חגי
חבר מתאריך 28.4.08
6507 הודעות, 120 מדרגים, 240 נקודות. ראה משוב | יום חמישי כ''ז בשבט תשע''ז
21:49 23.02.17 |
  
 
|
רעיונות לפרשת השבוע – מִּשְׁפָּטִים''''''''''''--שבת שלום---''''''''''.
 |
דברי תורה לפרשת השבוע שליקט וערך אבימורי זצל
ספר שמות
פרשת השבוע – מִּשְׁפָּטִים
כא / א "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם": כל מקום שנאמר ואלה עם וו בא לרבות. לדוגמא "אלה" תולדות נח לפסול דור הפלגה. "ואלה" תולדות יצחק בן אברהם שבא לרבות. וכאן בא לקשר בין סוף פרשת יתרו לפרשת משפטים. בסוף יתרו נאמר שם עשרת הדברות שניתנו על הר-סיני ובא לרמוז כמו שעשרת הדברות נאמרו בהר-סיני, כך גם מערכת המשפטים ניתנו בסיני, כי המשפטים הם מהדברים ומהתקנות שבחברה מסודרת. כמו שארז"ל משפטים באה להסדיר את חייו של אדם ביחסו לחברה, בינו לבין שכנו, בינו לבין עם אחר, בינו לבין יריבו. דינים ומשפטים המורים איך יתנהג בימי החולין ובימי שבתות ובמועדים.
כא / א "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם..." כאן בפרשתנו, נפרשת היריעה על מגוון ומכלול של הלכות, דינים, תקנות וחוקים ... וכל זה, כדי להסדיר חייו של אדם ביחסו לחברה. בינו לבין שכנו, בינו לבין עם אחר, בינו לבין יריבו. ותוכן המשפטים: להדריך, להנחות ולהסביר איך יתנהג האדם בימי חול, וכן בימי שבת. ומעל לכל איך יתנהג עם קונו שהוא אבינו שבשמים. יש הבדל ופער עצום ואדיר בין המשפטים האלו. שנמסרו לנו מפי הגבורה, ומפי בורא עולם. לבין החוקים, והתקנות שחקקו להם בני-אדם בכל הדורות והזמנים. כי חוקי בני תמותה, כמונו לא יכולים, ואינם מסוגלים להתעלות ולעלות לחוקי צדק מוחלטים. וזאת מסבה פשוטה: כי מה שנראה בעיני המחוקק כצדק וכיושר לא בהכרח שיראה גם בעיני בני אדם אחרים כמתאימים, וכצודקים. היו תקדימים בהיסטוריה על חוקים שנמשכו שנים רבות, ולאחר מכן התברר שלא מתאימים. ושונו וגם נרדפו. מה שאין כן במשפטים והחוקים שנמסרו לעם ישראל ע"י בורא-עולם בעצמו. כי "מי יבין לנפש הכלי אם לא יוצרו"? "ומי יתקן כלי מקולקל אם לא עושהו"? ידוע לנו ומסופר רבות על מעשי מסירות נפש ע"י בני ישראל בדבקותם למסורת ישראל ולתורת ישראל סבא. וכן לרדיפתם ע"י נוגשים ואויבים כדי להניאם מלקיים משפט ה'. זאת ועוד ידוע לנו על וויכוחים וקונפליקטים שנוצרו בין היהודים השמרנים, לבין הרפורמים שהכריזו על רוח פשרה ועל תקונים, כביכול בטענה למשוך הנוער שלא יתבוללו ולטובת דור ההמשך הם מתכוונים וכדי להפריך את הטענה הזו יש לצטט את הגאון "חפץ חיים" ז"ל וזיע"א, אשר מדגיש ומציין עד כמה קטן האדם בעוה"ז, ועד כמה הוא משולל הבנה של המונח עוה"ז. ומספר ומדגים בצורת משל: באורח אחד שביקר בשבת בביהכנ"ס, כשהגבאי חילק עליות לתורה, ועל שאלתו למה הוא מעלה לתורה אחד מצד מערב, והשני מצד דרום. ענה הגבאי שהחלוקה נעשית ע"י שיטה וסדר מופתי. אך מכיון שכבו' נמצא רק שבת אחת מעורר הדבר תמיהה בעיניו. אבל אילו היה שוהה זמן מה, היה משתכנע שהחלוקה היא מאוד מסודרת. ממשיך החפץ חיים ואומר כך: האדם הקטן היורד לעולם רק שבת אחד שהם שבעה ימים והנחשבים כשבעים שנה. כי ימי שנותנו בהם שבעים שנה וכו' והוא חושב ששורר פה אי סדר: "צדיק ורע לו" "רשע וטוב לו", וכדומה. כי אין הוא מבין שכל מה שהוא רואה במשך שבעים השנה הקצרות הוא רק מבט של אורח, ולכן גם אינו יכול להבין ולעכל מה שנעשה בעולם. והוא רק חושב שפה שורר אי סדר ואי צדק חברתי כמו שחשב אותו האורח. והתשובה לכך כי האדם בעוה"ז אינו אלא אורח ולא יוכל להבין ולרדת לסוף דעת הבורא והמסקנה: שעלינו לקיים את כל המצוות, החוקים והמשפטים אשר ניתנו ע"י בורא עולם ללא היסוס ובלי לחטט יתר על המדה ...
