23 שנה לאסון ורסאי : ''חשבתי שזה אפקט של התקליטן - ואז הקרקע נשמטה תחת רגליי''.  

23 שנים היא קיימת שם, הצלקת, מאז שלימור נפצעה קשה באסון ורסאי.

23 שנים מאז שהקרקע נשמטה תחת רגליהם של מאות חוגגים בחתונה, והובילה למותם של 23 אנשים. 23 שנה, ולימור עדיין זוכרת כל פרט מהאירוע בו סבלה מפגיעת ראש קשה, ושרדה.

"הרופאים אמרו לי שזה נס שנשארתי בחיים", היא מדברת מהר.

"היו שנים שבהן לא הבנתי למה זה קרה לי, ולמה נשארתי בחיים. היום אני שלמה עם עצמי, אבל האסון הזה לא עוזב אותי בכל רגע בחיים".

היא בת 51, גרושה ואם לשלושה ילדים. במשך שנים גרה בירושלים, ובחמש השנים האחרונות היא חיה עם בן זוגה במבשרת ציון, ועובדת כגננת בגן ילדים.

כשהיא מדברת על האסון, היא עוצמת עיניה בחוזקה. מרפרפת ברעד על תמונות מודפסות שצולמו באותו היום, בהן היא נראית פצועה ומדממת. זוכרת כל רגע. כל פינה.

היא היתה אז בת 27, נשואה ואם לתינוקת בת שמונה חודשים.

ההורים של הכלה קרן היו שכנים של הוריה, והם הזמינו אותם לחתונה באולמי ורסאי בעיר.

בעלה נשאר עם התינוקת בבית, ולימור הלכה לאירוע עם הוריה ובני משפחתה שהוזמנו לחתונה.

היא זוכרת איך ישבה בחלק הפנימי של האולם, וקצת אחרי 22:30 הציעה לדודה שלה להסתובב באולם.

"קמנו מהכיסא, ועמדנו בצד של הרחבה כשבצד השני עמד התקליטן", היא עוצמת את עיניה בחוזקה.

"פתאום הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת הרגליים שלי. ממש ככה, במובן הפיזי של המילה.

חשבתי שזה איזה אפקט של התקליטן, של האולם. אבל פתאום הבנתי שאני ודודה שלי ממש נוחתות פיזית למטה, עם כל הרצפה".

"הדבר הראשון שיכולתי להגיד זה את השם של הבת שלי, מוריה, שנשארה בבית.

צעקתי 'מי תהיה אמא שלך?' ואז היה שקט.

זה שקט מצמרר כזה, של כמה שניות, ואז מלא רעש. עמד לידי בחור עם חולצה לבנה וג'ינס, וביקשתי ממנו עזרה אבל הוא לא היה מסוגל לעזור לי.

דודה שלי צעקה לי שאני מלאה בדם. את רואה אנשים שוכבים עם בגדים קרועים, נשים צורחות, המון בלגן. אנשים שכבו אחד על השני פצועים. זה היה מזעזע".

"ואז הגיע אמבולנס ראשון עם מגפון, והבחור אמר שמי שיכול לצאת לבד, שייצא.

אני פחדתי ממפולת נוספת, אז תפסתי את דודה שלי והוצאתי אותה החוצה. הייתי חבולה מאוד, כמויות של דם נזלו לי מהראש, אבל מיהרתי לצאת".

"הייתי בטוחה שכל המשפחה שלי מתה למעלה.
ממש, עוד הספקתי לחשוב איך נארגן כל כך הרבה הלוויות אחת אחרי השנייה.

ראיתי בחור שדיבר בטלפון, וביקשתי ממנו להתקשר הביתה.

אמרתי לו שההורים שלי מתו, ואני צריכה להתקשר לבעלי. זה ממש מה שחשבתי שקרה.

התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שיבוא לאירוע. בכלל לא הספקתי להגיד לו שנפצעתי, לא חשבתי על הפציעה שלי.
רק דאגתי למשפחה שלי. רק אחר כך הבנתי שהנוזל שאני מרגישה על הפנים זה דם".

"כשהגעתי לבית החולים התקשרתי שוב לבעלי, להגיד לו שאני פצועה.

מסתבר שאחרי השיחה הראשונה שלי איתו, הוא הגיע למקום, וראה את ההורים שלי ואת שלו.

אמא שלי צעקה לו 'לימור מתה', והוא אמר בחזרה שאני בחיים, ושחשבתי שהם מתים. ואז הוא בא אלי להדסה".

היא זוכרת כל פרט גם מבית החולים. את הרופא הבכיר שנכנס והניח על כתפה יד מלטפת, כדי להרגיע את הנוכחים. את הרופאה שתפרה לה את הפצעים. את המוני האנשים שהתחילו להגיע.

"הושיבו אותי בכניסה למיון והתחילו להכניס אנשים מהאירוע.

אנשים על אלונקות, פצועים, צועקים. בן דוד שלי נכנס ונבהל כשראה שאני פצועה.

היו לי תלתלים וכל הפנים והשיער שלי היו מלאי דם. עשו לי בדיקות MRI ו-CT לראות שאין דימום, וב-5 בבוקר שחררו אותי.

