בגיל 88: הלך לעולמו יונתן אטקס, הטייס היחיד שנפל בשבי במבצע קדש.  

ב- 2 בנובמבר 1956 יצא אטקס לתקוף את מוצב ראס נצראני; מוצב שחלש על מיצרי טיראן באמצעות תותחים ימיים.

לפני-כן תקפו את אותו המוצב, מטוסי טייסת המיסטרים עליה פיקד בני פלד שלימים היה מפקד חיל האוויר.

מטוסו של בני פלד נפגע והתרסק בסמוך לגדר המוצב.
פלד הספיק לצנוח ואטקס וחבריו לטייסת החזיקו את המוצב תחת אש, וזאת בכדי לאפשר לפלד לברוח להרים.

באחד היעפים, פגע פגז במטוסו של אטקס ורגלו נפגעה באורח קשה.

בשלב זה ביצע נחיתת אונס וניסה לברוח להרים; אך עקב פציעתו הקשה לא הצליח ונותר שוכב לצד המטוס כאשר לפתע חש בצל על פניו בעודו רואה להקת ציפורי טרף חגה מעליו;

היה זה מחזה מעורר אימה כאילו לקוח היה מתוך סצנת סרטו של היצ'קוק. למרות זאת, ידע כי כל עוד הוא נושם הרי שאינו מהווה טרף עבורם.

לפני שהתעלף שמע רעש של מטוס מוסטנג; בשלב זה פקח אטקס את עיניו וראה מטוס בודד טס צפונה.

ברגע זה, רגע בו היה כה קרוב למוות; היתה לו הארה. אטקס חש כי גופו מתרומם מעלה, מעלה, והוא מביט מלמעלה על המטוס ורואה את מפקד הטייסת שלו, צחיק יבנה,
מנסה לייצב את מטוסו בקושי רב; לוקח את צינור החמצן וקושר אותו לסטיק. בשלב זה איבד אטקס את הכרתו.

בשעות הערב התעורר ממכות הכידונים של כיתת חיילים מצרים אשר הגיעה למקום.

הללו, היו בטוחים שאינו בין החיים, וברגע שפקח עיניו למולם, הם נבהלו לנוכח "הגווייה המתעוררת" וברחו.

לאחר שתפסו את גודל הבושה על מעשיהם זה, רצו אליו בחזרה, כשהם אוחזים בכידוניהם.

למזלו, יחד עם החיילים הגיע גם מפקדם – סגן אחמד פהמי שמנע בגופו את פגיעת החיילים בו.

בעודו שוכב בשטח ראה אטקס מטוס פייפר ישראלי; היה זה המטוס שהגיע לחלץ את בני פלד תחת אש מצרית כבדה.

אטקס נותר בשטח... ומכאן והלאה החל מסע השבי הארוך והקשה שלו...

מצבו הבריאותי הלך והחמיר; שלב זה היה תחילתם של שבועות ארוכים וקשים ומלאי ייסורים.סןףף

מכאן והלאה הועבר אטקס לתא חשוך ואפל, נטול כל פתחים למעט הדלת שהיה בה חור קטנטן.

הימים הקשים נראו כנצח; בלילה נערכו החקירות אשר היו מלוות בעינויים קשים ביותר.

עם סיום שלב החקירות; לקראת סוף תקופת השבי, החלו ביקורי נציגי הצלב האדום.

בהיותו בשבי, הופתע אטקס לגלות כי איננו הישראלי היחיד בבית הכלא.

יום אחד, בשעה ששכב במיטתו, שמע מחצר הכלא, שריקות של שירים ישראליים.
ביומיים הבאים, שוב שמע את אותם הקולות; היו אלה שריקות השיר "בת שבע, בת שבע",

שיר אשר נכתב לפלמ"ח והפך להמנון חיל האוויר בגלל המשפט "ממרום השמיים לך זמר נשלח".

בשלב זה ענה לשורקים בחזרה בשריקת המשך השיר, והם ענו לו בשריקת "התקווה".

בהמשך, ביקש משלטונות כלא 'עבאסייה' שיעבירוהו להיות עם יתר השבויים הישראלים הותיקים ואף פתח בשביתת רעב לנוכח דרישה זו.

לבסוף, נענה בחיוב, למרות שבעיני הסוהרים נראתה תמוהה העובדה שקצין רוצה לשבת בחדר אחד עם חיילים שלכאורה הם חיילים פשוטים מעצם העובדה שאינם קצינים.

ב 27 בינואר 1957, לאחר שלושה חודשי שבי קשים, הוחזר אטקס ארצה יחד עם שלושה שבויים נוספים, בתמורה ל- 5850 שבויים מצרים.

חילופי השבויים נערכו במעבר הגבול ומשם הוסעו ארצה. כאשר נגלה לעיניהם דגל ישראל המתנופף, עורר הדבר התרגשות רבה בקרבם.

קבלת הפנים בארץ היתה מרגשת ביותר; לאחר הפגישה עם בני המשפחה ויתר מקבלי הפנים, פגש אטקס את מפקד הטייסת שלו; צחיק יבנה,
וכששאל אותו על ה- 2 בנובמבר, תוך שהוא מנסה לקבל אישור לחוויה המיסטית שעבר...

יבנה סיפר שאכן מטוסו חטף פגז והוא התקשה מאוד לייצב אותו ולכן קשר את המוט של המטוס על ידי צינור החמצן...

לאחר השבי המשיך אטקס לשרת בחיל האוויר וכאות הוקרה הוזמן לפגישה עם משה דיין ועזר וייצמן.

בפגישה זו נשאל מהו הדבר אותו ירצה שיגשימו עבורו? ומייד וללא כל היסוס ענה בביטחון מלא כי הוא רוצה לטוס על מטוסי סילון, וכך היה.

אטקס שירת בצה"ל עד שנת 1960 ולאחר מכן עבר לטוס בשירות "ארקיע" ו"אל-על".

ב-1977 היה אטקס הקברניט שהנחית את המטוס בקהיר, בטיסת אל על הראשונה; "רציתי להיות טייס של שלום לאחר שהייתי טייס של מלחמה."