על אף כל נסיונותיי, חנקו דמעות את גרוני למקרא דבריו של  

פרחי בר צמחו בגינה
מאת משה פייגלין
29 במאי 2005

דוד היה בן 6 כשלחץ רבין את ידו של ערפאת. הוא לא הבין הרבה, הוא רק זוכר את חוסר האונים בפניו של אביו יהודה.

יהודה סיים את שירותו במסגרת ישיבת הסדר. בן 22 התחתן עם תמר, שסיימה באותה עת את התואר הראשון בבר אילן. אוהבים ומאושרים בנו השניים את ביתם בהתנחלות סולידית מרחק 25 דקות מירושלים. הימים ימי ראש הממשלה שמיר. הליכוד, כך היה נראה, ישלוט לנצח. השמאל אמנם לחץ, אבל שום עננה לא העיבה באותה עת על עתיד ההתנחלויות. תשדירי פרסומת ממשלתיים, עודדו את תושבי ישראל לרכוש בתים מעבר לקו הירוק. "מקום בלב" (לב הארץ), זו הייתה סיסמת התשדירים... הכל התנהל נפלא.

ראשון נולד דוד, אחריו אחות ושני אחים. ואז הלך שמיר, בלחץ השמאל, לוועידת מדריד. שם במדריד, כבר ברור היה שערפאת חוזר לזירה. כשהבינו הישראלים שזה שם המשחק, העבירו את מוסרות השלטון משמיר, הנלחם מלחמת מאסף נצחית, ליצחק רבין, רמטכ"ל "מלחמת ששת הימים", שגם נתפס כביטחוניסט, וגם הבטיח הסכם שלום תוך שישה חודשים... בבת אחת קרס עולמם הבטוח של יהודה ותמר.

רבין (ואחריו פרס ונתניהו) מסרו לערפאת את לב הארץ, חימשו את מנגנוני הרצח שלו בנשק רב, נתנו לאויב לגיטימציה בין-לאומית וסיוע כלכלי נרחב, תוך שהם מדכאים את קולות המחאה שהחלו להישמע בציבור הישראלי. את כל הצרות הללו ניתן היה אולי לבלוע, אולם החמור מכל היה באובדן יסוד הצדק הלאומי. אנו כבר לא היינו "הטובים", ואויבנו כבר לא היו "הרעים". "זה לא אנחנו נגדם", הסביר רבין. "זה אוהבי השלום בקרב שני העמים. נגד אויבי השלום בקרב שני העמים".

יהודה ותמר נולדו אחרי "מלחמת ששת הימים", ועוד ספגו את חווית הניצחון ההיא. הם זכרו את "מבצע אנטבה" ואת הפצצת הכור העירקי, מדינת ישראל יצגה עבורם צדק, נכונות להילחם עבורו, וגם רצון ויכולת לנצח ולהשיגו. פתאום התהפכו היוצרות, המשוואה החדשה ניתקה את יהודה ותמר ממדינת ישראל הצודקת שלהם. המשוואה החדשה הפכה אותם, את יהודה ותמר לאויבי המדינה, אויבי העם. ראש הממשלה שלהם הציב אותם ואת החמאס והחיזבאללה (שהתנגדו לאוסלו), באותה קבוצה.

מעכשיו הם כבר לא חלוצים בקדמת הציונות, מכאן ולהבא הם הפכו אויביה. יהודה החל להשתתף בפעילויות מחאה שונות. הן לא שינו מאומה, אך לפחות נתנו מוצא מסוים לתסכולים. כשחסמה תנועת "זו-ארצנו" את המדינה, חגג דוד הקטן את יום הולדתו השביעי. אמו אמרה לו לשמור על אחיו, כי היא צריכה ללכת להביא את אבא מבית המעצר. אריאל שרון שכב אז באוהל מחאה, ושבת רעב נגד מדיניות הממשלה. אחר כך נרצח רבין, כל ההפגנות נפסקו, ופרס החליף אותו. לפרס ניתנה הזדמנות פז לתת למחבלים את כל הערים ביש"ע ללא כל התנגדות והוא ניצל את ההזדמנות הזו עד תומה.

אח"כ היו בחירות, ביבי ניצח, והמשיך בדיוק באותו כיוון. עכשיו כבר נכנס יהודה לייאוש מוחלט. כל אותה עת הלך הטרור הערבי וגבר. אוטובוסים התפוצצו וזוועות שלא נודעו מעולם, הפכו לחם חוק. חיי המתנחלים הפכו זולים במיוחד. היו יישובים מבודדים שקברו כמעט - 10% מן הגברים שלא שבו מיום עבודתם.

