מחבלי חמאס על המסך: התעלמות מקרבנות הפיגועים מייצרת תמונת מציאות מעוותת  

בנאליה של רצח: ראיתי את שלושת פרקי הסדרה "מגידו", ולפני הכל צריך לומר שמדובר בסדרה מאכזבת. איציק לרנר קיבל את האפשרות להסתובב במשך חודשים בתוך כלא ביטחוני שמור, ולשוחח עם מחבלים שרצחו או ניסו לרצוח, ולא עשה עם זה כלום. שום שיחות עומק על המניעים, על המוכנות לשפוך דם, על המחיר, על משהו. כלום. בנאליה של סדר יום בכלא, וזהו.

ומכיוון שנשמעה הרבה ביקורת על הסדרה הזו, בואו נתחיל עם מילה טובה על הדברים החשובים שראינו בעיניים בזכותה. ראינו סוג של קייטנה. ראינו טלוויזיה בכל חדר ומפקד שמבטיח למפקד החמאס שהוא מקווה שישיג עוד עשרה מסכי LCD עד לשבוע הבא ("אם הצלחתי לארגן מהמחוז, אתם מקבלים. אם לא, נשלים לכם את הפער"). ראינו משחקי פינג פונג. ראינו ישיבות הנהלה של צמרת הכלא עם מנהיגי חמאס, פת"ח והחזית העממית, על ספסל בשמש וכוס מיץ בטעם תות־בננה על השולחן. ראינו את האסירים מתכנסים באין מפריע לדרשה, כדי לשמוע את מנהיגם מסביר: "על פי השריעה של אללה, צריכים לקטוע את יד הגנב, למי שמושיט יד לנכסי אחרים וגוזל אותם בכוח ללא שום זכות. צריך לרסק לו את הגולגולת אפילו לפני שקוטעים את ידו".

ראינו את טלאל, שמשתחרר מהכלא אחרי 12 שנה, מספר שעד עכשיו הרשות הפלסטינית שילמה לו משכורת של 6,000 שקל מדי חודש. ראינו את זכי עיסא, מתאר לנו במילים פשוטות כמה מגוחך הטיפול שלנו במחבלים כמוהו. בפעם הראשונה הוא שוחרר מהכלא לכבוד הסכמי אוסלו. אחר כך הוא נכלא שוב ושוחרר במחווה של אהוד אולמרט לאבו מאזן. שנתיים אחר כך הוא נכלא בפעם השלישית.

חוץ מזה, ראינו את אנשי שירות בתי הסוהר במיטבם. רגישים במידה, תקיפים במידה, ובסך הכל עושים עבודה די מחורבנת, שרובנו לא היינו רוצים לעשות, ושאיש מאיתנו לא מצליח לדמיין איך אפשר לקום אליה בבוקר בחדוות יצירה.

אז איפה הבעיה? ובכן, בניגוד לרבים ששמעתי וקראתי את עמדתם, אני מוכן לחיות עם סרט שמראה ומשמיע מחבלים. אני גם יכול להבין במאי שיטען שמכיוון שאנחנו רואים תמיד צד אחד באישיותם של האנשים האלה, יש לו עניין להציג תמונה מלאה יותר ועולם שלם יותר. אלא מה? לרנר, במאי הסדרה, עשה בדיוק את ההפך. אם במהדורות החדשות אנחנו מכירים את האנשים הללו כרוצחים וזהו, לרנר החליט לאזן את התמונה ולהשכיח מאיתנו לחלוטין את הצד האפל הזה של חייהם. בשלושת פרקי הסדרה לא מופיע שמו של קורבן אחד שלהם, ולא מופיע צילום מזירת פיגוע אחת שבה הם פעלו. כלום. לעשות סרט כזה, זה בערך כמו להתלוות במשך שנה ליגאל עמיר, לספר על קשייו, לצלם את שגרת יומו, לתת לו לתאר את געגועיו לבנו הקטן, ולא להזכיר אפילו פעם אחת את השם "יצחק רבין". זה כמו לראיין אנסים סדרתיים ולדבר איתם על כל דבר בחייהם, בלי להזכיר במילה את הקורבנות שלהם ואת המעשים שלהם. נשמע לכם הגיוני?

