הרב יחיאל מיכל פינס - מתוך ויקיפדיההרב יְחִיאֵל מִיכְל פִּינֶס (כ"ג בתשרי תר"ד, אוקטובר 1843 – ו' באדר ב' תרע"ג, מרץ 1913) היה סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות. מושב כפר פינס קרוי על שמו.
תחילת דרכו
פינס נולד בעיירה רוז'ינוי שבחבל גרודנו, בתחום המושב שבמערב האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) להורים חרדים ועשירים. רבו היה הרב מרדכי גימפל יפה, שהיה רב העיר. פינס נשא לאישה את חיה ציפה, בתם של חנה (בתו של הלל ריבלין) ושמריהו לוריא (רב במוהילב) ועבר לגור שם. הוא התפרנס ממסחר אך במקביל כיהן כראש ישיבה והרבה לכתוב מאמרים פובליציסטיים בעיתונות. עוד לפני שהגיע לגיל 30, הטיף במאמריו ליישוב הארץ, ללאומיות ולא לאמנציפציה, ודחה את הדיבורים החרדיים בגנות "דחיקת הקץ". כן תמך בחינוך תיכוני ולא בחינוך דתי בלבד. את מאמריו כינס בספר "ילדי רוחי".
עלייה לארץ ישראל
בשנת 1877 נתבקש פינס על ידי ועד "מזכרת משה מונטיפיורי" להיות נציגם בארץ ישראל, והסכים אחרי שמצבו הכלכלי הורע. באוגוסט 1878, לאחר שנה של משא ומתן, הוא נקרא ללונדון לקבלת הוראות אחרונות. כשהגיע, התקבל בחמימות על ידי ראשי הוועד. הנ"ל קבעו את משכורתו ל-200 לירות שטרלינג לשנה, סכום צנוע בימים ההם, והנחו אותו לחיות בשלום עם כל הפלגים היהודיים בירושלים ולא להפלות בין ספרדים לאשכנזים. לעומת קבלת הפנים לה זכה מראשי הוועד, זכה לקרירות מצדם של משה מונטיפיורי ומזכירו, שכן מונטיפיורי לא רצה בארגון על שמו וטען שהדבר מבייש אותו. מיד לאחר ביקורו בלונדון הפליג פינס לארץ ישראל.
ביציאתו לירושלים, השאיר פינס את משפחתו, אשתו חיה צפורה (ציפה) וארבע בנותיהם, אצל חותנו במוהילב והם הצטרפו אליו רק מאוחר יותר. בכ"ב באלול תרל"ח הגיע לירושלים ונתקבל בכבוד על ידי רוב החוגים, למעט חוגי המשכילים של עיתון החבצלת, אשר התנגדו למינויו. אולם ההתלהבות מפינס לא ארכה זמן רב ומהר מאוד הוא ספג ביקורת מצד ישראל דב פרומקין עורך החבצלת, מצד אחד ומחוגי הקנאים של הרב יהושע ליב דיסקין מצד שני. אנשי היישוב הישן דיברו אל לבו של מונטיפיורי, וכתוצאה מכך זה לא הסכים שכספו יופנה לטובת ההתיישבות החדשה.
לאחר שפינס תמך בבית היתומים של ד"ר זאב וילהלם הרצברג, בו לימדו שפות זרות, בניגוד לחרם שלא ללמד שפות זרות בירושלים, הוציאו אנשים מקנאי ירושלים חרם כנגד פינס. כשנה לאחר מכן, כאשר הקים פינס מוסד ששילב לימודי מלאכה ותורה הוצא כנגד פינס חרם שני, והפעם הרב דיסקין השתתף בעצמו בהטלת החרם. רוב רבני ירושלים לא קבלו את החרם, והרב שמואל סלנט יצא בביקורת על מטילי החרם וטען שהקנאים הסיתו את הרב דיסקין. לבסוף, הרב שמואל סלנט עמד בראש בית-דין שהתיר את החרם על פינס, בטענה "שלא נתקבל האיסור הזה ולא פשט איסורו ולא נתבטלה אפילו תפילה אחת (לפי הנשמע) מאותו יום שנעשה האיסור עד היום... וגם אנשי חו"ל וכמה רבנים גדולי הדור וגבירים ראשי קהילות ישראל צועקים ככרוכיא על הדבר הזה..." (מלשון "נוסח ההיתר".)
ב-1882 עסק פינס בגאולת אדמות פתח תקווה. גם שם הסתבך, כאשר לא הצליח להשלים את הליך הקנייה, והקונים האשימוהו בחוסר יושר. ההאשמות יושבו בסופו של דבר, אך הטעם המר נותר.
