יום כיפור  

ביום-הכיפורים יהודים מתעלים למדרגה עליונה ביותר עד שהם 'דומים למלאכים'. ביום הקדוש הזה אין אוכלים ואין שותים, בדוגמת מלאכי השרת, ונוהגים ללבוש בגדים לבנים כדי להידמות למלאכים.

אולם דווקא פסגת ההתעלות הזאת היא גם שעה של וידוי והזכרת חטאים ועוונות. איך מתיישבת ההידמות למלאכים עם אמירת הווידוי והכאה על חטא: 'אשמנו', 'בגדנו' וכו'? לכאורה השעה המתאימה להתוודות על החטאים היא כאשר היהודים שרויים במצב רגיל, של בני-אדם העלולים לחטוא, ולא כשהם דומים למלאכי השרת.

שאלה דומה מתעוררת על בקשת 'סלח לנו' שאנו מבקשים בכל תפילת שמונה-עשרה. אנו אומרים את הבקשה הזאת אחרי כל העבודה של פסוקי-דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע, כאשר אנו עומדים בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, שבה האדם עומד במדרגה עליונה של 'עבד העומד לפני אדונו'.
לכאורה היינו צריכים לבקש סליחה על חטאינו מיד בעמדנו להתפלל. הדעת נותנת שקודם שהאדם פונה אל הקב"ה לבקש את צרכיו עליו לבקש תחילה סליחה ומחילה על מעשיו הבלתי-רצויים. אבל אנחנו איננו מבקשים סליחה בתחילת התפילה, אלא באמצע התפילה דווקא, בפסגת ההתעלות של התפילה!

אלא שיש דברים שאינם נחשבים חטא במצבו הרגיל של האדם, כי על-פי מדרגתו הנוכחית ומגבלותיו הטבעיות אי-אפשר לדרוש ממנו יותר מזה. דווקא כשהוא מתעלה למדרגה עליונה יותר, נדרשת ממנו עבודה בדרגה גבוהה יותר, ואז הוא מכיר שעבודתו הקודמת היא בבחינת חטא.

לכן כשיהודי מתעלה לתכלית השלמות של עבודת התפילה, ועומד 'כעבד לפני אדונו' בתפילת שמונה-עשרה, הוא מכיר ומרגיש שהדברים שקודם לכן נראו בעיניו שלמים ונכונים הם בעצם חטא, ועליו לבקש מהקב"ה: "סלח לנו... כי חטאנו".