שיחת השבוע - לכבוד חג השבועות.  

חז"ל מספרים, שקודם נתינת התורה לעם-ישראל "החזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה". הקב"ה הציע לכל אחת ואחת מהאומות לקבל את התורה, ושום עם שהוא לא הסכים לקבלה. רק עם-ישראל ניאות מיד לקבל את התורה, ובני-ישראל ענו פה אחד "נעשה ונשמע".

נשאלת השאלה, הלוא הקב"ה ידע מראש שהאומות לא ירצו לקבל את התורה, ואם-כן, לשם מה "החזירה... על כל אומה ולשון"?

הכנה למתן-התורה

חז"ל אומרים, שהדבר נועד למנוע מהגויים פתחון-פה בעתיד – "שלא ליתן להם פתחון-פה כלפי שכינה, לומר שאילו נתבענו, כבר קיבלנו עלינו. הרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם". אך סיבה זו היא עניין חיצוני וצדדי, ואיך ייתכן שכדי למנוע מהגויים פתחון-פה לקח הקב"ה את התורה הקדושה והחזירה על כל אומה ולשון, הלוא יש כלל – "העיקר אינו נגרר אחר הטפל"?!

חייבים אפוא לומר, שהחזרת התורה על כל האומות הייתה פעולה הנוגעת לעצם עניינו של מתן-התורה, והיא הייתה נחוצה כהכנה למעמד הר-סיני.

בחירה אמיתית

בשעת מתן-התורה בחר הקב"ה בעם-ישראל. בחירה אמיתית פירושה, ששני הדברים שווים לגמרי, ובכל-זאת בוחרים באחד מהם. אם אין דמיון בין השניים, אלא באחד יש מעלות שאין בשני, אין כאן בחירה אמיתית, שכן המעלות שיש באחד מכריחות לבחור בו. על-פי זה, איך אפשר לדבר על בחירה בעם-ישראל, כאשר יש בו מעלות רבות ומיוחדות, ועד שהקב"ה מכנהו "בני בכורי ישראל"?

אלא כל המעלות הללו תופסות רק לגבי דרגות כאלה ואחרות באור האלוקי, אולם לגבי עצמותו של הקב"ה אין המעלות הללו נחשבות כלל, ולגביו הכול שווים ממש. על כך נאמר הפסוק: "הלוא אח עשיו ליעקב" – שניהם שווים כביכול ואין הבדל ביניהם. ובכל-זאת בחר הקב"ה בעם-ישראל בבחירה חופשית, שאינה נובעת מטעמים ומסיבות כלשהן – "וָאוֹהב את יעקב ואת עשיו שנאתי".

בחירה בלי 'מעלות'

הבחירה הזאת באה לידי ביטוי בהחזרת התורה על כל אומה ולשון. על-ידי כך נתגלתה הבחירה של הקב"ה בעם-ישראל, הנובעת מעצמותו יתברך, וכמו-כן נתגלתה בחירתו של עם-ישראל בקב"ה, שאף היא נובעת מעצם מהותן של נשמות ישראל, ולכן לא שאלו מה כתוב בתורה ולא חיפשו בה 'מעלות' ו'יתרונות', אלא אמרו מיד "נעשה ונשמע".

נמצא שהחזרת התורה על כל אומה ולשון הייתה עניין מהותי ומרכזי בהכנה למתן-התורה, כי על-ידה נתגלה שהבחירה בעם-ישראל באה מעצמותו ומהותו יתברך בכבודו ובעצמו. לכן כאשר יהודי לומד תורה הרי הוא מתאחד עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל דרגה והגדרה, כפי שמרומז במילה הראשונה של עשרת הדיברות "אנֹכי" – "אנֹכי מי שאנֹכי".

(תורת מנחם כרך לא, עמ' 38)

מן המעיין

מתן תורה

לברר את התחתית

"ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז). הם התייצבו בתחתית ההר דווקא, כי המטרה והכוונה של נתינת התורה היא שהאדם יברר את גשמיות העולם ויעשה דירה לקב"ה בתחתונים דווקא.

(לקוטי שיחות)

אחראי לחבר

"כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט,ח). "נעשה" לשון רבים, כי בשעת מתן-התורה כל אחד ואחד מעם-ישראל קיבל עליו להיות אחראי גם לחברו, וכדברי המדרש: "בשעת מתן תורה היו ממשכנין עצמן זה על זה".