כעבור 3 שנים ניצח אהוד ברק את ביבי. כמו אצל שמיר, גם אצל נתניהו, קצו הישראלים בראש ממשלה הפוסח על שתי הסעיפים. הגנרל המעוטר והנחוש רבין, הבטיח שלום תוך שישה חודשים, וניצח את שמיר. הגנרל המעוטר והנחוש ברק, הבטיח שלום תוך שלושה חודשים, וניצח את ביבי. גם שמיר וגם ביבי לא ניסו להציב אתגר אחר מול השלום של השמאל. גמגומם זעק לשמים, ותבוסתם הייתה עניין של זמן בלבד. ברק ניסה לממש את הבטחתו על ידי מסירת ירושלים לאויב. אך הטרור, שכמובן הלך והתעצם, מנע ממנו לעשות זאת. הוא הבריח את צה"ל מלבנון, הכניס את חדרה לטווח טילי החיזבאללה, והופל.

שיאה של מתקפת הטרור החל בשנת 2000, לאחר עלייתו של שרון להר הבית. "מלחמת הר הבית" קרא לה ערפאת, והוא צדק. בבחירות שהוקדמו (איך לא...), עמד יהודה בצמתים, וחילק חומר הסברה של שרון. הוא לא היה ליכודניק, אבל שרון היה עבורו ספינת הצלה. חוץ מזה, למי עוד היה יכול להצביע לראשות הממשלה? לברק?!

הציבור שכבר הפנים את משמעות ה"שלום" של השמאל, ברח מכל מה שהריח אוסלו. הם רצו מישהו שיגיד שלום, אבל תכל'ס, יעשה איזה מלחמה קטנה, ויפסיק את הזוועה הזאת. הליכוד ניצח בגדול, לראשות הממשלה עלה אריאל שרון.

בתחילת העשור שחלף מאז לחיצת היד ההיא של רבין וערפאת, לחם יהודה כדי להחזיר את ישראל שאבדה לו. הוא עוד זכר את חווית הניצחון, את תחושת השייכות למדינה צודקת, את הסולידריות שחצתה מחנות פוליטיים. הוא היה ציוני נלהב, והוא רצה לחזור אל הציונות הישנה והטובה שהכיר. אלא שיהודה היה בחור פתוח כשביבי המשיך את אוסלו, הוא כבר הבין שהבעיה אינה סתם שלטון כזה או אחר, ימין או שמאל, ליכוד או עבודה.

עלון קטן בשם "לכתחילה" החל להופיע בבית הכנסת ביישוב. הרעיונות שם נראו נאיביים להחריד. דיברו שם על הצורך בהקמת אלטרנטיבה אמונית להנהגת המדינה. יהודה לא האמין שזה אפשרי – אבל מצד שני הוא גם הבין שאין שום פתרון אחר. יהודה הצטרף ל"מנהיגות יהודית". במקום להתרפק על ישראל שאבדה לו, החל לחלום ולקדם את זו האמונית, שעוד תצמח על ברכיה הכושלות.

דוד הקטן גדל והיה לנער נמרץ וחינני. פרח בר צמח בגינתם של יהודה ותמר. לדוד וחבריו כיפות גדולות ופיאות מסולסלות. מן התרסה בלתי מודעת לכיפה הסרוגה, שנחבאה לה מאחורי הבלורית הפלמ"חניקית של אביו. יהודה, אמנם לא שינה מעולם את חזותו, אך אהב את אופנת הגבעות הזו. רוח חדשה החלה נושבת ביש"ע. יהודה לא ידע להסביר לעצמו את הרוח הזו, אבל היא עשתה לו טוב. הוא כבר חדל להתרפק על הציונות יפת הבלורית והתואר. מה שייצג בנו נראה לו הרבה יותר רלוונטי.

לדוד הנער לא הייתה מעולם חווית ניצחון. בשבילו המדינה כמעט שלא הייתה קיימת. היא לא הגנה עליו מהערבים, שכל הזמן זרקו אבנים על האוטובוס שהסיע אותו ללימודים. היא לא הצילה את אבא של אורי, חברו הטוב, מן הפיגוע ההוא. היא שחררה את המחבלים שקטעו את רגליו של שמואל, שיושב מאחוריו בכיתה. בשביל דוד, אוטובוס ממוגן ירי, חומות בטון ושקי חול בחלונות, היו עניין שבשגרה. המדינה לא רק שלא פתרה את הבעיה, היא למעשה הייתה זו שיצרה אותה, ואף רדפה את מי שניסה להגן על עצמו.