כא / א "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם". הפסוק הזה, אמנם הוא מורכב רק מחמש מילים, אך בתוכו מקופלים, דרישות והוראות, לדיינים, הקשורים במערכת המשפט העברי. המבוססים על צדק ויושר חברתי. ועל סמך כך מתממשת האימרא שבאבות: "הפוך בה והפוך בה דכולא בא" אין דבר שאינו רמוז בתוה"ק, והנה הדוגמא:
וְאֵלֶּה ר"ת: וחייבים אתם לחקור המתדיינים.
הַמִּשְׁפָּטִים: ר"ת הדיין מצוווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט ...
אֲשֶׁר ר"ת: אם שניהם רוצים.
תָּשִׂים ר"ת: תשמע שניהם יחד מדברים.
לִפְנֵיהֶם ר"ת: לא פני נדיב יהדר התעלם משניהם וכאמור כל זה מבוסס על דברי חז"ל (בעל הטורים)
הרש"י ז"ל וזיע"א מפרש "לִפְנֵיהֶם": לפני שופטים עברים, ולא לפני שופטים גויים, ואפילו אם אתה יודע, שאוה"ע דנין כדין ישראל, בכ"ז אסור ... הרב "כלי יקר" מפרש כך. נאמר במדרש: שבכסא של שלמה המלך ע"ה, היו שש מדרגות. ועל כל מדרגה יש שלט עם סיסמה אחרת:
א: לא תטה משפט.
ב: לא תכיר פנים.
ג: לא תקח שוחד.
ד: לא תטע לך אשרה
ה: לא תקים לך מצבה.
ו: לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום וכו' ...
שלושת הלאוין האחרונים מוסברים כך:
ד: "לא תטע לך אשרה": א: שהשופט מחובתו להיות עניו ולא גבוה לב כמו אשרה.
ב: שלא ישיא פנים למשפחתו שיבואו ויסתופפו תחת ענפיו של האשרה בבחינת "כי אשרוני בנות".
ה: "לא תקים לך מצבה": זה רמז למשארז"ל באבות: "אל תהיה דן יחידי, שאין דן יחידי אל הקב"ה, (כידוע שהמצבה היא שונה מהמזבח. כי המזבח בנוי משתים עשרה אבנים, ואילו המצבה היא רק מאבן אחת).
ו: "לא תזבח לה' אלקיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע": הכוונה שעל השופט לשמש דוגמא ושלא יהיו לו דברים שעלולים להתנגש בפס"ד שהוא פוסק. כמו שמספרים על רב שבא אחד לקבול על שכנו שיש לו עץ בביתו, אשר התפתח כ"כ עד שענפיו היו יוצאים לרה"ר. וכל פעם שעובר הוא נטרד על ידו. הרב שמע טענת המתלונן וא"ל: למתדיינים תחזרו מחר ותקבלו פסק דין. הרב הזמין גנן, וביקשו לגזום את העץ שיש בביתו, שהיה בולט לרשות הרבים. ולמחרת אמר הרב לנתבע, אתה חייב לגזום ולחסל המפגע. האיש קם והתעצבן. ואמר וכי לכבוד הדיין מותר שיהיה לו עץ כזה ולי אסור? א"ל הרב לך תראה ותעשה כמוני. וזה כוונת שלמה המלך בסיסמא: "שלא יהיה בו מום כל דבר רע".
