שרדה את הצונאמי, ונאבקת באטימות הישראלית  

מצאו את הגופות שלהם?

לא. הצונאמי הגיע ולקח איתו את כל המשפחה. אין לנו אפילו גופות, אין אפילו קבר ללכת אליו.

מה חשבת? איך הרגשת?

הייתי בהלם. לא דיברתי. לא הפסקתי לבכות. הגיע רופא נתן לי תרופות הרגעה. הייתי בשוק אהבתי את בעלי. הוא היה בעל טוב. הבן שלי גם היה בהלם. הוא היה רק בן שלוש וארבעה חודשים. בעלי היה נהג משאית ואני לא עבדתי.

מתי החלטת לבוא לארץ?

שנה אחרי הצונאמי. כשאיבדתי את בעלי, לא היה מי שיפרנס אותנו, לא היה לי כסף. איבדתי גם את הבית שלי. המדינה נתנה לנו אוהלים לגור בהם, אבל לא היה לי כסף לאוכל. המשפחה שלי עזרה. האחים והאחיות שלא גרים ליד החוף, נתנו לי כסף. הייתי חייבת לפרנס את הבן הקטן שלי. יום אחד הגיעה אלי אישה מסרי לנקה שהיא סוכנת שמביאה עובדים לישראל. היא אמרה לי שכדאי לי לעבוד בישראל שמרוויחים שם טוב. היא ביקשה ממני לשלם 5000 דולר כדי שהיא תמצא לי עבודה עם אנשים מבוגרים.

מאיפה היה לך את הכסף לשלם לה?

לא היה לי. בשנה הראשונה שהגעתי לישראל. רוב הכסף שקיבלתי מהמשכורת שלחתי אותו לסרי לנקה כדי לשלם את החוב של ה- 5000 דולר.

מה קרה שהגעת לארץ?

כשבאתי לארץ פגשתי את הסוכנת בארץ. היא שמה אותי בבית גדול במושב אורה. בית עם שתי קומות ובריכת שחיה. גרו שם הורים ושלושה ילדים.

לא שאלת איפה הקשיש שהובטח לך?

לא. פחדתי שיגרשו אותי אז עשיתי מה שאמרו לי. עבדתי בניקיון בבית תשעה חודשים. המשפחה גרה אחד ליד השני. אז ניקיתי אצל האמא ואצל עוד אנשים מאותה משפחה שגרים בבתים ליד. לכל אחד יש בית עם שתי קומות. אחרי תשעה חודשים הגיעה משטרה לבית. הייתי לבד. הם ראו אותי מנקה בחצר. ביקשו את הדרכון שלי. שאלו אותי שאלות, אבל דיברו בעברית ולא הבנתי כלום. הם עצרו אותי הביאו אותי לכלא רמלה. זה היה ביום חמישי. הגעתי לכלא. לא הפסקתי לבכות. ביקשתי להתקשר למעסיקה שלי כדי לומר לה שעצרו אותי. כדי שהיא לא תחשוב שאני לא אחראית ושנעלמתי. היא התקשרה לסוכנת. הייתי בכלא שישי שבת. היו שם הרבה פיליפיניות. לא דיברתי עם אף אחד.

מתי שיחררו אתך?

ביום ראשון הגעתי למשפט. השופטת שאלה אותי למה אני עובדת ניקיון ולא עם קשיש. אמרתי לה שהסוכנת שלחה אותי שאני עשיתי את מה שאמרו לי. הסברתי לשופטת שאני ניצולה של הצונאמי. שאיבדתי את בעלי ואת הבית שלי שבאתי לפה להתפרנס. השופטת האמינה לי ואפילו רשמה את מספר הטלפון שלה. ואמרה לי אם יש לך בעיה תתקשרי אלי. היא הייתה מאד אנושית. השופטת והעורך דין דיברו ביניהם ושיחררו אותי.

לאן העבירו אותך כשהשתחררת?

מיד כשהשתחררתי, הסוכנת שלי לקחה אותי באוטו שוב לאותו בית כדי לעבוד בניקיון. אמרתי לה שאני פוחדת שהמשטרה תבוא ותעצור אותי, ושיגרשו אותי. אמרתי לה שאני לא רוצה בעיות. היא אמרה לי שאם המשטרה תגיע שאני לא אפתח להם את הדלת. וכך עשיתי. המשטרה הגיעה פעמיים ואני לא פתחתי להם. התקשרתי לסוכנת ואמרתי לה שהמשטרה היו מחוץ לבית.

האם היא העבירה אותך לעבוד סוף סוף אצל קשיש?

כן. אחרי שאמרתי לה שהמשטרה הגיעה פעמיים. והתחננתי. היא מצאה לי עבודה אצל קשיש וקשישה בתל אביב. האיש היה חולה מאד וישן הרבה. הייתי אצלם שבוע. היו לי כאבי שיניים. אמרתי לאישה: ‘יש לי כאבי שיניים’ היא אמרה לי לא נורא, תקחי אקמול. היו לי כאבים חזקים. אבל עשיתי מה שהיא אמרה. אחרי שבוע הסוכנת שלי העבירה אותי לקשישה בירושלים. ושם אני עובדת היום.

