צריך לראות כדי להאמין  

אחרי 4 שנים בהיי-טק שבהן הרווחתי מלא . החלטתי שלא זה מה שאני רוצה לעשות בעולם הזה ובמדינה הזו

והלכתי להיות מורה.

והתחלתי ללמד בתיכון. רגיל. יכולתי ללמד בתיכון פרטי, שבו התנאים טובים, ומשלמים יותר, או בתי-ספר מיוחדים, ששם יש מקסימום 10 תלמידים בכיתה.

אבל לא. אני ידעתי למה אני הולכת להיות מורה – כי אני סבלתי במערכת החינוך הרגילה, ושם רציתי לעשות את ההבדל.

וידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל זה כל-כך יותר קשה ממה שחשבתי.

וידעתי שאני הולכת להרוויח מעט, אבל זה כל-כך פחות ממה שתיארתי לי.

יצא לי במהלך חיי לעבוד בעבודות רבות, כולל ניקיון, מלצרות, מכירה, עבודה משרדית ועוד. וכמובן בפיתוח תוכנה. ואני אומרת את זה בלי להתבלבל:

מקצוע ההוראה הוא אחד המקצועות הכי קשים שיש.

זה מקצוע שדורש יכולות פיזיות, יכולת עמידה מול קהל, יכולת לעניין קהל (בני נוער !!!!) יכולת לשים לב לכמה שיותר תלמידים בו זמנית במהלך השיעור: מי מדבר, מי נרדם, מי יצא לשירותים ולא חזר, מי כבר פעם שניה לא מכין שיעורי בית, מי בא בלי תלבושת אחידה, ומי הטלפון שלו על השולחן, מי חולם ולא איתך, מי עצוב בצורה מדאיגה. ובתוך כל זה להעביר שיעור במתמטיקה לבגרות בזמן בלתי אפשרי של 45 דקות, אה, כן – וגם שהתלמידים יבינו.

ולא להגיד שום דבר שעלול לפגוע, ולא לעשות אף טעות – כי 40 זוגות עיניים נשואות אליך, וכל טעות מיד נרשמת ב-40 מחברות, ולך תתקן את זה עכשיו. אני לא מכירה עוד עבודה שבכל רגע ורגע אתה נתון בפיקוח של 40 בני נוער, ומאחוריהם 80 הורים. ואיך שמסיימים שיעור, צריך לאסוף כוחות, אין זמן לשתות או לאכול, ישר לכיתה הבאה – והכל מהתחלה.

אחרי 4 שעות לימוד שבהם הייתי כל דקה ודקה בריכוז ועירנות, אני ממוטטת. לגמרי. כמו שלא הייתי בשום עבודה אחרת.

אז יש ישיבת צוות (לא משלמים על זה, זה כלול בשכר), וישיבת מורים ואסיפת הורים, וצריך לבדוק מבחנים, ולהקליד ציונים ולהכין את השיעור למחר, אולי להכין דף עבודה ולתת לשכפול, וצריך להתקשר למחנך של התלמיד שהפך כיסא, ולהורים של התלמידה שכבר פעם שלישית לא הכינה שיעורי בית. ועל שום דבר אין תשלום נוסף. הכל כלול בשכר.

אחד מרגעי המשבר של מורים חדשים, הוא תלוש המשכורת הראשון, שאותו הם מקבלים לאחר החודש הכי קשה בחייהם.

החלטתי לשתף את זה אתכם, שכן אין כמו מראה עיניים (קובץ מצורף)

וזה לא עוזר שמקבלים שכר גם בחופשים. גם בחישוב שנתי – זה מעט מאוד.

אין הרבה אנשים שמוכנים להיות מורים. כדי להיות מורה טוב צריך להיות אדם עם יכולות בלתי רגילות. אבל מנסים, ומתאמצים. כי אוהבים. אוהבים את הנוער ואוהבים את המקצוע המהמם הזה, שאין כמוהו. רק אהבה גדולה יכולה לגרום למורה להמשיך בעבודתו למרות התנאים הבלתי אפשריים והבלתי הגיוניים. הרבה מאוד אנשים שהולכים להיות מורים, מתוך מחשבה שזו עבודה נוחה, פורשים אחרי שנה או שנתיים או מפוטרים (כן, מפוטרים). ולמורה שכן מצליח להתנהל בין 6 כיתות ו-240 תלמידים, יש יכולות בלתי מבוטלות - תהיו בטוחים בכך - ויש הרבה דברים אחרים שהוא יכול לעשות, עבור יותר כסף ואפילו פחות שעות.

והמאבק הזה הוא לא על כסף – אחרת זה היה נפתר כבר לפני 3 שבועות.

המאבק הוא על כך שיהיה חינוך טוב לכל, ולא שמשפחות עמידות ישלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, וכך ינתקו את עצמם מהמצב.

המאבק הוא על כך שמורה יוכל להגיע לעבודה בראש שקט, ולהביא לידי ביטוי את היכולות והכישורים שלו, ולא רק לשרוד את היום, ולהתרוצץ בין 3 עבודות שונות.

המאבק הוא על שמקצוע ההוראה יהיה מקצוע מכבד ומעורר גאווה, כפי שראוי שיהיה.

המאבק הוא על כך שתלמיד בבית ספר לא יהיה אחד מ-40, ושהמורים יצליחו להגיע לכל תלמיד ולאפשר לו להתבטא ולהתפתח בשנים החשובות כל-כך של גיל העשרה.

המאבק הוא על האופן שיראה החינוך בארץ, על האופן שתראה הארץ.

וידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל זה כל-כך יותר קשה ממה שחשבתי.

אבל אני לא נשברת.

תודה שקראתם, ובבקשה תעבירו למי שאתם יודעים שהוא לא מכיר מורים ולא בקיא במאבק המורים, ורק ניזון מהתקשורת.