עם בואו של אליעזר בן יהודה קשר איתו פינס קשרי ידידות אמיצים ויחד הקימו את חברת "תחיית ישראל" לפיתוח הלשון העברית ולגאולת אדמות. יחד עמו היה ממייסדי "ועד הלשון העברית". הוא אף חידש מספר מילים בשפה העברית, כגון: "מחוג", "שעון" ו"עגבנייה".
פינס קידם בברכה את אנשי ביל"ו, שמצאו בו פטרון למרות חילוניותם, ויחד עם שמונה מהם הקים אגודת בעלי מלאכה: "שיבת החרש והמסגר". המפעל נכשל, אך סיועו של פינס לביל"ו לא פסק בזאת; הוא השיג להם כספים תוך הסתכנות גדולה ומכר את הקרקע לחובבי ציון על מנת שיישבו עליה את אנשי ביל"ו. בין השאר, היה זה פינס שחיבר את השיר "חושו אחים חושו" שהפך להמנון הביל"ויים. פינס גם חיבר תפילה לכבודו של הברון רוטשילד אשר נאמרה בפתח תקווה בתפילות שבת מברכים ובחגים.
פינס גם חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם, ובין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:
"מאימתי יוצאים לדרך?
מעצרת עד אב - החמה קודרת ומכה בראש כל אדם; מאב ועד כסלו - החולאים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באווירה של הארץ - קדחת אוחזו או עיניו מתקלקלות; מכסלו ועד פורים - ימי גשמים, הצינה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה. לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל, אלא מן הפורים עד העצרת, בזמן שעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כוח, וכל מעשי בראשית מתנאים ואומרים שירה."
— יחיאל מיכל פינס, משנת ארץ ישראל, הלכות דרכים, פרק ד'
פינס היה שותף בסכסוכים שגרמו להכפשת שמו, אך ב-1887 מינו אותו "חובבי ציון" כממונה שלהם בארץ ישראל, והוא ניצל את מעמדו להמשיך ולסייע לאנשי גדרה. הם אף נעתרו לבקשתו והסכימו לשבות בשמיטה ב-1889 למרות ריחוקם מהדת. דווקא דבר זה הביא עליו את תרעומתו של בן יהודה ושל "חובבי ציון" אחרים, ביניהם רבנים שסברו שיש היתר לעבודה.
שלט רחוב על שם יחיאל מיכל פינס מול כיכר הדוידקה בירושלים
ב-1890 קיבל תפקיד משני בלבד בארגון בני משה, סניף של חובבי ציון בראשות אחד העם. הדבר הוליד מאבקים פנימיים בינו לבין ולדימיר (זאב) טיומקין, שהיה רחוק מהמסורת. המאבקים הסתיימו בהדחתו, דבר שגרם לו צער עצום. "הראית מעולם את פינס בוכה? עכשיו איני יכול לעצור את הדמעות", אמר לחבר.
ב-1892 הושיט סיוע לעולים חסרי כל, מכסף שהופקד לקניית אדמות. התוצאה הייתה פיטוריו. ב-1893 חבר לאנשי היישוב הישן, ואף הואשם יחד איתם בהלשנה לשלטונות על בן יהודה כאילו הוא (בן-יהודה) מטיף למרד. עבר לחיים של מזכירות במוסדות היישוב הישן והוראת תלמוד. הוא אמנם לא נטש כליל את אמונותיו הציוניות, ויצא למאבק נגד רעיון הבית היהודי באוגנדה.
משהסתבך בבעיות כלכליות בשל בית-האבות של ירושלים, נאלץ לגלות. הוא חזר לירושלים ב-1913, חולה ורצוץ, ומת בה. נפטר בו' באדר תרע"ג. עם מותו הועלה זכרו על נס ויריביו השלימו עמו.
דוד ילין ויוסף מיוחס היו חתניו ובכך גם היוו דוגמה לנישואין בין בני עדות שונות, דבר שלא היה מקובל מאד באותה תקופה.
הספרייה הלאומית
בשנת תרנ"ג, עם מעברו לירושלים, התמנה לחבר בהנהלה של "בית הספרים מדרש אברבנאל" (לימים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) ובהמשך גם עמד בראשה והיה בין מנהליה כמעט עד יום מותו. מדיניותו של פינס הייתה שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים אשר דרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון בני ברית. פינס נתן שיעורים בספר הכוזרי באולם הספרייה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
