סיפורו של נהג מונית  

במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבנין בו עבדה פעם בצעירותה כנערת מעלית.
אחר כך נסענו דרך! השכונה בה היא ובעלה קנו את ביתם הראשון וגרו בה בשנים הראשונות לנישואיהם.
אחר כך היא ביקשה ממני לעצור ליד ! מחסן רהיטים, שפעם בעבר הרחוק היה אולם
ריקודים בו היא נהגה לצאת לרקוד בסופי שבוע.
לפעמים היתה מבקשת ממני להאט או לעצור ליד בנין זה או אחר, והיתה יושבת שקטה,
נועצת מבט בחשיכה.
כאשר הסתמנו קרני הזריחה הראשונות היא אמרה: "עייפתי. עכשיו בוא ניסע לכתובת שנתתי לך."
נסענו לשם בדממה, עד שהגענו.
היה זה בניין נמוך, כמו מעון לזקנים, עם שביל שנכנס עד לפתח בניין הקבלה. שני אחים
יצאו לקראתנו, וקיבלו את פנינו. נראה היה שהם המתינו לנו. פתחתי את תא המטען
והוצאתי את מזוודתה. האשה כבר היתה ישובה בכסא גלגלים.
"כמה כסף אני חייבת לך?" שאלה אותי, כשהיא מחטטת בתוך תיק היד שלה. "שום דבר" עניתי.
"מה פתאום! זו הפרנסה שלך" היא מחתה. "יהיו נוסעים אחרים שמהם אתפרנס" עניתי לה.
כמעט בלי לחשוב התכופפתי לעברה ונתתי לה חיבוק. היא נאחזה בי חזק. " נתת לגברת
זקנה כמה רגעים של נחת.. תודה לך.." היא אמרה.
לחצתי את ידה, ונפניתי לעבר המונית. מאחוריי – נסגרה הדלת.
הקול שנשמע היה קול לא רק של סגירת דלת, אלא של סגירת חיים.
לא יכולתי לעבוד עוד באותה משמרת... סתם שוטטתי ברחובות ללא מטרה.
לא הצלחתי להוציא את הגברת הזקנה מראשי.
מה היה! קורה לו היו שולחים אליה מהתחנה נהג עצבני וחסר סבלנות? מה היה קורה
לו הייתי אני נותן ציפצוף אחד קצר ואחר כך מסתלק מן המקום?
במחשבה לאחור, אני חושב שבכל ימי חיי לא עשיתי מעשה טוב או חשוב יותר מן החסד
האחרון הזה שעשיתי עם הגברת.
מקובל עלינו לחשוב שכל חיינו סובבים סביב הרגעים הגדולים שלנו.
אבל הרגעים הגדולים באמת תופסים אותך לפעמים במצבים הכי לא צפויים..