(חידושי הרי"ם)

שתי תקופות

ימי העולם מתחלקים לשתי תקופות: הראשונה, מבריאת העולם ועד מתן-התורה; והשנייה, ממתן-התורה ואילך. מאז מתן-התורה נקראים בני-ישראל בכינויי חיבה מיוחדים – 'עם סגולה', 'העם הנבחר', 'גוי קדוש'.

(ספר המאמרים תש"י)

אחדות של תאומים

מזלו של חודש סיוון הוא תאומים, לסמל את האחדות ששרתה בין בני-ישראל בחודש הזה, בשעת מתן-התורה, ואת האחדות שנעשתה בין הקב"ה ובין עם-ישראל בעקבות נתינת התורה.

(בני יששכר)

בן יחיד

יחסו של הקב"ה לבני-ישראל הוא כיחס האב לבנו יחידו, אחד מביטויי הקִרבה המיוחדים שהקב"ה מראה לבני-ישראל, מופיע בפסוק הקשור עם מתן תורה, כשהקב"ה פונה לישראל ואומר להם "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט,ה).

(ספר המאמרים תש"ב)

עליית החומר

התורה ניתנה דווקא על הר, משום שההר והמישור שניהם מאדמה, אלא שההר מוגבה. כוונת נתינת התורה היא שבני-ישראל יזככו ויעלו את גשמיות העולם. דבר זה מרומז בהר, שהוא עפר, אך עם זה הוא גבוה, המסמל את עליית החומר והזדככותו.

(ספר המאמרים תש"ב)

שלוש נקודות

המילה 'סגולה' רומזת לניקוד סגול. כשם שניקוד זה הוא בן שלוש נקודות, כך בני-ישראל נחלקים לשלושה סוגים, כוהנים לוויים וישראלים. גם התורה, שהיא בבחינת משפיע לישראל, נחלקת לשלושה חלקים – תורה, נביאים וכתובים.

(לקוטי לוי יצחק)

שהקדושה תישאר

"וקידשתָּם היום ומחר" (שמות יט,י). תכלית הכוונה שהקדושה תישאר גם למחר, כאשר ילכו מכאן. הקדושה צריכה להיות לא רק בזמן ששומעים דברי תורה, אלא גם כאשר פונים לעסקי היום-יום.

(פרדס יוסף)

אמרת השבוע

רוצה לעצמו

הגאון רבי יצחק-אלחנן מקובנה נהג לבוא לבית-הכנסת בערב יום-הכיפורים כשעה לפני כניסת הצום ולשהות שם עד לאחר צאת היום הקדוש. פעם אחת, במוצאי יום-הכיפורים, כשבא לנעול את נעליו, לא מצאן, והחל לחפש אחריהן.

הבחין אחד מהקהל כי הגאון מחפש דבר-מה והציע את עזרתו. הגאון השיב כי הוא מחפש את נעליו, ומן-הסתם ימצאן מיד, אך האיש התעקש לסייע לו בחיפושיו, וטען: "רוצה אני לקיים מצוות שימוש תלמיד-חכם!".

שאלו הגאון: "האם אתה סבור כי אני תלמיד-חכם?". "בוודאי", השיב היהודי. "אם-כן", נענה הגאון בחיוך, "רוצה אני לקיים בעצמי את המצווה הזאת של שימוש תלמיד-חכם".

מעשה שהיה

סנגור בשמים

זמן רב חלם העשיר על ספר-התורה שיכתוב, אשר הידורו וקדושתו יעלו על כל ספרי-התורה האחרים. עשיר זה נהנה משני עולמות. הוא היה למדן מופלג, ספוג תורה ויראת-שמים, ומסר שיעורים מאלפים ברבים. כמו-כן התברך ביתו בעושר רב ובחיי הרחבה, אשר דבר לא חסר בהם.

נישא על כנפי חלומו ניגש העשיר לביצוע הדבר. הוא קנה עגלים מובחרים, שאותם שחט שוחט ירא-שמים. את בשרם חילק בין עניי העיר, ואת העורות מסר לידי מומחים, לעבדם לקְלף בעבור כתיבת הספר.

הוא מצא סופר ידוע, מדקדק במצוות, אשר הסכים לגור בביתו ולכתוב בעבורו את ספר-התורה. תנאי התנה עמו, שיכתוב את ספר-התורה בקדושה ובטהרה, בכל ההידורים האפשריים, ובתמורה יובטחו פרנסתו ופרנסת בני-ביתו, עד סיום הכתיבה.