כיצד מתייחסת אליך הקשישה?

האישה מתייחסת אלי יפה וגם הילדים שלה. יש לה בית קטן, לא כמו הבתים במושב אורה שניקיתי. כשהגעתי אליהם היו לי עדיין כאבי שיניים. הבת של הקשישה ראתה שאני לוקחת כדורים כל הזמן. היא שאלה אותי למה אני לוקחת כדורים, אמרתי לה שאני לוקחת אקמול כי כואבות לי השיניים. היא אמרה לי שיש לי ביטוח רפואי. ולקחה אותי לרופא שיניים. שם אמר לי הדוקטור שצריך לעקור לי כמה שיניים שאי אפשר להציל. ושיש לי דלקת וכמה טיפול שורש. והיא שילמה בכרטיס אשראי שלה בתשלומים ותוריד לי כל חודש מהמשכורת.

רק אחרי שנה וחצי מצאה ס.פ את המנוחה והשקט בדמות קשישה נחמדה שמתייחסת אליה באנושיות. לאורך כל הראיון היא חוששת שפרטיה ייוודעו לסוכנת. כל משפט שהיא מוציאה מעיד על הפחד הגדול שלה שלא ייוודע לסוכנת שלה שהיא מתראיינת, כי היא תגרש אותה. אימת הגירוש היא כמאכלת מעל ראשה. היא אינה מוכנה שנפרסם את שם הסוכנת או בעלי הבתים באורה. יש לה יותר מדי מה להפסיד. היא נותרה המפרנסת היחידה של בנה. עליו שומרת אחותה. והם זקוקים לכסף זה. שאלתי אותה לסיום האם לאור כל מה שעברה אם היא עדיין מאמינה באנשים. היא חייכה ואמרה שכן.

מחליפים את הישראלים

בשנת 1987, עם תחילת האינתיפאדה החליטה אורה נמיר, אז שרת העבודה, לייבא עובדים זרים אשר ימלאו את מקומם של העובדים הפלסטינאים שלא יכלו להגיע לישראל. מה שהחל כמבצע סיוע לקבלנים. התפתח לענפים נוספים כמו, לסיעוד חקלאות ועוד. יבוא עובדים זרים כבר מזמן הפך לתופעה אשר יצאה מכלל שליטה.

בשנים האחרונות הוקמה משטרת ההגירה, שיעודה הוא גירוש עובדים, השוהים שלא על פי חוק. כל זאת על מנת לצמצם את האבטלה. מה שעד היום כלל לא הוכח כגורם מצמצם אבטלה משום שעובדים הזרים עושים את העבודה השחורה שישראלים רבים אינם מוכנים לעשות ולא בסכומים שהם מרוויחים. כיום ישנם על פי נתוני הלמ"ס 200 אלף עובדים זרים להם כ- 6000 ילדים. עקב ריבוי תלונות של מעובדים זרים על ניצול כליאה, הלנת שכר, הורחב חוק עובדים זרים ובשנת 2000 נוסף "חוק מניעת ניצול עובדים זרים עיל ידי מעסיקיהם" החוק הציב תנאי העסקה הוגנים כמו חוזה בשפה ניתנת להבנה, סיפוק מגורים הולמים ובטוח רפואי.

ארגונים רבים הוקמו על מנת לסייע לעובדים הזרים לקבל את זכויותיהם. הגדול שבהם הינו ארגון "קו לעובד" שהוקם בשנת 1991 ונחשב לאימת המעסיקים המנצלים ומושיעם של עובדים זרים, פלסטינאים ועובדי חברות כח אדם. מאז שהוקם יצג משפטית אלפי עובדים זרים ודאג להביא למודעות ציבורית את נושא ניצול העובדים הזרים בארץ.


עובדות זרות מסרי לנקה והודו

בעוד הפליפניות מאוגדות בינן ובין עצמן. עובדות מסרי לנקה והודו מבודדות האחת מהשנייה. הן ידועות כעובדות צייתניות, שקטות, הן מסורתיות יותר באופיין ובלבושן, עדינות, מנומסות.

הן אינן יודעות עדיין להתאגד ולדאוג לזכויות שלהן. לרוב הן מבודדות האחת מהשנייה. שיטת הפרד ומשול נותנת כוח לסוכנת שנמצאת בארץ והיא יכולה לדאוג לזכויות העובדות, או שלא. הסוכנת היא מקור עזרה היחיד. העובדה שהעובדות מנותקות האחת מהשנייה, לא מאפשרת להם להשיג מידע לגבי הגינות העסקתם ותנאי עבודתם.

הן לא יברחו, כי אינן יודעות לאן לברוח. גם אם הן מנוצלות, הן יספגו את הניצול בשקט. אופיין המסורתי הופך אותן לעובדות אטרקטיביות. בשנים האחרונות הן נחשבות לתחליף שקט יותר לפיליפיניות האסרטיביות. המעסיק הישראלי עדיין מחפש אחר הנוסחה המדויקת לעובדת טובה צייתנית, חרוצה, שקטה. שתעשה את העבודה ולא תדרוש יותר מדי זכויות. העובדות מסרי לנקה עונות יפה מאד על דרישה זו.