בפרק הראשון עורך לנו לרנר היכרות עם עבד אל־באסט, מנהיג חמאס בכלא. איש נעים הליכות, נבון, חייכן, חברותי, לומד לתואר שני בספרות. כמו שהוא נראה בסרט, הייתי חי איתו בשלום כשכן בדירה ממול. אז כן, המסך מזכיר לנו לרגע קט שהוא "נאשם בסיוע וקשר לפעולות איבה", ושהוא שפוט ל־15 שנה, אבל זהו. כלום מעבר לזה. ברפרוף מהיר מאוד עובר לרנר על עוד שלושה אנשים. האחד שפוט ל־9 מאסרי עולם ועוד 50 שנה ("הרגתי מתנחלים בשטחים"), השני שפוט ל־30 שנה על ירי בחיילים ("אבל אף אחד לא נהרג ולא נפצע"). השלישי מספר ש"האשימו אותי במכונית תופת".

לרנר היה יכול להראות לנו מי הם אותם אלה שהאיש רצח, איך הם נראו לפני, ואיך נראים הילדים שלהם אחרי, אבל הוא נמנע במופגן מלעשות את זה. הצופה מקבל ב"מגידו" את האויב בכריכה רכה. בלי קורבנות. בלי כתמי דם. בלי סיפורי זוועה.

במקומם, יש לנו אין ספור הזדמנויות לחלוק ברגשותיהם. ישנו זה שמדפדף לפני השינה באלבום המשפחתי ומנשק את תמונת בנו הקטן. ישנו ההוא שהילדה הקטנה שלו מגיעה לבקר אותו ושרה לו שיר. ישנה הרעיה שבוכה מהתרגשות כשהיא נפגשת עם בעלה, ולבך יוצא אליהם, שהרי אם יש משהו רע שעשה הבעל, אנחנו לא באמת יודעים מהו. ממש כמו אצל אותו אסיר שנמצא באגף השמור ביותר בכלא - רק אלוהים יודע בעוון מה - וקורא שירה על געגוע ועל חמלה ועל דמעות.

וכמו מנהיג החמאס, כך גם זכי עיסא, עמיתו מהפת"ח. "נאשם בסיוע וקשר לפעולות איבה, נעצר שלוש פעמים לתקופה של 15 שנים". הכי סטרילי שיש. פעולות איבה? אילו פעולות? מה קרה בהן? מישהו נשרט? הלך מכסה מנוע? כלום.

אתה רואה את גיבורי הסדרה האנושיים כל כך, ומת לדעת מה הביא אותם לכלא. את ההוא שמבקש בשיחה עם המפקד שיחזירו את הביצה הרכה לתפריט, ואת זה שצריך שמיכה חדשה, ואת ההוא שלא מבין למה אין במגידו מגרש כדורעף כמו שיש בבתי כלא אחרים.

כן, וישנה לקראת הסוף התמונה של עבד אל־באסט, מנהיג חמאס, שמשתחרר ומגיע הביתה. ובתו החמודה עם הקוקיות, שיושבת על ברכיו ומחייכת כשהיא אומרת שגם היא חמאס. ופתאום - כשאין לך סיפור אחד בסדרה כולה שמזכיר איך נראה טרור ואיך נראים פניהם של הנפגעים - פתאום גם חמאס לא נשמע נורא כל כך. בטח לא כשהוא מוגש על רקע הטקסט שמלווה את עבד אל־באסט בדרך אל החופש, שהוא אולי רגע אחד מזוקק שמסביר מה בעייתי בסדרה הזו כולה. "היום הזה ציפיתי לו לחבק אותך, להריח את הריח שלך, לחבק את עצמי, את העבר שלי...".