(חז"ל)
כא / א "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם". חז"ל אמרו "לִפְנֵיהֶם" לפני ישראל ולא לפני עכו"ם ככתוב "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מסופר על אונקלוס הגר בן אחותו של אדריאנוס הקיסר, שביקש להתגייר, אך חשש מדודו ופנה הוא לקיסר בבקשה לאפשר לו לצאת לחו"ל להתאורר ולהחכים. ושאלו: איזה סחורה יקנה מחו"ל, דודו הציע לקנות סחורה שהיא נופלת שסופה לעלות, ותרויח. הלך לא"י והתגייר ולמד תורה. חזר לארצו ופניו השתנו כיהודי. שאלו דודו: מה קרה לך? שלמדתי תורה א"ל ומי יעץ לך? א"ל אתה אמרת לי לקנות סחורה הכי מושפלת וחפשתי בכל האומות ולא מצאתי אומה נפולה ומושפלת כמו האומה היהודית שסופה להתעלות. הקיסר התאבד ואונקלוס התעלה.
כא / א "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם". ידוע שאין להעדיף את העני במשפט, שנא' "ודל לא תהדר בריבו" וכן "לא תטה משפט אביונך" וזהו כוונת הפסוק: אשר תשים לפני-הם-לפני מלת "הם" שהם "דל" (לפני האות ה' יש את האות ד' ולפני האות מ' יש את האות ל' ) כלומר המשפט חייב ליקוב את ההר.
כא / א "אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם". לפני - "הם" הם נוטריקון מחפשי המקורות, מספרים על אלמנה אחת, שפנתה לרב הראשי, בטענה שהדיין חייב אותה בדין שלפי דעתה לא נכון. הדיין הוזמן ולאחר חיפוש מקור פס"ד, הסתבר שהאלמנה צדקה והדיין טעה.
כא / ב "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם". הרב "אור החיים" מסביר: אם יהיה לפניך לקנות עבד כנעני או עברי, תעדיף את העברי, ואל תאמר: מוטב שאקנה עבד כנעני שיעבוד לעולם, מאשר העברי שיעבוד רק שש שנים וישתחרר.
כא / ד "אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ". ר' משה חפץ מסביר שאין הזיווג עולה יפה כאשר מאלצים את אחד מבני הזוג ולא לפי בחירתם האישית. כי אחרת התוצאה היא "וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ" היינו יגרש את אשתו והאשה והילדים ישארו לאדוניו והמסקנה ברורה למדי.
כא / ו "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" א"ר זירא: אוזן ששמעה על הר סיני "לא תגנוב" והלך וגנב תירצע. ואם במוכר עצמו: אוזן ששמעה על הר סיני "כי לי כל בנ"י עבדים" והלך הוא וקנה אדון לעצמו, תרצע.
(רש"י ז"ל)
כא / ו "וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת". אחרי שפתחו לו פתח לצאת מעבדות והוא בכל זאת מסרב ורצעו אזנו בדלת.
"אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה". שחקוק עליו "ואהבת את ה' אלקיך" והוא מחליף אהבת ה' באהבת האדון ירצע במזוזה.
כא / ז "וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ, לְאָמָה--לֹא תֵצֵא, כְּצֵאת הָעֲבָדִים". הכתוב פה מציין "איש", ולא "אב" לפי שלא רחם על בתו ועשה מעשה לא של אבא, אלא כאיש נכרי, שמכר את ביתו.
(מ' בלולה)
כא/יח יט"וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף; וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.. רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא". ר' יהונתן אייבשיץ: מחלוקת גוררת מכות, וגוררת הלשנה. מכות גופניות מתרפאות ומעלות ארוכה. ואילו מלשינות אין להם תרופה. לכן הדגיש הכתוב: " וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ", יש רפואה להכאה גופנית, "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא". לא כן מכות רוחניות, מלשינות, לה"ר, רכילות וכדומה, אין להם תרופה ...
כא / יט"אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ--וְנִקָּה הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא".
א. מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת. (ב"ק פ"ח)
ב. עיר שאין בה רופא, אסור לת"ח לגור בה. (סנהדרין יז)
כיצד מתיישב כל זה, עם דברי חז"ל: "טוב שברופאים לגיהינום" (קידושין פב)
תשובות: 4 והם:
א. 1. הרופא צריך שיראה תמיד גיהינום פתוחה מתחתיו, כי ע"י אי זהירות יכול להרוג אדם ...
ב. 2. מי שחושב עצמו ל"טוב שברופאים" סופו לגיהינום, כי אינו מתייעץ עם חבריו וחיים ומות בידו ...
ג. 3. הרופא צריך לפעמים להיות אכזר, ולא לרחם במקום סכנה. ורופא שהוא רך לב יורש גיהינום, כפי ששגור בפי הבריות, מי שאינו יכול להריח אבק שריפה לא ילך למלחמה ...
ד. 4. הרופא המדלג בתפלת שמונה עשרה על קטע של "רפאינו ה'" בסברו שהוא המרפא, ואז יוצא שהוא מתפלל רק מס' טו"ב שהם שבע עשרה ברכות אז סופו יורש גיהינם, מפני שהמחלה יש לה זמן קבוע ורק ה' שולח מלאך רפאל יחד עם הרופא הרגיל להוציאה מהחולה.
(חז"ל)
ספרו פעם לגאון מוילנא שרופא אחד החליט על חולה ידוע שאין תרופה למחלתו. אמר ע"ז הגר"א ז"ל: אמנם ניתנה רשות לרופא לרפאות, אולם בשום אופן לא ניתנה לו רשות לומר שאין תרופה למחלה כל שהיא.
(ב' של תורה)
מהפסוק הזה אנו למדים שכל יום צריך ללכת לביהכ"נ:
כא/כ כא"וְכִי-יַכֶּה אִישׁ... אִם-יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, יַעֲמֹד--לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא". הרב חיד"א ז"ל וזיע"א, מסביר: איש אשר כל השנה מוקיר את רגליו מביהכנ"ס והוא הולך רק יום. כלומר "יום כפורים" או "יומיים" בימי ר"ה, אז לא יוקם, לא תהיה לו ח"ו תקומה. והסיבה "כִּי כַסְפּוֹ הוּא" היינו כל כוונתו בביקור הזה, כדי להבטיח את כספו. הוא רוצה שכל עסקיו ישגשגו. והמסקנה שיש ללכת כל יום לתפילה ...
כא / כב"וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים... וְאִם-אָסוֹן... עַיִן תַּחַת עַיִן..." שואלים חז"ל: מה הרווח מכך של הנפגע? אלא הכוונה היא שיתן לו הפוגע פיצויים. כסף תחת עינו. והדבר רמוז בפסוק: "עין תחת עין".
אחרי אות ע' יש לנו אות ף
אחרי אות י' יש לנו אות כ
אחרי אות נ' יש לנו אות ס
כלומר מתחת לאותיות ע. י. ן יש לנו: כסף
נדרים: חז"ל אמרו: טוב שלא תידור, ובאם יש צורך לידור, לא לעכב את הנדר, כי בעוון נדרים שלא משלמים בזמן, בניו של אדם ח"ו מתים. אנו למדים מהאמור בפסוק הבא שבפרשתנו: "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ, לֹא תְאַחֵר; בְּכוֹר בָּנֶיךָ, תִּתֶּן-לִי" (כב/כח), כלומר כשאדם נודר כשהוא מלא ועשיר "מְלֵאָתְךָ" או כשאדם נודר בעת צרה ומצוקה "וְדִמְעֲךָ" כשאדם מוציא דמעות, בכל מקרה "לֹא תְאַחֵר" לשלם וזאת משום החשש של: "בְּכוֹר בָּנֶיךָ, תִּתֶּן-לִי" ח"ו
(מ' של תורה)
מדה כנגד מידה לא בטלה. האימרה הזו של חז"ל מוצאת את בטויה בפסוק של פרשתנו: " וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, תִּהְיוּן לִי; וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (כב/ל) בזכות מה זכו הכלבים משאר החיות לקבל הנבלות והטרפות? אלא ב"מכת הבכורות" קמה צעקה גדולה במצרים, ואילו על בנ"י נאמר:
"לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (יא/ז) ומאחר ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן ניתן להם כל הבשר האסור לישראל באכילה.
