חופשה

גירסת הדפסה

קבוצות דיון חופש הביטוי נושא #2381	מנהל סגן המנהל מפקח עיתונאי מקוון צל"ש

אשכול מספר 2381

Noam
חבר מתאריך 8.10.01
1281 הודעות

15:44 21.05.02

מחיל אל חיל - התבגרות מאוחרת

לפני מספר שבועות בשעה 12:55 (חמש דקות לפני שאני הולך לאכול) שאל אותי אחד האברכים החשובים בישיבה את השאלה הבאה: האם הישיבות התיכוניות הצליחו או לא?!. עניתי לו, שאי אפשר לענות על שאלה מעין זו בחמש דקות, כמו כן צריך להגדיר מה נחשב כהצלחה ומה ככישלון. בכל זאת שאלתי אותו, מה פתאום צצה ועלתה אצלך השאלה? והוא ענה לי שהוא רואה "שמיניסטים" בישיבות תיכוניות, שעדיין מתנהגים כילדים, משחקים שעות רבות, מתעסקים בשטויות... אפילו בישיבות התיכוניות הטובות יותר, אין צפייה מהחניך למצות את הזמן, רק שמגיע התלמיד לישיבה הגבוהה אז לפתע דורשים ממנו לנצל את זמנו.
שאלתו חידדה אצלי את המחשבה שאולי באמת יש כאן בעיה משמעותית שצריך לתת עליה את הדעת. באופן מקרי לאחר שנשאלתי את השאלה הנ"ל, הוזמנתי לשבת בר מצווה של קרוב משפחה. משפחתו נמנית על המגזר החרדי, ומגיל בר המצווה, הנער התחיל ללבוש את כל "התלבושת", היינו חולצה לבנה, חליפה כהה וכובע. כמובן שאי אפשר להתבגר ביום אחד, ולמרות התלבושת הוא עדיין רץ והשתולל, אבל הרבה פחות מאשר קודם. עם הזמן הוא כבר יפסיק בכלל להתנהג כילד, וההתבגרות תהיה מהירה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שהחברה מצפה ממנו לראות את עצמו, החל מגיל הבר מצווה, כבוגר, ורוב האנשים מעונינים לעמוד בציפיות שמציבה בפניהם החברה. אפשר להתווכח אם גיל 13 הוא המתאים, אולם לדעתי, לכל הדעות, גיל 18 הוא הרבה מעבר לגיל שאפשר לדרוש מבחור להיות אחראי על מיצוי זמנו.
בעצם! מה היא התבגרות? ישנן הרבה אינדיקציות לבגרות, כגון: "ילד עושה מה שהוא רוצה, ומבוגר עושה מה שחשוב". אולם לדעתי ההגדרה הממצה ביותר, היא אחריות לזמן. בזבוז זמן היא תופעה מובהקת של ילדותיות. המבוגר רואה בזמן משאב מוגבל שיש לנצלו ביעילות המרבית. לפני מספר שנים לא רב, היה מקובל לתת לבר המצווה שעון (לפני שהיה אפשר לקנות שעון בעשרה שקלים) ע"מ לסמל את כניסתו לבגרות, ע"י מתן חשיבות לזמן.
ישנו חיסרון גדול בכך שהנערים שלנו מתבגרים בגיל מאוחר. בגיל הצעיר החניך מוכן יותר לשמוע בקול המחנכים, ולכן אפשר לעבור את תהליך ההתבגרות כתהליך מדורג. אצלנו עד גיל 18 כמעט לא דורשים מהנער לנצל את זמנו הפנוי, ואז הוא גדל ועושה "מה בראש", ופתאום בגיל 18 מתחילים לדרוש ממנו להיכנס למסגרות הדורשות ניצול של כל הזמן באופן אינטנסיבי. בשילוב הקושי הקיים אצל כל אחד בלימוד התורה, קשה מאד לבחורים בשיעור א'. אלו המגיעים למסגרות הישיבתיות מצבם טוב. הבעיה המרכזית היא, שכתוצאה מהחינוך הילדותי שקבלו הנערים, רובם, כלל לא מנסים להתחיל את חייהם בישיבה, וזאת מהתירוץ שבתיכון הם לא הצליחו להחזיק מעמד, אפילו שעה רצוף, בלימוד תורה.
את הדברים הנ"ל הראתי לחברותא שלי שהוא ר"מ בישיבה התיכונית, וטענתו הייתה שיש הבדל בין "צמיחה לבניין" בחינוך. בניין צריך להיבנות מהמסד עד הטפחות על ידי הבנאי, הבניין אינו נבנה מעצמו כלל. לעומת הצמח שעליך רק לשתול אותו להשקות מעט, וכל השאר הצמח עושה לבד. בישיבה התיכונית בגלל העומס הרב של המקצועות השונים, והרצון להיות ברמה גבוהה גם במקצועות החול, הכל בנוי על לימוד למבחנים, גם בלימודי הקדש (שהרי א"א שתהה כוהנת כפונדקית), ולכן יש כאן רק "בניין", שהחניך אינו רואה כל ערך ללמוד לשמה. בישיבה הגבוהה רוב הלימוד בנוי על "צמיחה", משתדלים להכניס בתלמיד את הרצון העצמי ללמוד. שיטה של "בניין" בלבד, אינה יכולה לגרום לאדם להיות בוגר, ולתכנן את זמנו באופן אישי, שהרי קובעים לו כל הזמן מה לעשות. לכן עלינו לחשוב כתהליך המשך למפעל הגדול של השיבות התיכוניות, לעלות שלב, ולהקים עבור הטובים יותר, ישיבות תיכוניות שבהם עושים בגרות מינימלית, ורוב היום מושקע בלימודי הקדש, וכך נוכל לתת יותר אפשרות "לצמיחה", בגיל התיכון.
הנקודה הנוספת בתיקון, צריכה לבוא מדרישה של ההורים מהבנים, שהרי החינוך (ודאי במשפחות "הטובות") מושפע בעיקר מההורים, ולכן אם תהיה כל הזמן דרישה מההורים לבן לנצל טוב יותר את זמנו, בשילוב דוגמה אישית בבית, הדבר יעלה בידם.

גרשון שחור, אברך בישיבת שעלבים.
מתוך עלון " מחיל אל חיל " העלון הדו שבועי של ישיבת שעלבים