נשבר לנו. הגיע הזמן למרד מיסים מאורגן  

תושבי שדרות מביעים מחאתם על ירי הקסאמים בפניה לבית המשפט. בתביעה חסרת תקדים, הם דורשים לפטור אותם מתשלום מיסים מאחר ולטענתם הסתלקה המדינה ממילוי חובותיה להגן עליהם. מדובר במהלך עקרוני, עם השלכות אסטרטגיות אפשריות

זיו מאור

ארבעים מתושבי העיר שדרות מוכת הקסאמים, פנו בראשית השבוע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתביעה לפטור אותם מתשלום מסים למדינה. הטענה היא, שכל עוד המדינה איננה עומדת בחובתה הבסיסית להעניק ביטחון לאזרחיה, האזרחים אינם נדרשים למלא חובותיהם כלפי המדינה, ובראשן – תשלום מסים.

בנוסף, התובעים דורשים מהמדינה להחזיר להם את כל המס ששולם לה על ידם מאז ה-28 ביוני 2004, היום בו גרמו הקסאמים לראשונה למותו של תושב העיר. הטיעון הוא שעד תאריך זה יכולה היתה המדינה לטעון שאין מדובר באיום ממשי לחיי אדם. אולם מרגע שידעה המדינה שיש משום סכנה ממשית בירי הקסאמים ולא פעלה להסירו, אין היא עומדת בחובתה. וזהו התאריך שממנו המדינה כופרת למעשה בחובתה.

התביעה מתייחסת לחידלון המדינה במניעת איום הקסאמים, לאורך כל השנים בהן הם נורים לעבר ישראל. אולם לתשומת לב מיוחדת זוכה התקופה האחרונה, תקופת "הפסקת האש", בה קיבלו בין היתר חיילי צה"ל פקודה מפורשת שלא לירות על מחבלים בעת ביצוע הירי. החידלון הזה, טוענים התובעים, הוא הפרה גסה של חובת המדינה להגן על אזרחיה.

ממגילת העצמאות ועד האמנה החברתית

משפטית, התביעה נשענת על שלושה יסודות:

סעיף 4 בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". סעיף 11 קובע שהמדינה מחויבת לפעול לפי חוק היסוד. השאלה הראשונה לגביה יצטרך בית המשפט להכריע, היא האם באמת ניתן לפרש את החידלון הצבאי כאי-עשייה למען ביטחונם של תושבי שדרות. ההגנה, מטעם המדינה, תטען כנראה שפעילותה מתאפיינת בשיקולים גבוהים, ואם צה"ל יפעל ללא רסן, הדבר עלול להביא לנזק נרחב יותר, בשדות אחרים. לכן אי העשייה היא העשייה.

בנוסף, טוענת התביעה שהמדינה מפרה את עקרון השוויון, שכן תושבי אזורים אחרים במדינה, נהנים מרמה גבוהה הרבה יותר של ביטחון. התובעים מדגישים את רמת הביטחון הגבוהה, ממנה נהנים תושבי המטרופולין של תל אביב.

הטענה הזו מעניינת במיוחד. אין כל חוק בספר החוקים הישראלי, המחייב את מדינת ישראל לנהוג בשוויון עם כלל אזרחיה. בפסק הדין המפורסם "קעדן", דן בית המשפט בזכותו של אזרח ערבי לרכוש בית ביישוב יהודי שנבנה על אדמות הסוכנות היהודית. בפסק דינו טען אהרון ברק שמוסדות המדינה מחויבים לנהוג בשוויון. אבל היות ואין כל חוק המחייב זאת, הסתמך לבסוף ברק על מגילת העצמאות, הקובעת כי "מדינת ישראל ... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". אלא שמעמדה החוקי של מגילת העצמאות שנוי במחלוקת עמוקה ואינו מוסדר. לעומת פסק הדין הזה, קיימים ועומדים פסקי דין רבים בהם נקבע שלמגילת העצמאות אין מעמד חוקי מחייב.

ההרחבה הזו באה בשל המרכיב השלישי בתביעה. את הקשר בין חובת המדינה לספק ביטחון, לבין חובת האזרחים לשלם מסים, תולים התובעים באמנה החברתית:

"האמנה החברתית, שהיא הבסיס לקיומן של מסגרות מדיניות, מטילה על נתיניהן של מסגרות אלו חובות בתמורה להגנה על זכויותיהם הטבעיות שאין לגרוע מהן או לפגוע בהן. הסכמתם של אזרחי המדינה לפגיעה בקניינם ולקבלת עולה של המדינה מבוססת על ההנחה המובנת מאליה, שבהתאגדם יחד במסגרת מדינית מוותרים האזרחים על מקצת מזכויותיהם על מנת להיטיב את מצבם בהשוואה ל'מצב הטבע' ".

האמנה החברתית היא, אפוא, "חוזה על" שבין האזרחים לבין עצמם, ובינם לבין המדינה. האזרחים, ובכלל זה התובעים, מסכימים, בין היתר, לפגיעה בקניינם בתמורה להגנת המדינה על הזכות האנושית העליונה – הזכות לחיים; מכאן, לפי אותו הגיון, כאשר המדינה, ובמקרה זה הנתבעת, אינה ממלאה את חלקה ב"חוזה העל" ומפרה אותו ביחס לתובעים – פטורים אף התובעים מלמלא את חלקם-שלהם ב"חוזה העל".

שוב, נתלים התובעים במסמך שספק רב אם יש לו תוקף חוקי כלשהו. אולם, אם למגילת העצמאות יש תוקף חוקי, משום שמדובר במסמך מכונן, אזי יתכן והאמנה החברתית היא מסמך מכונן עוד יותר.

משדרות ועד נהריה

התביעה של תושבי שדרות מייצגת תחושה השוררת בקרבם על היעדר משווע של צדק . בראייתם, המדינה אכן מועלת בחובתה הבסיסית ביותר לתושביה, ואינה מעניקה להם ביטחון. בהגדרתו, תשלום מס אינו אמור להציג תמורה ראויה ומיידית, אלא תגמול כללי בצורת תפקודה התקין של המדינה לטובת אזרחיה. ההגדרה הזו נועדה לגונן על המדינה מתביעות של אזרחים כנגד כל תקלה, אפילו הקלה ביותר, בתפקוד רשויות המדינה, ולהבטיח את המשך מימונה על ידי מיסוי התושבים גם במקרים של כשלים חמורים יותר בשירותים שהיא מספקת.

לתפיסת תושבי שדרות, כפי שעולה מפנייתם לבית המשפט, הציבור הישראלי הסכים להבליג בשנים האחרונות כנגד ירי הקסאמים לעירם ולו בגלל העובדה שהנזק שנגרם כתוצאה הטילים התמצה ברכוש. אבל מרגע שקופדו חיי אדם, לפי התובעים, צריך היה לחול שינוי במשוואה ובשוויון הנפש של שאר אזרחי המדינה.

התביעה המדוברת היא פרובוקטיבית ביותר וספק רב אם יש לה תוחלת משפטית. קשה להאמין שקיים תקדים למצב בו אזרח קיבל פטור מחובתו לשלם מסים בנסיבות כאלו. מכאן, שהסבירות שהתביעה תצלח היא מאוד נמוכה.

ובכל זאת, אפשר להצביע על התועלת העקרונית שעשויה לצמוח ממנה: היא צפויה להעמיד את הממשלה, אולי לראשונה, במצב בו היא תהיה חייבת להעניק הסברים משכנעים לחוסר יכולתה למנוע את פגע הקסאמים.

באותה מידה, עשרות וועדות החקירה שקמו כפטריות אחרי גשם הרקטות מלבנון, צריכות לדרוש תשובות גם בשאלת הכשל של מניעת ירי החזבאללה ליישובי קו העימות בגבול לבנון ועד חיפה.

בהיסטוריה העולמית כבר היו תקדימים משמעותיים למרד מיסים על בסיס עקרוני. המושבות האמריקניות לחמו בסוף המאה ה-18 על עצמאותן מבריטניה תחת הקריאה "אין מיסוי ללא ייצוג" (No Taxation without Representation). הן מחו על חוסר הצדק בכך שהבריטים השיתו עליהן מיסים שלא היו מקובלים עליהן מבלי לאפשר להן נציגות בפרלמנט. גם בישראל הכריז בעבר אזרח פרטי על סירובו לשלם מיסים למדינה ממניעים עקרוניים.

בדומה, החשיבות של מהלך תושבי שדרות חורגת מעניינם של ארבעים התובעים, ואף מעניינם של עשרות אלפי תושבי קו העימות, בצפון ובדרום. מהלך זה הוא למעשה מהלך עקרוני הנוגע לכל תושבי מדינת ישראל.