מספרים על קצב אחד שחשוד היה על נבלות וטרפות. והנה יום שישי אחד שתה לשכרה ועלה לגג כדי להתאוורר, ומעד ושבר הגולגולת ומת. ופתאום הופיעה להקת כלבים לזלול מבשרו. כמה שניסו לגרשם ולא הצליחו, שאלו פי הרב א"ל: הניחו להם כי משלהם הם אוכלים. הוא מנע מהם מה שמגיע להם, את הנבלות והטרפות כאמור, וכעת הם מקבלים מה שהפסידו וזהו שאמרנו: "מדה כנגד מדה לא בטלה" לא עלינו ...
(חז"ל)
כב / יד "אִם-בְּעָלָיו עִמּוֹ, לֹא יְשַׁלֵּם..". אפ"ל בס"ד משארז"ל: לפי הדין השואל מחברו שור למלאכה, השואל חייב באחריותו ואפילו על מקרי אונס. אך "אם בעליו עמו לא ישלם" ואמר ר' בונס: הרי כל אדם מישראל שואל את נשמתו מהקב"ה על-מנת שישתמש בה לדברים ראויים. והרי השואל חייב באונסים וא"כ איך אדם יהיה פטור על עברות שעשה בשוגג ובאונס? אולם, אם אדם זוכר את ה' כל הזמן, הרי זה נקרא "בְּעָלָיו עִמּוֹ", וכבר נאמר: "אִם-בְּעָלָיו עִמּוֹ, לֹא יְשַׁלֵּם" ובזה אמרתי לפרש שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כאמור עי"ז שאני משוה ה' לנגד עיני תמיד ואני מרגיש שהוא איתי ונמצא לימיני אז התוצאה בל אמוט שהם נוטריקון בלי להיות אשם ממעשי טעות ושגגה וכאמור ק"ל.
כב / כד"אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ". ארז"ל: שאלו ישראל את הקב"ה מי הוא עמך? אמר להם: העניים הם עמי, אם נתבונן נווכח שאין מדת בשר ודם כמדת הקב"ה, מצד ב"ו העשיר שיש לו קרוב עני, אם רואהו מצד אחד הוא עובר לצד שני, כי הוא מתבייש בו ולא מדבר איתו ח"ו. וזאת מפני מה? מפני שהוא עני וכן אמר שלמה המלך: "כל אחי רש שנאהו" (משלי יט יד) האח אשר הוא רש ועני שנואי, וגם איוב אומר חדלו קרובי ומיודעי שכחוני (איוב יט יד) ובאם היה עשיר, הכל נדבקים בו ואוהבים אותו. אבל הקב"ה אינו כן, רואה את העני ונדבק בו, כמו שאמר הנביא ישעיה ס"ו ב' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח.
(באהלה של תורה)
ארז"ל המלוה את חבירו בלי עדים עובר על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ב"מ עב) ועוד ידוע שהצדקה חייבת להיעשות, בסתר (מתן בסתר יכפה אף) וזהו מה שאומר כאן: אם כסף תלווה, צריך להיות בנוכחות את עמי = עדים, אבל את העני = עמך, כשאתה נותן צדקה,צריך שיעשה בצורה של עמך בינך ובינו כדי שלא יתבייש העני.
(באהלה של תורה)
כב / כד"לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ". למה דומים הנשך והריבית? למי שנשכו נחש שהוא בהתחלה לא מרגיש עד שהארס עולה לקדקודו, כך הנשך והרבית ושנו חז"ל: אדם שעבר על אחת מהעבירות ועומד לפני הקב"ה לדין, באים סניגורים וקטיגורים. אלו מלמדים זכות, והשניים חובה. אבל מי שמלוה בריבית לעניים, לא ימצא מי שילמד עליו זכות. ולעתיד לבוא ליום הדין אלה שנשכו נשך, ולקחו רבית, יהיו נושכים בשרם בשיניהם, ואומרים: הלואי והיינו פועלים, סבלים, ולא הסתבכנו ברבית. עליהם נאמר: "טוב מלוא כף נחת, ממלוא חפנים עמל ורעות רוח". (קהלת ד ו)
(באהלה של תורה)
כג / ז "מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק". לא נאמר לא תשקר, אלא "מדבר שקר תרחק" היינו שלא רק שאתה לא תשקר, אלא שתתרחק בכלל מכל שמץ של שקר. לא לאמרו ולא לשמעו. מספרים על הרב בעל התניא שיגע להשיג את האמת, עשרים ואחד שנה, שבע שנים לדעת מה היא אמת. ועוד שבע שנים לגרש את השקר ממנו. ועוד שבע שים להכניס את האמת לתוכו.
