כך חופרים שמאלני תל אביב את קברם במו ידיהם:  

רן פרחי

"עם ישראל מתכנס לתל-אביב תוך נטישת השוליים הלאומיים. הנתונים זועקים מכל שורה ומכל לוח. תהליך דומה קורה בכל העולם, אך מה שמותר שם, אסור שיקרה כאן. ישראל, בהרשותה את המהלך, מביאה על עצמה פורענות". בנימת-זעם זו מסכם פרופ' ארנון סופר את המחקר בן 83 העמודים, "מדינת תל-אביב – איום על ישראל", שהופיע במסגרת קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.

פרופ' ארנון סופר, שידע להעלות נושאים לאומיים לסדר היום הציבורי בעבר (איום הדמוגרפיה הפלשתינית, חשיבותה של בקעת הירדן לישראל) העלה הפעם את מדינת תל-אביב על ראש דאגתו. כוונתו לאזור הגיאוגרפי תל-אביבי רבתי, שבו מתרכזת רוב האוכלוסייה היהודית. לפי סופר, "מדינת תל אביב" כוללת מעבר לעיר ת"א, גם את טבעת יישובי גוש דן בכיוון נתניה, חדרה, ישובי הכוכבים במזרח המחוז, ועד מודיעין ופרבריה (רחובות גדרה וכו'), וכן לעבר אשדוד-אשקלון.

באזור זה מרוכזת מרבית העוצמה הכלכלית והתקשורתית בישראל. מטרופולין ת"א מרכז פעילות ארצית עתירת הון וידע. לטענת סופר, מצב זה הופך אזור זה ל"אבן שואבת הפריפריה". אחת ההשלכות למצב זה, בו הפריפריה נחלשת ומתכווצת היא, שישראל כמדינה יהודית מתרכזת בעיקרה בין גדרה לחדרה ובמישור החוף. בעוד שאר אזורי הפריפריה, הגליל והנגב, הופכים כתוצאה מתהליך זה לאזורים בעלי רוב מוצק שאינו יהודי.

ישראל הצליחה לפתח משק כלכלי ברמת מדינות העולם המפותח – "אי של מערביות". אולם אי זה נמצא, לדבריו, בהדחקה.

חריג בתופעה עולמית
תופעת ההתכנסות אל הערים הגדולות אינה תופעה ישראלית, אלא כלל-עולמית. אולם תהליך זה של התרכזות האוכלוסייה וחלק רב מהעוצמות הלאומיות בערים הראשיות (כמו פאריס ולונדון) אינו פוגע, לדברי סופר, בריבונות אותן מדינות משום שגבולותיהן מוכרים על-ידי הקהילה הבינלאומית ואין קוראי תיגר על מרחב הריבונות באותה מדינה.

המקרה של ישראל חריג, לדבריו, מאחר והליבה הישראלית היא יהודית-ציונית ובשוליה נמצאת אוכלוסייה ערבית גדולה יחסית (בעיקר מוסלמית) שאיננה מזדהה עם הליבה מבחינה פוליטית-לאומית. יתר על כן, חלק מאוכלוסייה זו אף רואה במדינה אויב, שהפך את האוכלוסייה הערבית הוותיקה מרוב למיעוט, והוא אחראי מבחינתם לאובדן ההיסטורי של מאות כפרים ב-48'.

ייחודה הגיאופוליטי

פרופ' סופר מתייחס לעימות בין הערבים והיהודים בישראל כחלק מעימות לאומי טריטוריאלי ותרבותי המתנהל כל העת. "ערביי ישראל מכירים בישראל כמדינה, אך דוחים את צביונה האתני ואף מגדירים עצמם כלא ציונים ואף אנטי-ציוניים. ערביי ישראל המטילים ספק בזכות הקיום של ישראל כישות יהודית-ציונית נתפסים כגורם עוין וחתרני".

הוא מציג את הפריסה הגיאוגרפית השונה של שתי האוכלוסיות: היהודים מתרכזים בעיקר סביב ת"א, בעוד הערבים מרוכזים באזורי הספר של המדינה - אזור ההר שבמרחב התפר, המשולש בגליל המרכזי ובנגב הצפוני. "חלק אחר של העם הפלשתיני סוגר על ישראל ממזרח, וכך נמצאים היהודים כלואים ע"י פלשתינים מהגליל העליון ועד רצועת עזה".

סופר אינו מתעלם מהפער החברתי והכלכלי בין הקבוצות, היהודית והערבית, אך מבהיר שסגירת הפערים בין השתיים תארך שנים, אם בכלל תהיה אפשרית. במחוז המרכז ישנו רוב יהודי מוצק (92 אחוזים לעומת 8) בעוד שביתר חלקי ישראל - מישור החוף הצפוני, הגליל ההררי, כל שדרת ההר, והנגב הצפוני - נעזבים מיהודים, או שהיהודים כלל לא הגיעו אליהם, והריבונות היהודית שם הולכת ונחלשת.

במקביל, בכל מרחבי השוליים, האוכלוסייה הערבית (בעיקר מוסלמית) גדלה במהירות במספרים מוחלטים ויחסיים, בעוד האוכלוסייה היהודית שנשארה בהם הולכת ונחלשת כלכלית וחברתית. הישות היהודית הולכת ומסתגרת בהדרגה במרחב הישן-חדש מחדרה בצפון עד אשקלון בדרום ועד פרוזדור ירושלים הערבית במזרח. במספר טריטוריות דוגמת מזרח ירושלים, מרכז הגליל, ואדי ערה וצפון הנגב, ערביי ישראל הם רוב מכריע.

סכנה מוחשית מכרסום גבולות ישראל

סופר מזהיר כי "אם תימשך מגמה זו" תממש ישראל במו ידיה את תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. גרוע מזאת, היא עלולה למצוא עצמה מול תוכנית מוריסון-גריידי מתחילת שנות הארבעים של המאה ה- 20 שהכניסה את הישות היהודית לתוך מרחב צר במישור החוף בלבד, שהחיים בו יהיו בלתי נסבלים בגלל גודש וכאוס.

סופר טוען כי בניגוד לניו-יורק שיש לה מרחב קיום מעבר לתחומיה, בישראל מדובר במרחב צר שלא יוכל להגן על עצמו מול האוכלוסייה הפלשתינית העוינת. בניגוד לכל תהליך גלובלי, ישראל אינה יכולה להשלים עם מגמות של התכנסות לליבה על חשבון הפריפריה ובה בעת לקוות שגבולות ריבונותה (הציונים-יהודיים) לא יכורסמו בהדרגה".

המשך ההתכנסות של היהודים אל הליבה התל-אביבית היא בבחינת קריאת תיגר על מדינת ישראל, טוען סופר. הוא מזהיר ש"אם לא ייעצר תהליך זה יהיה סופו פורענות נוראה לכל המפעל הציוני כולו משום ש"מדינת תל-אביב" לא תוכל להתקיים זמן רב ללא עורף".

נותרנו ללא שוליים

מאז קום המדינה נקטו ממשלות ישראל במדיניות של פיזור אוכלוסין: הקמת ישובים חדשים וחיזוק אזורים ותיקים באזורים דלילי אוכלוסין, תוך משיכת הפעילות הכלכלית, בעיקר בתעשייה, לעבר אזורי השוליים והשקעה בתחבורה כדי לחזק את הנגישות בין מרכז לשוליים.

בשנת 1962, 37 אחוז מהאוכלוסייה היהודית נמצאה בשולי המדינה. אך לאחר שני עשורים הצטמצם מספרה בפריפריה לכדי 25 אחוזים. העלייה הגדולה מברה"מ הצליחה לחזק זמנית גם את השוליים, אך מגמה זו נפסקה בתקופה שבין 1995-2004. אוכלוסייה צעירה היגרה מן השוליים למרכז, והותירה בשוליים אוכלוסייה מבוגרת וחלשה יותר.

סופר נועץ את האשם בהתכנסות לתל-אביב גם במערכות התכנון. אלו היו אמורים להוביל פרויקטים לאומיים (בתעשייה, תחבורה וסביבה) לצורך פיזור אוכלוסייה, אך מעדיפים לשמר את המצב הקיים ולהיכנע "לכוחות הנדל"ן קצרי הראות". לדבריו, ההזדמנות של העלייה הגדולה בתחילת שנות ה-90 בוזבזה, והתוכניות התמקדו בת"א רבתי.

ככל שישראל מתכנסת לאזור תל-אביב, כך הולכים ומידרדרים תנאי החיים בה עד שהיא תיהפך לעיר מדינה. לכך מתלווה תת-תהליך, שבו העשירים מתרכזים באיי עושר ורווחה ולכן גם קבלת ההחלטות הלאומיות מוטה לכיוון איי העושר. "החשש הוא", ספק מזהיר פרופ' סופר ספק מאיים, "שאם לא נזעזע את האיים הללו לא נוכל למנוע את הפורענות הגלומה בתהליך חד-סיטרי זה".
מכיוון שהמרכז הצפוף הוא עתיר בעיות, הטיפול בהן הוא רצוף וממושך. בעיות אקוטיות בו מטופלות מהר יותר מאשר בעיות באזורי השוליים. התפישה, "מה שטוב לת"א טוב לישראל", רווחה במשך שנים בארץ. תפישה זו נשענה על כך שהעיר המרכזית והחזקה תגלוש בהדרגה לשוליים ותחזקם. תיאוריה זו אינה עובדת והצלחתה היחידה היא הקמת מרכזי מסחר והתיישבות סביב לת"א, מאזור שפיים, השרון וצפונה.

במקביל להתכנסות היהודים לתל-אביב רבתי, נותרה בשוליים של ישראל אוכלוסייה יהודית חלשה ומתבגרת ולידה אוכלוסייה ערבית ענייה או מתעצמת, בעלת ביטחון עצמי רב. הדימוי של השוליים הוא שלילי, מה שמקשה על מדיניות פיזור אוכלוסין חדשה, מה גם שנכסים שאליהם אפשר היה להפנות יהודים הולכים ואוזלים שם. "התקווה שתל-אביב רבתי תגלוש לשוליים כמו הגלישה ממנה להרצליה וכו' נעוצה בטעות בהערכה של לוחות הזמנים של מועד הגלישה האפשרית לשוליים הרחוקים וכל מה שקורה שם בינתיים הוא שמעבר לגידול הדמוגרפי של ערביי א"י ישנה התפשטות רחבה של מגזר זה בכל אזורי השוליים של ישראל, ובעיקר בנגב הצפוני. זהו תהליך הסוגר על מדינת תל-אביב והמכווץ אותה עד לרגע שבו היא תקרוס".

לדברי סופר, גלישת המרכז לעבר השוליים מתנהלת באיטיות, בעוד ההתעצמות הערבית בשוליים מתרחשת במהירות. לפיכך, נוצרות "עובדות בלתי הפיכות, שגלום בהן אסון למדינה היהודית". בהרי הגליל, בעמקים וגם בעכו ובנהריה יש נטישה של הנוער לכיוון תל-אביב; במרחב הגליל ההררי ובנגב הצפוני אין סימני פריחה הדומים לאלו שבמרכז; התמונה החברתית-כלכלית שם קשה ועד שהגלישה תגיע לשוליים לא יוותרו שם יהודים ותואץ הקריסה.

במחקר של סופר נמצא עוד כי האוכלוסייה היהודית במרכז (המשתייך ל"עולם המפותח") מונה כשלושה מיליון נפש, בעוד שבאזורי השוליים ("בעולם המתפתח", כהגדרתו) נמצאים כמחצית, 1.7 מיליון יהודים.

"התוהו ובוהו במגזר הערבי כנראה בלתי הפיך"

מעגל הקסמים של הבעיות בפריפריה לא נראה כניתן להתרה. ההכנסה הנמוכה של תושבי הפריפריה מביאה לגביית מיסים נמוכה יותר לרשויות המקומיות והממשלתיות. סופר מציין, כי ביישוב הערבי נוצר מצב מורכב ובעייתי עקב "גידול אוכלוסייה ותרבות דיור המחייבת דיור צמוד קרקע". שני מרכיבים אלו גרמו להתפשטות נרחבת של יישובים ערביים בבתים חד-קומתיים. כשלכך מצטרפים מחדלים של שנים באי אכיפת החוק. הבתים החד-קומתיים המתרבים נותרים ללא תשתית סבירה של כבישים מדרכות וביוב, וכתוצר לוואי מוצגת תמונת הזנחה בישובי המגזר הערבי, המובילות לתביעות גדולות לסיוע ממשלתי, טינה כלפי השלטונות ותחושת קיפוח, המלווה בפשיעה ובאלימות. סופר פוסק שייתכן "והתוהו ובוהו במגזר הערבי הוא בלתי הפיך".

לדברי סופר, ערביי ישראל ישמחו אם ישראל תשנה את זהותה ואת פניה. "ההמנון והדגל אינם לרוחם, ושליטה של יהודים על מוסלמים איננה מתקבלת על הדעת בחלק זה של העולם. במשך השנים הופקעו מהם אלפי דונמים של אדמה. קודם לכן הם איבדו כ-400 יישובים. על הריסותיהם יושבים לתפארת יישובים יהודיים פורחים". רובם מתגוררים בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה, חלשים יחסית מבחינה כלכלית מהמרכז החזק, כמוהם התושבים היהודים של עיירות הפיתוח והמושבים בפריפריה.

הזנחת השוליים והיחלשות הריבונות הציונית שם ממריצה כוחות ערביים להביא לשינויים במפה הציונית של ישראל. "אנו חוששים שככל שיידחה הניסיון לעצור את ההליך ההרסני המתואר כאן הוא יחייב נקיטת אמצעים פחות דמוקרטיים ומקובלים. במילים אחרות - מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית חייב לפעול כעת, כי ימיה הולכים ואוזלים בנתונים הגיאופוליטיים החדשים של ישראל".

סיכום התהליכים המתרחשים בשוליים:

· יהודים מאזורי השוליים נוהרים למרחב תל-אביב. לדברי סופר, העובדה שבאזורי השוליים ישנם ריכוזים ערביים גדולים מקרינה לרמת חיים נמוכה. לפיכך, יהודים תושבי האזור, החשים מאוימים (פסיכולוגית או באופן ממשי) מסיבות רבות, מעדיפים להגר למרכז.

· השוליים הלאומיים (הגליל, הנגב הצפוני, ירושלים) מאבדים בהדרגה את סממני הריבונות היהודית והישראלית ומקבלים אופי של ריבונות פלשתינית.

· קשרי השוליים הפלשתיניים בישראל עם העולם הערבי מחוץ לגבולות מפוררים את הגבול ומחדירים מבחוץ שורה של אלמנטים פליליים וחבלניים.

· השוליים מקבלים סממנים בולטים של עולם מתפתח בגין ריבוי טבעי גבוה, מגבלות של יציאה לעבודה, אי אכיפת חוק, אי תשלומי מיסים כנדרש, כלכלת מזומנים, עילות הולכת וגוברת של עולם תחתון.

· כל התהליכים הללו מדרדרים את השוליים הלאומיים ואילו המרכז נותר בלי הריאות הירוקות, בלי המרחבים לקליטת הביוב והאשפה, ומקורות המים ניטשים. מערכות החינוך, התרבות, החברה והכלכלה בשוליים נחרבים והולכים.

סיכום התהליכים בתל-אביב רבתי

· בעלי השפעה מהליבה התל-אביבית משתלטים על הכנסת ועל מוקדי הכוח האחרים במדינה, כשמולם נציגי שוליים חלשים. כך הולכת ונוצרת אדישות לאתגרים לאומיים ציוניים, למדיניות פיזור האוכלוסייה ושיקום השוליים.

· הלחצים הדמוגרפים והכלכליים על המרכז גוברים והולכים מכיוון שהמרחב התל-אביבי מוגבל בטריטוריה שלו. יש לכך השלכות על איכות החיים - זיהום קרקע, שפכים ופסולת, צפיפות יתר, מחסור בשטחים פתוחים; קריסת מערכת התחבורה; אלימות, קריסת מערכת אכיפת החוק, קריסת התכנון הלאומי והאזורי.

· פגיעה ביכולתה של מדינת תל-אביב לשאת את הארץ מבחינה כלכלית; סכנת ההגירה של החזקים לחו"ל או הסתגרותם ב" איים מערביים".

· האוכלוסיות החזקות מסתגרות בשכונותיהן. שם נמצאים כל סממני העולם המפותח. אוכלוסיית העשירים מכתיבה את סדר היום הכלכלי, הלאומי והתרבותי ש"אינו רלוונטי למציאות", לטענת סופר.

התוצאות הן שהטריטוריה היהודית מצטמצמת והיא חשופה לחדירה ערבית-מוסלמית, תוך קריסת כל סממני הריבונות הישראלית-יהודית-ציונית. שילוב של שוליים עניים, זרים ומנוכרים עם הידרדרות באיכות החיים במרחב תל-אביב, יוצרים את כל התנאים לקריסת הישות הציונית ואובדנה בטווחי זמן קצרים מאד.

צורך במהלך דרמטי

אם יישארו יהודי ישראל בגוש דן רבתי, ישראל תהיה עיר-מדינה ללא עורף לוגיסטי, ללא ריאות ירוקות, ללא מרחב פיתוח, מוטרדת מכל הכיוונים בחדירות ובפיגועים. ימי חייה יהיו ספורים בלבד עד לניצחון הפלשתיני-הערבי המוחלט. "לפי הערכתנו, אם לא ייעשה מהלך דרמטי לשנות את מהלך הדברים, הרי אסון כזה עלול להתגלות בעוד 15-20 שנה, כלומר סביב שנת 2020, תהיה ישראל בסכנה קיומית, ולא בשל איראן או שאר אויבי ישראל, אלא בשל מחדל של מנהיגי ת"א, ובהם בעלי הון צרי אופק, תקשורת אטומה, אנשי אקדמיה ציניים ופוליטיקאים ומנהיגי ציבור מדרגה נמוכה ביותר".

הצעות לפיתרון

צוות המחקר של פרופ' סופר אינו רק מתריע בפני הקטסטרופה, אלא גם מציע פתרונות:

למשל, חיזוק מספר אזורים בתוככי ישראל לשם מניעת המגמות הדמוגרפיות.

· במישור החוף: חיזוק עכו כעיר יהודית.

· טריזים התיישבותיים: הקמת ישובי חיץ בין האוכלוסייה הפלשתינית משני צידי הקו. חיזוק ההתיישבות היהודית סביב רצועת עזה, במטרה למנוע רצף בין עזה לבין ריכוזי הבדואים וביניהם להר חברון. בעמק יזרעאל, בין הגליל לשומרון. "אם ייכשלו בכך היהודים", מזהיר סופר, "נקבל מבלי משים רצף טריטוריאלי ערבי מבירנית בצפון, דרך הגליל, השומרון, ירושלים, חברון, הבדואים בדרום ורצועת עזה. היהודים מצידם יתכווצו למישור החוף בלבד".

· חיזוק יישובי הכוכבים (צור יגאל, צור נתן וכו') – יישובים אלה הוקמו בתחילת שנות ה-90 כדי להוות טריז בין יישובים ערביים משני צידי הקו הירוק. סופר מציע את חיזוקם מאזור אום אל- פאחם עד באר שבע ולעצור לחצים באזורי "המותניים הצרים" של ישראל בשרון וצפונה.

· בתוככי הארץ – חיזוק המרחב בין יישובי חבל תענך לגלבוע, כדי למנוע חבירה ערבית מן הגליל לאזור ג'נין.

· יש לחזק את ירושלים היהודית על כל חלקיה-ובאותו מרחב להציל את בקעת הירדן.

· חיזוק גבול ישראל-מצרים לנוכח התהליכים המתפתחים בצפון סיני והיקפי הפעילות החבלנית והפלילית משני צידי קו זה.

· יהוד הגליל והנגב - על חשבון תל-אביב, "בכל הדרכים והאמצעים. פעולה זו ממילא תסייע לכל יתר המגזרים בשוליים. יש לרכז מאמץ אדיר ליישב יהודים סביב באר-שבע ובתוך העיר עצמה".

· דרישה ממשרד הביטחון להמשיך בהזזת כוחותיו לשוליים והעברת בסיסי צה"ל לדרום. סופר שואף לכך ש"הקמת עיר הבה"דים תהווה מודל לחיקוי" אולם המחקר נכתב בטרם הוחלט לבצע רק את השלב הראשון בתוכנית בשל חשש שפינוי הבסיסים שאמור היה לעלות 4 מיליארד ₪, לא יחזיר את ההשקעה שתניב הבנייה על אותן קרקעות (מיליארד ₪ בלבד).

פתרונות מרסנים כלפי מדינת תל-אביב

לבד מההצעות האקטיביות לעידוד ההתיישבות מציע סופר גם הצעות מרסנות ביחס ל"מדינת תל-אביב" – הפסקת השקעות לאומיות במרחב תל-אביב. "כל ההון הלאומי יופנה לשוליים הלאומיים". הוא תומך בהפסקת השקעות בכל מוסד ציבורי שניתן להעבירו "מן הליבה אל השוליים. כל מוסד הנתמך על ידי הממשלה - תיאטראות וכל מוסד חברתי ותרבותי יתבקשו להעביר בסיסים לשוליים (למשל לשדרות, עפולה ודימונה). משם הם יגיעו להופעות בתל-אביב רבתי". מבחינתו, שום אוניברסיטה או מכללה לא תקבל סיוע ממלכתי בליבה. "את כל הפעילות הממשלתית ובעיקר הביטחונית יש להפנות לירושלים, בירת ישראל. כל חצר המכללות בהרצליה חייבת לעבור לירושלים, כך גם גל"צ ודובר צה"ל, ובמקביל יש להוציא הנחייה ממלכתית שלא תתקיים שום מסיבת עיתונאים בליבה התל-אביבית, אלא רק בירושלים או בשוליה הלאומיים של ישראל".

לסיכום

התופעה המדאיגה של "מדינת תל-אביב" עליה מצביע פרופ' ארנון סופר מביאה אותו להציע שורה של הצעות דרסטיות במידת-מה. אולם גם אם לא כל הצעותיו של פרופ' סופר תיאומצנה, בייחוד אלו האמורות להחליש את "מדינת תל-אביב", קשה להמעיט בחומרת הנתונים המוצגים ולהפחית באומץ הנדרש להציגם.

גם אם פרופ' סופר מציג מספרים גבוהים מדי, תוך צביעת המציאות בצבעי שחור-לבן ללא יכולת לראות גם תהליכים חיוביים, עדיין עיקר הנתונים המובאים במחקרו זה מצביעים על סכנה ממשית של דהירה לתהום מבחינה ציונית ולאומית.

לפיכך יש צורך במנהיגות אמיתית שתוביל את השינוי התודעתי של חזרה לדפוסי הריבונות הציונית הקלאסית. מדובר באתגר יוצא דופן. חשוב שהנושא שהעלה סופר יעמוד במרכז השיח הציבורי, לצד דיון באיומים קיומיים אחרים.