ספר-התורה הושלם בשעה טובה. במעמד מרשים כובדו כל גדולי העיר במילוי האותיות האחרונות, וספר-התורה, עטור מעיל משובץ באבנים יקרות, נישא על-ידי העשיר תחת חופה אל בית-הכנסת.

כל תושבי העיר הוזמנו להשתתף בסעודת המצווה. גם שואב המים הגיע בין הבאים ותפס את מקומו בקצה האולם. הלה, איש תם וישר, אשר התפרנס בקושי מעמל כפיו, לא היה תלמיד-חכם, אולם בכל עת היה אומר פרקי תהילים.

החלה הריחנית שלפניו עוררה את רעבונו, לאחר שכל היום לא בא אוכל אל פיו. הוא הביט כה וכה וראה כי נכבדי העיר עדיין מתמהמהים. לתומו חשב כי איש לא ישים לב אם ייטול את ידיו ויטעם מן החלה.

אולם בדיוק כאשר נטל את ידיו עבר העשיר במקום, ועיניו צדו את שואב המים הממהר להתחיל בסעודה. תחושה של יהירות עלתה בליבו, והוא קרא בזלזול לעבר האיש: "הדיוט, אין לך סבלנות להמתין עד שגדולי העיר ייטלו את ידיהם?! האוּמנם סבור אתה שבגלל אמירת התהילים שלך אתה זכאי לגשת ראשון לסעודה?!...".

מבוייש ונכלם הרכין שואב המים את ראשו, ומיד נשא את רגליו ויצא מן האולם. איש מן הנוכחים ואף העשיר עצמו לא שמו את ליבם לכך, ועד מהרה פתחו הכול בסעודה החגיגית.

שעת לילה מאוחרת. אחרוני האורחים כבר עזבו מזמן, והעשיר יושב לשיעורו הקבוע מול הגמרא. העייפות גוברת עליו, שמורות עיניו נעצמות, עוד רגע והוא כבר נתון בידי 'בעל החלומות'...

רוח חזקה נושאת אותו פתאום הרחק, ומפילה אותו אי-שם, בחבטה על הקרקע. אימה משתלטת עליו, בראותו שהוא נמצא בלב מדבר שומם. הוא מנסה לקום, אך כל איבריו כואבים מהנפילה. בכל-זאת הוא מתחיל להלך אט-אט, עד שהוא רואה מרחוק בית מואר. הוא מתקרב אל הבית, אך חושש להיכנס, שמא דייריו אינם אנשים הגונים.

פתאום הוא שומע קול קורא מתוך הבית: "פנו דרך לדוד המלך, ברוך הבא דוד המלך". לאחר רגע נשמע שוב הקול: "פנו דרך לבעל-שם-טוב, ברוך הבא הבעש"ט".

ופתאום כל איבריו נעשים חידודין-חידודין. הקול נשמע שוב: "מיהו האיש העומד בחוץ, לשם מה הביאוהו לכאן?". ואז הוא שומע את קולו של דוד המלך עונה: "אני הבאתיו לדין, ורבי ישראל בעל-שם-טוב יבוא ויהיה סנגורו".

העשיר מבין כי הוא עומד לפני בית-הדין של מעלה. דוד המלך מתחיל לטעון: "כל ימיי התפללתי שאמירת תהילים תהיה חשובה לפני הקב"ה כסוגיות חמורות שבתורה, עד שהקב"ה הבטיחני שכל מי שעוסק בפרקי תהילים, כאילו הוא עוסק בנגעים ואהלות; והנה בא אדם זה וביזה ברבים איש פשוט, שואב-מים, בגלל אמירת התהילים שלו"...

פתח זקן בית-הדין ואמר: "דינו של איש זה מיתה בידי שמים, אך תחילה עלינו לשמוע מה יש לרבי ישראל בעש"ט לסנגר עליו".

פתח הבעש"ט ואמר: "הדין הוא אמת ונכון, אך בדרך זו לא יתקדש שם ה' בעולם, ולא יֵדעו את קדושת אמירת תהילים. אדרבה, יש לתת לפני האיש בחירה, לקבל עליו דין שמים או שהוא מוכן לערוך סעודה שנייה, שלא תיפול בכבודה מהסעודה הראשונה, ולספר באוזני כל בני העיר את אשר ראה כאן הלילה, ולבקש את סליחתו של שואב המים".

בית-הדין קיבל את דברי הבעש"ט. שליח בית-הדין יצא אל מחוץ לבית למסור לעשיר את ההחלטה, ולקבל את תשובתו. בחיל וברעדה ענה העשיר כי הוא מקבל עליו את הברירה השנייה, ומיד יעשה זאת.

