת ב: "איש באמונתו יחיה..." מי שיש לו שיהיה לו ומי שלא, אין לו זכות קיום!! מסקנה מבחילה ומפחידה שבד"כ בסוף הסדנא היתה מתהפכת ומשאירה את השאלה בידי מי? ומה תפקידנו?
הנוער שאתן מדברות עליו, הוא הנוער אשר לו חלק נכבד בשמירת הערכים עליהם התחנכנו ואותם אנו היינו חולמים שיהיו דוגמה ומופת גם בעתיד ילדינו.
לראות את זה בעיניים לצד כל הרוע שאנו סופגים מהמדיות השונות וממנהיגי העולם, אין ספק שגורם לרצון לחבק ולנשק על המעשה הנדיר, העצום ועל עצם שמירת הערכים עצמם שלפעמים נראה שחלפו מן העולם.
הלוואי הרבה נוער שכזה, הלוואי הרבה הורים שכאלה והלוואי שנבין כולנו של"אהבת לרעך כמוך" משמעות עמוקה יותר והתנאי לקיום חיים נורמליים כחברה.
שבת שלום
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד