הופעתי על פסגת הר. וההר היה עשן כולו וברקים ורעמים. ראיתי את משה לידי. הוא היה גבוה ובעל זקן. בתוך העשן היה כס מלכות. עליו ישב שוש ולידו אשתו חניתה. הוא הקליד מול מסך מחשב ענק ואמר: אנוכי שוש אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. כל עשירי ביוני עליך לקרא את ספרי בבתיך. אברהם תדמור יכול להיות חופשי בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה. לבסוף הוא אמר: לך רד כי שיחת עמך אשר בארץ השרפס, עשו להם מהר עגל מזהב. כל אותה עת כרעתי ברך ונפלתי על הרצפה. כשראיתי שנעלם הכל פניתי לרדת עם משה. לפתע בא אליו איש אחד לבוש שחורים ושם לו רגל. הוא מעד והלוחות נפלו. קפצתי ותפסתי אותם. משה ירד וראה את השתללות השרפסים. הוא אמר: למה לכם לעשות כדבר הזה? הם ענו לו בחוצפה: זה אלוהנו. משה רתח מזעם וירד מההר. הוא תפס את העגל ושבר אותו. גם אני עזרתי לו. לפתע פרצה מחלה בין העם. רבים, רבים מתו, בהיותי מדען התחלתי לנסות לרפא אותם, העבודה הייתה קשה, שוש לא נתן לי לרפא אף אחד בשום תרופה עד שמשה זעק אליו: הפסק נא! והוא הפסיק. ראפתי אותם בעזרת תרופות שאלתרתי אבל הוא אמר: ביום פקדי ופקדתי אותכם. ואז נסעתי בזמן
אני אוהב את חניתה ותמיד אוהב אותה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