כשזיעה קרה מכסה את גופו התעורר העשיר אל מול דף הגמרא, נרעש ונפחד כולו. בבוקר לא התמהמה וביקש להזמין את כל תושבי העיר לסעודה שנייה, ובסעודה יספר את סיבת הדבר.

מגדולי העיר ועד אנשים פשוטים, ובהם גם שואב המים, הגיעו לסעודה הגדולה. העשיר פתח וסיפר את חלומו הנורא, ובהתרגשות פנה אל שואב המים וביקש את סליחתו.

למחרת עשה העשיר את דרכו למז'יבוז', לפגוש את מי שלימד עליו זכות בבית-הדין של מעלה. כשנכנס לחדרו של הבעש"ט וראה את פניו, נפל מתעלף. כאשר התעורר ורצה לספר את כל הסיפור, הפסיקו הבעש"ט ואמר: "הלוא כבר ראיתיך"...

מאז לא זזה ידו מידו של הבעש"ט, הוא נעשה חסיד בלב ונפש ובכל דבר נהג על-פי עצתו.

לומדים גאולה

התורה כמשל

חכמי-ישראל נתאוו לימות המשיח, כדי שיוכלו לקבל את ההתגלות הגדולה של חכמת התורה שתהיה אז (כפי שהרמב"ם כותב בסוף ספרו). באיזו התגלות מדובר? הלוא מתן-תורה היה פעם אחת ויחידה ו"התורה הזאת לא תהא מוחלפת". ובכל-זאת הנביאים מדברים (ישעיה נא,ד. וראה ויקרא-רבה פרשה יג,ג) על "תורה חדשה" ועל כך שכל התורה שאנו לומדים בזמן הזה היא בבחינת 'הבל' לגבי תורתו של משיח (קהלת-רבה פרשה יא,ח).

אנו נוגעים כאן, למעשה, בשאלת מהותה של התורה. תורת החסידות מסבירה את מהותה של התורה על-פי ההגדרה המופיעה בספר שמואל-א (כד,יג): "כאשר יאמר משל הקדמוני". מפרש זאת רש"י (במקום אחר, על הפסוק "והאלוקים אינה לידו", משפטים כא,יג): "משל הקדמוני היא התורה". הגדרתה של התורה "משל הקדמוני" מסייעת לנו לחדור לסוד מהותה.

אור וחושך בשני עולמות

מהו משל? כאשר קשה להביע רעיון כלשהו בצורתו העצמית, משתמשים במשל. כלומר, מלבישים אותו רעיון עצמו בדברים קלים וקרובים יותר להבנה, אשר באמצעותם קל יותר להבין את הרעיון. משל הוא אפוא אותו רעיון אך ברמה נמוכה ופשוטה יותר. במשל (כאשר הוא משל אמיתי ומושלם) מצויים כל ההיבטים של הרעיון, ועל-ידו אפשר להבין את הרעיון על כל פרטיו, אלא שהמשל משמש מעין לבוש לרעיון המופשט.

לדוגמה, האור והחושך הגשמיים יכולים לשמש משל לאור וחושך בעולם השכל. החכמה נקראת אור והיעדרה מכונה חושך. אדם יכול לומר משפט כגון זה: "פתחתי את הספר ולא הבנתי שום דבר. הייתי כמו עיוור שהולך בחושך. ולפתע הבריק במוחי הרעיון שסלל את הדרך להבנת העניין. כאילו האירו את הלילה בזרקור ענק". כאן אנו רואים יפה את החפיפה שבין המשל לנמשל.

יתרה מזו, מוסבר בתורת החסידות, שכאשר מדובר במשל אמיתי, משל של התורה וכדומה, לא זו בלבד שהמשל תואם את הנמשל, אלא שהוא עצמו נובע ומשתלשל ממנו. המשל שהובא בדוגמה ממחיש זאת היטב. 'אור' פירושו – בהירות, גילוי; זה האור. כאשר מדברים במושגים גשמיים, בהירות פירושה אור גשמי, וכאשר מדברים במושגים השייכים לעולם השכל, בהירות ואור פירושם חכמה. זה אותו דבר עצמו הלובש בכל עולם לבוש המתאים לאותו עולם, ומאחר שזה אותו דבר במהותו, יכול האחד לשמש משל לשני.

