ויהי ה' את יוסף  

עת כאבי נעכר ונאלמתי דומיה
ישבתי בעמק הבכא ונפשי הומיה
אל נחש ועקרב הושלכתי לבור
בסתר תבכה נפשי לא חשתי גבור
ואקווה מעט למנחמים ולא מצאתי
כסתה כלימה פני וחרפה נשאתי

אך כשיצא כברק חיצה באש להבה
וכאלומת אור קמה ונצבה אהובה
הפכתי כגן רווה ואשוש כמוצא מים
רק בזכותה, לא מיין חכלילי עיניים
ביערת הדבש טבלה נפשי והחייתני
פרשה כנפיה ועל אברתה נשאתני
הרעיפה משמים דבריה בטוב טעם
ומשחקים נזלו אמריה ברוגע ובנועם

ואף שעינה יורדה מים ובה הכאב
בלשון רכה תשבר עצבוני ותחייה הלב