הקרב שניהל שילה ראוכברגר הי''ד מפתח חדר האוכל של הבסיס, במשך ארבע שעות לחימה רצופות, תוך כדי פציעה.  

אם חיילים היו מתנהלים שם במינימום חיילות, רבים מהם עדיין היו בחיים.

זוכר גם איך חייל עם האפוד (כלומר מוכן ללחימה) מגיע מעבר לפריקסט עם הרובה מופנה כלפי מטה ומחבל תופר אותו. באמצע מתקפה והוא מסתובב כאילו שהוא בטיול.

זה שחיילים מתו, לא הופך אותם חסינים הביקורת.

אלא אם כן אתה רוצה שעוד חיילים ימותו.

הבעיה שהיו יותר מידי מקרים מוזרים שבהם חיילים נרצחו בגלל חוסר המקצועיות שלהם. להתעלם מכך רק בגלל שהם מתו יגרום חלילה לעוד חיילים להיהרג.

בודאי שאפשר להעביר ביקורת על סמך סרטונים. אם כבר זה הדבר הכי טוב ויעיל לניתוח קרבות כיוון שהוא מוריד את הרגש ומאפשר לך לנתח באופן קר מה באמת קרה ולא מה החיילים חושבים שקרה.

מעט מאוד חיילים עם מעט נשק. למחבלים היה נ"ט ששרף כלים מוגנים ועוד הרבה דברים
המטרה של צבא שיושב על הגבול היא למשוך זמן עד שיגיע כח החלוץ ולא להתאבד.

מסתבר שלא הגיע כח חלוץ, והסיבות מגוונות, למשל: חוסר תפקוד של פד"ם, של הרמטכ"ל, של זה שהיו חיילים שהגיעו לנשקיות והנשקיות נעולות, מסיבות שלא היו מודיעין, מסיבות של פגיעה קשה בתקשורת הצה"לית, איפה היה חיל אויר הגדול והמפואר?

לרוץ להתחבא בנמ"ר ועוד כאלו שאמורים להיות לוחמים ולחטוף רימון פנימה שאחד מהם התאבד עליו כדי להציל את חבריו, מראה על חוסר מקצועיות וחיילות גרועה מאוד.

עם כל הכבוד לראשים התרמובארים הם לא יכולים לשרוף או לחדור לטנק אם הם לא פוגעים בנקודות מסוימות, ואין סיכוי שהמחבלים הצליחו לפגוע בכזו יעילות בכל הכלים.

מוצב אמור להיות מסוגל לבלום מאות תוקפים ואם יש בו טנק גם אלפים אפילו בתקן מינימלי.

לא יתכן שמוצבים שאמורים להיות מוחזקים ע"י לוחמים נכבשו בתוך זמן מאוד קצר ולקח ימים לטהר אותם מכמה מחבלים שהתבצרו בהם.

וחלאס עם הצעירים הזה כאילו שהם ילדים קטנים, הם מחושלים להפוך מילדים לגברים לוחמים שאמורים לדעת מה לעשות בזמן שהאוייב תוקף.

ירית ודודי ראוכברגר התראיינו היום (חמישי) בתוכנית של אמיר איבגי וליטל שמש, וסיפר על גבורתו של בנם סגן שילה הי"ד, מ"מ בגולני, שעד לרגעיו האחרונים הגן על מוצב מו"פ דרום ביום הראשון למלחמה.

האב סיפר מה קרה באותו יום נורא, על פי עדויות של חיילי גולני שנפצעו והגיעו לבקר את המשפחה. באותו בוקר התחיל ירי לעבר רקטות לעבר המוצב אך לא נשמעה אזעקה. שילה פינה את חייליו למרחב המוגן שבמוצב, לחדר האוכל. לאחר שראה שלא כל החיילים הגיעו לממ"ד רץ והביא אותם.

לאחר כמה זמן החיילים במקום מתחילים לשמוע ירי של נשק קל וצעקות בערבית הם מבינים שמדובר באירוע של חדירה. הם חוטפים טיל RPG לדלת של הממ"ד והיא ניזוקה. הם מצמידים מקרר לפתח של המרחב מוגן. שילה לוקח את עמיחי רובין, שגם נהרג בהגנה על המוצב, ועוד חייל ותופסים עמדות מול הדלת של המרחב מוגן. שם הם מייצרים אש כלפי חוץ למנוע המחבלים להיכנס.

הם ניהלו ככה קרב של 4 שעות. הם חטפו כ-15 רימונים שנזרקו לתוך החדר אוכל.
תוך כדי זה שילה נפצע וגם עמיחי נפצע והם ממשיכים. שילה תפעל את האירוע והמוצב לא נפל, נירית מספרת: "אחד החיילים סיפר שהוא מגיע, ושילה שוטט דם ולמרות זאת ממשיך לתפעל אותו".

כאשר כל החיילים בתוך חדר האוכל הם מתחילים
לשמוע ירי נשק קל וצעקות בערבית,
והם מבינים שמדובר בפלישה,
אלא שהחיילים ללא הנשק האישי שלהם.

הם חוסמים באמצעות מקרר את הפתח הקדמי של חדר האוכל,
ויחד עם שני חיילים נוספים מגן שילה על הפתח
כשקצין נוסף מוצב בדלת האחורית.

הם מנהלים קרב של ארבע שעות. שילה נפצע
ולמרות פציעתו ממשיך להילחם ולפקד על חייליו.
בזכות לחימתו הנחושה לצד חייליו המוצב לא נפל
והמחבלים רותקו ללחימה ולא השתתפו בפלישות
אל היישובים בעומק השטח.

לאחר מותו הועלה מדרגת סגן לדרגת סרן.
יהי זכרו ברוך.