משל לתורה האמיתית

עכשיו נוכל להבין את המשמעות שבהגדרת התורה כמשל. התורה שאנו מכירים, התורה המדברת במושגים גשמיים הלקוחים מהעולם הזה, היא משל בלבד לתורה האמיתית, תורתו של הקב"ה. התורה כפי שהיא בשורשה אינה מדברת על שני אנשים שאוחזים בטלית או על מי שמחליף פרה בחמור. היא עוסקת בעניינים רוחניים טהורים ועדינים ביותר. אלא שאותה תורה עליונה התלבשה בלבוש הגשמי וכך יכולים אנו ללמדה. התורה שלפנינו היא אפוא משל בלבד לתורה האמיתית.

לאמיתו של דבר, יש בזה אין-סוף דרגות. מכיוון שהמרחק בין הקב"ה לבין עולמנו הוא אין-סופי, גם הדרגות הקיימות בתורה הן אין-סופיות. בעולם הגשמי עצמו אפשר ללמוד את התורה בכמה וכמה רמות, וגם בעולמות העליונים יש אין-סוף דרגות בתורה.

כיום אנו יכולים ללמוד את התורה רק כפי שהתלבשה במושגי העולם הזה, אבל על כך אמרו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". כשתבוא הגאולה, ייפתחו לפנינו מעיינות התורה העליונים ונוכל להבין את התורה הטהורה, כפי שהיא נלמדת על-ידי הקב"ה עצמו. וכך תהיה זו אותה תורה, ועם זה – "תורה חדשה".

פתגם חסידי

הקדמה של הקב"ה

"דרכם של מחברים להקדים הקדמות לספריהם. מה ההקדמה שהקדים הקב"ה לתורה? – דרך-ארץ קדמה לתורה' – זו הקדמתו של הקב"ה" (רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

חיים יהודיים

שיעורי גמרא על גלגלים

חצות הלילה. קו 402 יוצא מירושלים לבני-ברק. כמה דקות אחרי שהאוטובוס עוזב את התחנה המרכזית קם יהודי, בלבוש חסידי, ושואל את הנוסעים: "האם יפריע לכם אם אומַר שיעור בדף היומי?". הנוסעים המנומנמים מתעוררים: "שיעור, למה לא?". האיש מוציא מתיקו בקבוק משקה קל וכוסות, מוזג לנוסעים ומבקש מהם לברך בקול.

לאחר מכן הוא מוציא חוברות 'ובלכתך בדרך' של המרכז העולמי להפצת הדף היומי, ומחלק לנוסעים. כעבור כמה דקות כבר יהיו הכול שקועים בשיעור גמרא, שעל-אף השעה המאוחרת הוא תוסס ועֵרני. ניכר שהיהודי מוכן היטב לשיעור ומתמצא היטב בסוגיה.

גם ...אטמי אוזניים

הכירו את הרב חיים-בנימין קירשנבוים, המשמש יותר מארבעים שנה נאמן ביתו של האדמו"ר מקאליבּ, ומסייע למפעליו הרוחניים. בחמש השנים האחרונות הוא משמש 'מגיד שיעור על גלגלים' בדף היומי, מדי בוקר ולילה, בקווי האוטובוס ירושלים_בני-ברק.

כשהוא יוצא לדרך בבוקר, הוא מכין 'ערכה' ובה חוברות דפי גמרא, כיפות, שתייה וכוסות, כדי לזכות את הנוסעים בברכת 'שהכול', רמקול, ו...אטמים לאוזניים, בעבור מי שמסרב להקשיב, מבקש לנמנם, או מעוניין לעסוק בדברים אחרים. לדבריו, הנוסעים תמיד ניגשים לאחר השיעור להודות. הטלפון הנייד שברשותו משועבד אף הוא לשיעור. מי שמתקשר באותה שעה, מצטרף למאזינים לשיעור.

אין חשש גזל שינה

קודם שהוא מתחיל בשיעור, הוא מבקש רשות מהנהג, ולאחר מתן הסכמתו הוא מבקש את הסכמת הנוסעים. "אם יש מתנגדים, אני מבקש את הסכמתם לחמש דקות בלבד. המאור שבתורה גורם ליהודים לרצות להמשיך להאזין למשך השעה כולה. הניסיון מוכיח שדברי תורה שנאמרים בנועם משנים תפיסות ודעות קדומות", הוא מסביר.

"כמה פעמים אמרו לי הנהגים שהם חשים בטוחים יותר כאשר שיעור תורה מהדהד באוטובוס", הוא אומר. בשעתו שאל רבנים אם אין הוא גורם גזל שינה למי שמבקשים לנמנם. ותשובתם? "הרבנים אמרו לי שמי שרוצה לישון, יישן הרבה יותר טוב כשברקע שיעור גמרא"...