יהודה ותמר הסבירו לדוד הקטן שזו לא המדינה אלא הממשלה. שאת המדינה אנחנו אוהבים ושהממשלה תתחלף. אבל דוד לא ממש הצליח להבין את הניואנסים האלה. בשבילו המדינה לא ייצגה צדק. אימא, אבא והחברים, הם ייצגו צדק. המורים והיישוב ייצגו צדק, אבל המדינה והצבא והמשטרה היו מן משהו מבולבל שפעם מגן עלי, ופעם רודף אותי, ובכל מקרה, הם היו מן משהו מסכן כזה, שכל הזמן צריך להסביר לו שהוא בעצם צודק, ולהחזיק אותו שלא ייברח...

כך, בתוך השניות הזו, גדלו להם דוד וחבריו בעשר השנים של אוסלו. את כל תעצומות הנפש, התשובות, תחושת הצדק והשייכות, נאלצו לשאוב מסביבתם הקרובה ומקרבם, המדינה לא נתנה להם את זה. כשהחליט שרון להחריב ולגרש יישובים שלמים, לדוד וחבריו כבר מלאו 16. הם גדלו מתוך סתירה גדולה. בין חינוך נפלא של יראת שמים, אהבת העם והארץ, איפוק, חלוציות והקרבה שקיבלו מהוריהם, לבין חוסר אונים, ניהיליזם, והפקרות פושעת, ששידרה מדינתם.

דוד וחבריו גדלו מתוך תחושת עליונות מוסרית על המדינה ומוסדותיה. לאבא ואימא הייתה עוד איזו יראת כבוד למדינה ומוסדותיה, אצל דוד וחבריו זה לא נגמר, זה פשוט מעולם לא יכול היה להתחיל. יהודה לא האמין שיבוא יום והוא יחזיר את תעודת הקצין שלו למפקדיו ביחידה המובחרת. "צה"ל שהתגייסתי אליו נועד להגן על יהודים לא לגרשם", הסביר יהודה, "יבוא יום וצבא ישראל יחזור אל עצמו, או אז אשמח לשוב ולשרת".

בשבוע שעבר ישבו דוד וחבריו במרכז עורק תחבורה ראשי. כשהכו בהם השוטרים, הם צחקו בפניהם. הם כבר ראו דברים מסוכנים יותר מאלה. כשהודיע הקצין שמי שלא יעזוב ייעצר מיד, הקיפוהו דוד וחבריו וכל אחד דרש להיות הראשון. דוד ניצח...

כשהובלו העצירים לתא המעצר הם שרו בקול גדול וכשביקשה המשטרה לזהותם, לקחת מהם טביעות אצבעות ולשחררם בתנאים מגבילים הם צחקו בהנאה, וסירבו בכל תוקף. תחושת העליונות המוסרית, מסמסה את יראת המערכת וזרועות האכיפה שלה. נשק המעצר והמשפט איבד לחלוטין את הרתעתו. המערכת ניצבה חסרת אונים מול תופעה שלא צפתה.

אולם את שיא עוצמת התופעה שהתפרצה לה באותו "ניסוי כלים", ניתן היה לראות רק יומיים אחר כך. אל בית המשפט הובאו דוד וחבריו להארכת מעצרם. "אנו מוכנים לשחררם" הסביר נציג המשטרה המותש לשופט הנדהם "אבל אף אחד מהקטינים הללו אינו מזדהה, ואינו מוכן להתחייב שלא יחזור על מעשיו".

השופט הביט נדהם בנוער העליז היושב מולו. "היכן ההורים שלהם" הזדעק השופט "איזה מן הורים אלה שמפקירים כך את ילדיהם!". יהודה שישב מאחור הגניב מבט אל בנו דוד, שניכר בו כי הוא אחד ממנהיגיה של הקבוצה המשוחררת הזו. תמר עצרה בדמעותיה, לא קל לאם לא לקום ולחבק את בנה במצב שכזה. אבל דוד כבר בעתיד, בישראל היהודית והמשוחררת. יהודה ותמר כבר ויתרו על ישראל הישנה, והם איתו, עם דוד הקטן שרץ קדימה וכבר קפץ מתוך דיקטטורת הנאורות אל מעבר לחומה, אל תודעת החירות.

יהודה ותמר כבר מתקרבים לארבעים. בנם דוד בן 16. הם ביחד במאבק הזה, ואיש לא יוכל להם. הם כבר ניצחו.