הגעתי הביתה אל הבת שלי שישנה בדיוק באותה תנוחה שבה ישנה כשעזבתי את הבית.

חיבקתי אותה, נישקתי אותה, ידעתי שבזכותה אני כאן. הרגשתי שהפחד שלי שמוריה תישאר לבד בלי אמא היה זה שהחזיק אותי".

בשבת לימור החלה שוב לחוש ברע. "התחילו להיות לי שטפי דם מתחת לעיניים.

כל הגוף כאב לי, לא יכולתי לדרוך על הרגל.

חזרתי לבית החולים והתגלה שיש לי דימום מאוחר בבסיס הגלגלת, שהתגלה בשלב מאוחר יותר ב-CT. אשפזו אותי למשך כמעט שבוע וחצי.

הרופא שטיפל בי אמר לי שזה נס שאני בחיים, כי נפצעתי ממש בקצה הגולגולת", היא מצביעה על קצה ראשה.

"היו שם פצועים מהאסון, ואנשים שאיבדו בני משפחה. היתה שם בחורה שאיבדה את סבא שלה, והיא כל הזמן צרחה ובכתה. זה היה בלתי נתפס".

לימור איבדה באסון את דוד שלה, ששון כהן. הוא היה בן 60 במותו.

כשנסעה להלוויה שלו, חבולה ופצועה, ביקשה לעצור גם בוורסאי. "היה לי חשוב לראות את האולם. להבין מה קרה שם. הייתי בהלם. עד היום אני לא באמת מבינה".

אסון ורסאי התרחש ב-24 במאי 2001, בחתונה של בני הזוג קרן ואסף דרור באולמי ורסאי שהיו אז באיזור התעשייה בשכונת תלפיות בירושלים.

סמוך לשעה 22:43 בלילה חלק גדול מרצפת הרחבה קרס, והחוגגים נפלו שלוש קומות אל הקרקע.

כ-380 אורחים נפצעו, ו-23 נהרגו.

חקירת האירוע גילתה עבירות בטיחות חמורות שהובילו לקריסת הרצפה שנבנתה בשיטת פל קל.

שלושת בעלי האולם הושעו בגרימת מוות ברשלנות ובחבלה ברשלנות.

מהנדסי המבנה, כולל ממציא שיטת הפל קל, הורשעו בגרימת מוות ברשלנות. על כולם נגזר מאסר בפועל לתקופות שונות.

לימור הצטרפה לתביעה הייצוגית של נפגעי האסון ומשפחות ההרוגים שהוגשה על ידי עו"ד אסף פוזנר.

"קיבלנו פיצויים, והתחייבנו לא לתבוע יותר בעתיד.

לא התעמקתי בזה יותר מדי אלא התעמקתי בשיקום. הייתי במצב שביר, והיה לי חשוב להשתקם".

עד היום היא סוחבת את השפעות האסון. היא עדיין סובלת מהפגיעה העצבית בראש, שהובילו לכאבים בגוף ודקירות משתקות באזניים.

במשך תקופה ארוכה לא הצליחה לפתוח את הפה בגלל הלסת שנסברה, והתקשתה ללכת בגלל הפציעה ברגל.

"כשמשתמשים בביטוי הקרקע נשמטת תחת רגלייך, מתכוונים לכך שיש לך צרות פתאומיות בחיים. אבל כאן זה לגמרי מילולי.

הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. ומאז יש לי המון חרדות. קשה לי להיכנס למעליות, המראה ונחיתה במטוסים מאוד מפחידים אותי.

במשך שנים הייתי יכולה לישון רק עם כדורי שינה, כי בלי הכדורים הייתי מתעוררת מסיוטים. התחלתי טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ועד היום אני מקבלת כדורי הרגעה כדי לא להישבר.

"בכל שנה, ב-24 במאי אני מסתגרת.
הרי אני זוכרת כל פרט מהאסון הזה. זוכרת מה לבשתי, איפה עמדתי, הכל.

היו שנים שבן כעסתי על אלוהים שלא הרג אותי באותו אירוע, כי היה לי קשה להתמודד עם ההשלכות. היום אני מודה לו שהשאיר אותי בחיים".

לפעמים, תגלה מאוחר יותר, היא מתישבת וצופה שוב ושוב בסרטון בו רואים את רגעי הנפילה.

"אני צופה בזה כי אני רוצה להתמודד עם הרגעים של הנפילה. לא להדחיק את זה.

לא קל לי לזכור את הכל, אבל חשוב לי מאוד לדבר על האסון הזה.

זה מחדל גדול שהשפיע על החיים של מאות אנשים. קלות דעת של יד אדם שריסקה משפחות.

ואם היה אירוע בקומה למטה, זה היה אסון גדול עוד יותר. אסון ורסאי הוא כלום לעומת מה שקרה ב-7 באוקטובר.

אבל הסיבות לאסון הזה הן שונות. אסון ורסאי הוא דוגמא לרשלנות פושעת, לקלות דעת שהובילה להרס של משפחות שלמות.
ואסור שאנשים ישכחו גם את ורסאי. כדי שידעו למנוע את האסון הבא".

https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/15801990