(בית רבי)
כג / ז "מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק". מספרים (ביבמות ס"ג) על רב שהייתה אשתו מצערתו. כשביקש ממנה להכין קוסקוס, היתה מכינה "דביך" (תבשיל), וכשרצה דביך, עשתה לו קוסקוס. מררה לו את החיים. כשגדל חייא בנו, היה מהפך, אם אביו רצה פולים, היה מבקש עדשים, ואז אימו היתה עושה פולים, כרצון אביו. והרב אמר לבנו כנראה מאז שגדלת אימא שלך השתפרה. הבן צחק, ואמר לאביו: שהאמת הוא ביקש ההפך ממה שאתה ביקשת, אז אביו אמר לו, אני רואה שמאמר חכמים מתגשם: "היוצא ממך מלמדך חכמה" אעפי"כ עוד פעם לא תעשה כך, משתי סיבות: כדי שלא תהיה בגדר של למדו לשונם דבר שקר ומעל לכל מה שנאמר "מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק".
כג / ח "וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". מספרים על רבי חיים קפוסי ממצרים שיצא עליו רינון שח"ו לקח שוחד, כי באופן פתאומי נהפך לסגי נהור. השמועה הגיעה אל אזניו, והוא זימן את כל הקהילה לדרשה ביום שבת הגדול. ואז היה שבת משפטים. ובשעה הנקובה קם ודרש בפרשת השבוע וכשהגיע ושוחד לא תקח אמר רבותי, אני מעמיד עלי שמים ומבקש מה' אם אני לקחתי שוחד הריני ממשיך להיות עוור. ובאם לא היו דברים מעולם אבקש שה ' יפתח עיני ואתרפא. וכך היה כעבור כמה דקות רואים שהרב התרפא לגמרי, ואז כמובן כולם בקשו ממנו סליחה. ומכאן אנו רואים כמה כוחם של הצדיקים, זכותם תגן עלינו אכי"ר.
"יְעַוֵּר פִּקְחִים" מספרים על אחותו של רבן גמליאל שהיה לה שכן שופט אחד שמתרברב שהוא שונא שוחד. יום אחד נכנסה אליו והביאה לו נר עשוי מזהב וא"ל אחי מסרב לתת לי מהירושה של אבי בטענה שהבת אינה יורשת מהתורה. א"ל השופט: מיום שגליתם ניתנה תורה אחרת, ובה כתוב שגם הבת יורשת, מה עשה רב"ג אחיה? הביא לשופט במתנה חמור לובי ושאל את השופט: מה דעתך על ירושת אבינו? השיב לו השופט: ראיתי בתורה החדשה שאין להחסיר מהתורה של היהודים, ומה שכתוב נכון שאין לבת זכות בירושה. נכנסה האחות ואמרה" כבוד השופט יאיר אורך כנר, ענה לה אחיה רב"ג בא החמור ובעט בנר, וזה מה שנאמר: "כי השוחד יעוור עיני פקחים".
"וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". מספרים גם על שנים שבאו להתדיין בפני שלשה דיינים שאחד מהם היה אב בי"ד, ובכן אחד מהמתדיינים שלשל לשני הדיינים משהו והשנים פסקו לטובתו. אך אב בי"ד חלק עליהם. ואז הציעו שייתנו לו משהו, אך המתדיין הזדעזע, האב בי"ד יקבל שוחד? ואז הציעו לו שישים לו משהו ללא ידיעתו וכך עשה. והנה בעת הדיון הרגיש אב בי"ד שדעתו מתחילה להזדהות עם הבעל דין השני. ואז דחה את הדיון למחרת היום, ובינתיים התחיל להתפלל ולבסוף הרגיש בשוחד שניתן לו בלי ידיעתו. ומכאן אנו למדים כמה כוחו של השוחד, שהוא מסלף דברי צדיקים אפילו בלי ידיעתם. (חז"ל)
כג / יב "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת--לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר". מספרים על ר' יוחנן בן "תורתא" שהיה לו שור ומכרו לגוי, ביום שבת בבוקר בא הגוי לרבי שמעון וא"ל למה רמיתני? השור עבד כל השבוע, אך היום לא רצה לזוז ממקומו. אז ניגש הרב ודיבר באזנו של השור: "עד עכשיו כשהיית אצלי שמרת שבת, אך מהיום והלאה אינך חייב לשמור שבת, כי אתה עברת לרשות הגוי". וראה זה פלא, השור קם על רגליו והתחיל לעבוד. וכאשר הגוי ראה הפלא שאל והוסבר לו הענין. הגוי מאד התרגש ואמר: אין קדוש כה', וכעמו ישראל ותורתו. והתגייר. ועל סמך האירוע הזה קראו לו ר' שמעון בר "תורתא" שהוא שור. חז"ל: כמה שעם ישראל שמרו את השבת, השבת שמרה עליהם. ויה"ר שבזכותה ניגאל אמן.
כג / יד "שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". לכאורה מלת "לי" מיותרת. והרי היה מספיק לומר "שלש רגלים תחוגו בשנה" אלא אפשר בס"ד לפרש בהקדם משארז"ל: א"ר מנדל מקוצק מפני מה נקראו החגים בשם רגלים? לומר לך כשם שרגליו של האדם, הם יסוד גופו. כך החגים, הם יסוד לכל ימות השנה. וכמו כן ארז"ל "לא ניתנו שבתות וחגים לישראל, אלא לעסוק בהם בדברי תורה" ועוד ידוע שחז"ל חקרו בשני מאמרים אשר כאילו אחד סותר את השני. כתוב אחד אומר: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" ובמקום אחר נאמר: "לוו עלי ואני פורע" משמע שמותר להלוות כסף לצורך שבת. ומבארים כך: מתי נאמר עשה "שבתך" חול וכו' היינו כשאתה מעביר את יום השבת "כשבתך" היינו: באכילה, שתיה, משחק וכדומה. ואז נחשב "כשבתך" שבת שלך. אך לעומת זה לוו "עלי" אם אתה מקיים שבת שהיא מקובלת עלי, היינו גם אכילה, שתיה ושינה שגם זה בגדר עונג שבת, וגם בלימוד תורה, אז "לוו" עלי ואני פורע. כי זה עיקר שבת שמקובלת עלי כאמור. וזה כוונת הכתוב שלש רגלים תחוג "לי" לשמי, במה בשנה מלשון "שנה ולא פירש" היינו מלימוד משנה ובכלל לימוד תורה אז זה במסגרת "לי" לשמי ואז זה נחשב באמת רגלים, שהם כמו רגליו של אדם שהם יסוד גופו של אדם ויסוד של כל ימי שנה וכאמור ק"ל.
כג / יט "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ". את ראשית ביכורך הכוונה על ילדינו הרכים בעודם באיבם " תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ ", כדי ללמדם תורה. וההמשך "לֹא-תְבַשֵּׁל" שלא להקשות את גדייך הרכים "בַּחֲלֵב אִמּוֹ" בעוד חלב האם נוטף בשפתותיהם יש לדאוג להן בעוד מועד.