"לפני השיעור אני מדבר על החובה ללמוד הלכות שבת ולומד עם הציבור לפחות שתי הלכות. לא-מכבר ביקרתי בבית לצורך ניחום אבלים, ושם סיפרו שאחת מבנות המשפחה נסעה בקו 402 ושמעה את השיעור, ומאז הנהיגה גם בבית לימוד שבועי של הלכות שבת", הוא מספר.

סיפורי שיעורים

גם כשהוא נוסע במונית 'שירות' אין הוא מוותר על השיעור. "השבוע נסעתי מבני-ברק לירושלים, וכדרכי הגשתי שתייה לברכה ודפי גמרא מצולמים", הוא מספר. "אחד הנוסעים, גלוי ראש, התעקש שלא לחבוש כיפה. בסוף הנסיעה ניגש אליי ושאל היכן יוכל להשיג ניגון חסידי מסויים. התברר שהוא אחד מבכירי משרד החוץ".

מסכם הרב קירשנבוים: "לעולם לא נדע כיצד שיעור תורה השפיע על נשמה יהודית. אני יודע על חמישה יהודים שבעקבות שיעורי האוטובוס החליטו להניח תפילין. מלבד זה רבים אומרים לי, שמאז התחלנו בשיעורים באוטובוסים, יש שמירה מעולה על התחבורה הציבורית בארץ והאסונות בנסיעות חדלו".

הרב קירשנבוים בפעולה. שיעורי תורה באוטובוס

פינת ההלכה ומנהג

תיקון ליל שבועות

שאלה: למה נשארים ללמוד בליל שבועות, ומה צריך ללמוד בלילה הזה?

תשובה: בזוהר הקדוש נאמר, שחסידים הראשונים לא היו ישנים בליל שבועות והיו עוסקים בתורה ואומרים: "בואו לנחול מורשה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות".

האחרונים נתנו טעם למנהג, לפי האמור במדרשים, שבלילה שלפני קבלת התורה בהר-סיני ישנו בני ישראל שינה ערֵבה, והיה הקב"ה צריך לעוררם על-ידי הקולות והברקים.

בספרות החסידות מוסבר, שהדרך לקבל את התורה אינה על-ידי התרחקות מהעולם (שינה), אלא על-ידי שעובדים עם הגוף והעולם ולקרבם לתורה. ואכן, פשט המנהג בכל תפוצות ישראל להיות ערים כל ליל שבועות בלימוד התורה.

ראוי לכל אדם, גם לתלמידי-חכמים, לומר בציבור את סדר ה'תיקון' הנדפס, שנתקן על-ידי גדולי ישראל – מרן הבית-יוסף וחבריו, והושלם והונהג על-ידי האר"י ז"ל והשל"ה, ובו קטעים נבחרים מכל פרשיות התורה, ומכל ספרי הנביאים והכתובים, וכן משישה סדרי משנה (יש המדלגים על המשניות), סדר תרי"ג מצוות בקצרה, וקטעים מספר-יצירה ומספר הזוהר.

זו הכנה אמיתית לקבלת התורה, באמירת האותיות הקדושות שבה, השוות לכל-נפש מישראל "כאיש אחד בלב אחד". וכן כתבו השל"ה, החיד"א והבן-איש-חי, וכן נהג החת"ם סופר, וגם המהרי"ץ (מרבני תימן) הפליג בסגולות שבאמירת התיקון.

ומכל-מקום, מי שחשקה נפשו לעסוק בשקידה בגמרא וכדומה, אין למונעו מכך. והיו קהילות בליטא שנהגו בזה. אך במקום שהציבור אומר 'תיקון', אין לפרוש ממנו ואין להעדיף לימוד אחר.

מקורות: זוהר ח"א ח-ט. ח"ג צח,א. פדר"א פמ"א, שהש"ר א,נו. מג"א תצד,א. ח"י שם. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ג. שו"ע-הזוהר שם. מנהג-ישראל-תורה שם סק"ג. ילקוט יוסף ח"ה, עמ' תלח. 'נטעי גבריאל - שבועות' פי"ד-ט"ז, ובשו"ת שם סי' ד, וש"נ. 'שערי המועדים - שבועות', סי' ע-עב.
מדורים נוספים

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=4971&CategoryID=1166

חג שמח לכולם