טור חדש ב''ישראל היום'' אמנון לורד (מקור ראשון ומידה)במקום דן מרגלית  

זהו הטור החלקי

פוליטיקה במעגל סגור

מעבר לכל מה שדובר כבר בעניין מינוי השופטת אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון, המצב הבסיסי הוא שאין אף אחד מבין השופטים שמוכן להתמודד מול חיות על התפקיד. אז היא מן הסתם תאושר במורד הדרך כנשיאת בית המשפט העליון, בזכות הוותק והבכירות. מה שמכונה שיטת "הסניוריטי".

השאלה היא למה היה דחוף כל כך לנשיאה מרים נאור לשגר את המכתב המיותר שלה לשרת המשפטים איילת שקד. הרושם הוא שמרוב מאמץ לנתק בין משפט לפוליטיקה, נוצרה מעורבות בוטה של בעלת התפקיד הבכיר במערכת המשפט במהלכי הדרג הממשלתי, כפי שמנהלת אותם שרת המשפטים שקד.

כיום אין הפרדה בין משפט לפוליטיקה, ויש הרבה פוליטיקה סביב מערכת המשפט - גם בנושאים עקרוניים וגם בנושא המינויים. אלא שזו פוליטיקה שתחומה במעגלים סגורים ומצומצמים.

שיטת הסניוריטי - בחירת הנשיא לפי הוותק - הגיעה לנקודת משבר. זה האיתות שמעבירה השרה איילת שקד. קשה לחלוק על התחושה הזאת. הנושא לא עלה לדיון ציבורי עד היום, כי שום אדם רציני לא שאל את עצמו למה שמעון אגרנט או משה לנדוי, מאיר שמגר או אהרן ברק נבחרו לתפקיד הרם. הם נתפסו במידה מסוימת כיחידי סגולה; אנשי משפט שגם אם חלקת עליהם, היו משכמם ומעלה.

מרים נאור. שופטי ביהמ"ש העליון מבועתים מאפשרות דיון בנושא שיטת הסניוריטי

בשנים האחרונות נכנסו לתפקיד אשר גרוניס ומרים נאור ואולי תקופות הכהונה הקצרות, שנראו כמעט זמניות, יצרו את הספקות סביב השיטה. שופטי בית המשפט העליון מבועתים מהאפשרות שיתפתח דיון ציבורי בנושא הזה. רוממות הדמוקרטיה בגרונם, אך יש נושאים שאין לפתוח אותם לדיון ציבורי, לדעתם.

אך לא מדובר בסודות האטום. יש סבירות שאישור מינויה של חיות לנשיאה ינותק ממינוי שני השופטים שאמורים להיכנס ב־2018. הרכב הוועדה למינוי שופטים ישתנה בתחילת כהונתה של השופטת חיות, יתווספו השופט חנן מלצר ונציג לשכת עורכי הדין אפי נווה. שרת המשפטים, שגילתה עד עכשיו יכולת תפקוד מעולה מול מערכת לעומתית, תהיה בעקבות השינויים האלה בעמדה נוחה יותר.

עובדה ושמה רמת הגולן

הארכי־דיפלומט יבגני פרימקוב, שעסק גם בהונאות אסטרטגיות, הגיע לישראל ב־1971 לסדרת פגישות חשאיות. לפי ספרם של רמז וגינור, הוא אמר לבני שיחו הבכירים: יש לכם הצלחה אחת גדולה. כל העולם מכיר היום בגבולות 67' בתור הגבולות הלגיטימיים של מדינת ישראל. צרך לזכור שלאורך כל השנים הגבולות האלה הוטלו בספק והגבולות שברית המועצות הכירה בהם היו רק גבולות החלוקה של 47'. זאת לא היתה אמירה של מה בכך, ויכול להיות שישראל החמיצה משהו אז - לפני 45 שנה.

היום שוב מתחיל דיבור על ניצול המצב שנוצר בסוריה בפרט ובמזה"ת בכלל כדי להגיע להכרה בינלאומית ברמת הגולן כחלק ממדינת ישראל. חוק הגולן שחוקק בסוף 1981 הפך את הרמה לחלק אינטגרלי כביכול מהמדינה. אלא שהשנים הרבות שחלפו מאז עידן מלחמות המגן הגדולות מעוררות כמה הרהורים. ראשית, כוחו של הזמן וההתמדה. שנית, כוחן של החלטות צבאיות מהירות בעלות משמעות גיאוגרפית. שלוש: האחיזה בשטח.