(מ' של תורה)
כג / כ "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". שואל הרמב"ן מדוע בפרשת כי תשא לא הסכים מרע"ה למלאך והוא אמר: "אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה"? (שמות לג/טו) והוא מסביר בצורה יפה ואומר: ידוע ששופט בית המשפט מסתמך על ספר החוקים, אבל המלך יכול לחון את הנשפט, ולכן אתי שפיר, שפה משה הסתפק במלאך כי כל בנ"י היו כבריה חדשה קיבלו התורה. ונעקר יצה"ר מליבם. אבל אח"כ כשישראל עשו את העגל והיצה"ר התלבש עליהם, לא הסכים מרע"ה שילך מלאך לפניהם שמא יכשלו בחטא והמלאך אינו מוסמך לסלוח להם. ולכן הוא ביקש: "יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ ...וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ" (שמות לד/ט)
(קטורת סמים)
כג / כה"וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ". בפסוק זה, מודיעה לנו התורה, אחת ממצוות עשה שבתורה, והיא מצות התפילה. שחייב אדם להתפלל בכל יום - ויום. שזו היא עבודת השי"ת. ההתחלה בלשון רבים, והסיום בלשון יחיד יוסבר כך: האדם בתור ראש המשפחה, לא די בזה שהוא שומר על כללי היהדות, אלא צריך גם להזהיר את ב"ב וזהו מה שנאמר: ועבדתם את ה' אלוקיכם, כל המשפחה. כל הבנים יושפעו מההורים, שהוא משמש דוגמא, משגיח, מדריך ומסביר לילדים שלו, ומסיים הכתוב בלשון יחיד ואומר: "וברך את לחמך ואת מימך". ללמד שהברכה השרויה בבית באה בגלל ראש המשפחה שהוא העיקר וממנו מתפרנסים.
(מעם לועז)
כד / יח"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן". מסכת שבת (קטז ע"א כשעלה משה רבנו ע"ה לרקיע לקבל תורה, בא הענן והתיישב לידו, לא ידע משה, אם להכנס לתוך הענן, או לאחוז בו. מיד פתח הענן פיו, ונכנס לתוכו שנאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן". משה היה מהלך בו עד שהגיע "לוילון" ושם פגש ב"קמואל" המלאך הממונה על 18,000 מלאכי-חבלה, שהיה ליד שערי "רקיע". המלאך גער במשה וא"ל: מה לך במקום קדושי עליון כי הרי אתה בא ממקומות מטונפים, ומה לך במקום טהרה, ילוד אשה אתה, ומה לך במקום אש? א"ל: אני משה בן עמרם שבאתי לקבל תורה לישראל. כאשר לא נתן לו לזוז הכהו משה ואבדו מלפניו, ומשה המשיך בדרכו כאילו שהיה מהלך בארץ עד שהגיע למלאך "הדרניאל" שהיה גבוה מחבריו שמונה רבוא פרסאות וכל דבור שהוציא מפיו היו יוצאין ממנו 12,000 ברקים של אש לבנה, כשראה אותו משה, נבהל מאוד מפניו זלגו עיניו דמעות והתרגש עד כדי כך, שרצה לקפוץ מן הענן. באותה שעה נתגולל רחמיו של הקב"ה עליו, ופנה למלאך: הדרניאל ואמר לו הדרניאל תמיד אתם אנשי מריבה, כשעמדתי לברוא אדם הראשון קטרגתם לפני ואמרתם "מה אנוש כי תזכרנו" ולא הפסקתם לקטר עד ששרפתי מכם כתות כתות באש. וכעת אתם עומדים לקטרג שוב, ולא תתנו למסור התורה לישראל? הרי ידוע לכם שאם לא יקבלו ישראל התורה. אין לא לי ולא לכם דירה ברקיע שנאמר: "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג/כה) כיון ששמע המלאך כך, עמד והתחנן לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא ידעתי בקשתך וכעת שאני מודע לכך, שיבוא משה ואני אהיה לו שליח ואלך לפניו כתלמיד לפני רבו. והיה המלאך מהלך לפני משה עד שהגיעו לגבול של מלאך "סלדיפון" אמר לו הדרניאל למשה, שוב אין רשות להתקדם הלאה ופוחד מפני אשו של מלאך "סלדיפון" וכיון שמשה ראה "סלדיפון" נבהל, התרגש מאד ועיניו זלגו דמעות, וביקש ליפול מן הענן. אלמלא שירד הקב"ה וריחם עליו דכתיב: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן" (כד/טז) לכך נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן..."
רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך: הרבה להם תורה ומצוות. וה' יזכנו אכי"ר.
"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּם"
רפואה שלימה לכל חולי עם ישראל
כל חיילי צ ה ל
להצלחת חיילנו באשר הם.
למנוחת אבי מורי שליקט את כל דברי התורה המועברים אליכם כל שבוע
שזכותו תהיה מגן בעדנו אכי"ר.
שבת שלום ומבורך
|
|
 
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