מאז ממשלת רבין שעלתה ב־1992, הביא הגולן, בהדרגה, למרות חוק הגולן, לקונצנזוס בממסד הביטחוני הבכיר: יש למסור את הגולן ואת כל השטח שנכבש בששת הימים בתמורה לשלום עם הסורים. עד סוף העשור הקודם היה מקובל בקרב בכירי צה"ל והדרג המדיני שנוכח שמים מתקדרים מצפון ומכיוון איראן, יש רק דרך אחת לנטרל את האיום והיא להוציא את החוליה הסורית מציר הרשע שמחבר בין איראן לחיזבאללה.

בכירי המודיעין דאז תמכו בתיאוריות חכמות רבות. התשובה להן בנאלית: מה שקרה מאז, ידוע. אין למי למסור את השטח. מסכנים אורי שגיא, אלון ליאל ושאר נביאי הנסיגה מהגולן.

אבל מהי משמעות ההנחה כי אין למי למסור את הגולן? אויבותיה האדירות של ישראל ב־67' וב־73' - שתיים מהמעצמות הערביות שנלחמו בישראל - כבר לא קיימות למעשה. אלו סוריה ועיראק. המשענת הגדולה שלהן, שהיתה בעצמה צד לוחם אנטישמי ואנטי־ישראלי - ברית המועצות - גם היא כבר לא קיימת.

אלו עובדות בשטח. האחיזה הפנימית בגולן חזקה. בכירי הביטחון והמדינה, גם כאשר נקרתה להם הזדמנות למסור את הגולן "תמורת שלום" - לא נהנו מתמיכה בעם. הצד המקבל, לכאורה, מפורר. אין עם מי לדבר - לא על שלום ולא על שטח. ולמרות העובדות החזקות האלה, סוריה קיימת על הנייר ובתודעה של "הקהילה הבינלאומית". היא נהנית בעולם הווירטואלי של מנגנוני האיחוד האירופי מלגיטימיות מדינית יותר מזו של מדינת ישראל. זה דבר שלא ייאמן.

ההיבט המדיני הנוסף הוא הקו שהדרג המדיני מאז ימי רבין דיבר עליו כיעד הנסיגה. זה עניין דמיוני, אף אחד כבר לא ייסוג לקו הזה; אבל מעניין לבדוק מדוע מאז רבין ואהוד ברק המשאים ומתנים היו על נסיגה לקווי 4 ביוני 67', דהיינו נסיגה מלאה לקו שממנו יצאה ישראל לשחרר מעליה את המצור. עתה, כששוחררו מסמכי ששת הימים, אפשר להבחין כי החלטת הממשלה מ־19 ביוני 67' דיברה על נכונות לסגת משטחים שנכבשו תמורת שלום, על בסיס קו הגבול הבינלאומי.

היתה לכך חשיבות גדולה לגבי הגולן ולגבי יו"ש והבקעה. יש הבדל עצום בין הגבול הבינלאומי בגולן לבין קווי 4 ביוני. אז למה רבין החליט להציג את נכונות ישראל לנהל משא ומתן על בסיס קווי 4 ביוני? אני יכול לשער שהאמריקנים הסכימו עם הסורים שהבסיס של הגבול הבינלאומי הוא "נון־סטארטר, נא לדבר על הבסיס שמקובל על הסורים", וקברניטי ישראל בתקופה מסוימת נסוגו בעניין זה מההחלטה הישנה.

יש שטחים שבהם קווי הגבול הבינלאומיים שסומנו בידי כוחות אימפריאליסטיים שלא קיימים יותר - הפכו למקודשים. דווקא קווים שנקבעו בעידן הפוסט־קולוניאליסטי הם כאילו זמניים ומטושטשים.

העולם לא מתנהג בצורה רציונלית מול בעיות קיומיות כמו טרור בינלאומי, וגם לא בקשר למדינת ישראל. לכן מוטב לישראל שלא להעלות בפני האמריקנים או בפני גורמים אחרים בזירה הבינלאומית את הבקשה להכרה בגולן כגבולה הלגיטימי של ישראל. כמו בכל מקרה שישראל מבקשת משהו - בייחוד מהאמריקנים
ישראל צריכה להתרכז בהרחבה ובהעמקה של האחיזה האזרחית בגולן. להאיץ את פיתוח קידוחי הנפט הניסיוניים בדרום הגולן כדי להוסיף ממד כלכלי משמעותי להתיישבות. הנפט מריח פחות טוב מיין, אבל יש לו ריח של ריבונות.