''לא גולני, אבל נלחמנו עד טיפת הדם האחרונה'' | גבורת הבלונאים ב-7/10  

שעה וחצי מאוחר יותר, הכל השתנה. "ב-06:30 התעוררתי כי החדר פשוט רעד, אפילו לא הספקתי לשמוע את האזעקות. הייתי כולי מבוהל. המפקד שלי נכנס לחדר, צעק עליי לקחת את נשק ולעוף לחדר אוכל, שזה המרחב המוגן בבסיס. כולנו רצנו לשם ולא הבנו מה קורה. הייתי בבסיס גם במבצע 'מגן וחץ' וזה לא היה ככה. הכמות הייתה מסיבית, נפלו לנו פצמ"רים במוצב והתחילה שריפה. הבאתי את המדי ב' והווסט, והתלבשתי בחדר אוכל".
"ב-07:40 בערך אנחנו כבר מבינים שאנחנו באירוע של חדירת מחבלים. לקחנו את השולחן של חדר האוכל ושמנו אותו על הדלת, כדי לחסום אותה, ותפסנו עמדות בכניסה", שחזר לי-חי. "ב-08:17 הגיע אחד ממפקדי המחלקות של גולני, שתפסו את המוצב באותו זמן, הוא אמר שהוא חייב מישהו לאחת מעמדות השמירה, אמרתי 'אני בא'. בסופו של דבר אני לוחם, בשביל מה התגייסתי? בשביל מה נשבעתי? לא ממש עבר לי משהו בראש. רק אמרתי למפקד שלי 'אם אני לא בא חזרה, תדע שאהבתי אותך'. זהו".
Ad
Unmute

"כל מה שעבר לי בראש זה שאני חייב לשרוד"
לא רחוק משם שמר רב"ט אלירן קרצ'ון על בלון התצפית שהוא מתפעל במוצב סופה. "במהלך התקופה שסגרתי בבסיס היה לי יום הולדת ותכננתי לעשות מסיבה עם חברים כשאצא בסופ"ש הבא. אבל באותה שבת הייתי בשמירה בין 08:00-04:00 בבוקר. ב-06:00 וקצת התחילו פתאום לעוף יירוטים מעליי, רצתי מהר למיגונית שליד עמדת השמירה".
העמדה של מפעילי הבלונים, לוחמי איסוף קרבי שעברו הכשרה מיוחדת, נמצאת מחוץ לגדרות המוצב. דבר שלפני 7 באוקטובר לא היה זוכה להתייחסות מיוחדת, אך לא הפעם. "בזמן שאני במיגונית אמא שלי התקשרה אליי, שאלה מה קורה, כי גם אצלם באשדוד התחילו אזעקות. פתאום, תוך כדי השיחה, התחילו ליפול טילים ממש ליד הש.ג., כמה מטרים ממני. נכנסתי ללחץ ואמא שלי בכלל הייתה בחרדה".
רב"ט אלירן קרצ'ון
רב"ט אלירן קרצ'ון. "דפקתי ריצה לש.ג. השני, וכל מה שעבר לי בראש זה שאני חייב לשרוד"(צילום: הרצל יוסף)
"ב-06:50 המפקד שלי התקשר אליי מתוך המוצב ואמר לי 'תברח פנימה, יש חדירה של מחבלים'. הוצאתי את הראש מהמיגונית וקלטתי בש.ג. הראשי טנדר מלא במחבלים. דפקתי ריצה לש.ג. השני וכל מה שעבר לי בראש זה שאני חייב לשרוד. נכנסתי פנימה והגעתי לחדר האוכל, שם התבצרנו עם סיירת הנח"ל. ניסינו למנוע מהם להיכנס, בזמן שהם היו על הדלת. הם קראו לנו להיכנע וזרקו רימונים. נפצעתי מהרסיסים של אחד מהם ברגל, אבל לא היה לנו מה לעשות. השבנו אש בכמויות, ובאיזשהו שלב התחילו להיגמר המחסניות, אז לקחנו ממי שנפצע קשה".
"לא הפסקתי לירות, הייתי ברבאק"
בינתיים במוצב מארס הלחימה עדיין על הגדרות, לי-חי מגיע אל העמדה שהתנדב לתפוס – עמדה פינתית וגבוהה, אך חשופה לחלוטין עם חלונות בכל הצדדים. "הגעתי לעמדה עם החובש, אבל אחרי כמה דקות קיבלנו שיש לוחם שנפגע, אז החובש היה חייב ללכת אליו ונשארתי לבד. עברה דקה וזיהיתי מולי 12 מחבלים, שהגיעו על ארבעה אופנועים ושני רייזרים. לא הבנתי, מאיפה הם הביאו רייזרים? זה שיגע אותי.
"אני רואה אותם, והם רואים אותי. הם החליטו לרסס אותי, אז השתטחתי בעמדה מתחת לחלונות. החלונות התנפצו עליי וירד לי דם. חצי דקה עברה וראיתי שהם לא יורים, חשבו שהרגו אותי. נעמדתי ויריתי. פגעתי באחד מהם באזור האגן שני כדורים – הוא נפל ומת. המשכתי לירות עד שנגמרו לי הכדורים. אני בהלם, חשוף לגמרי, והם פשוט יורים עליי, הכדורים שורקים לי מעל הראש.
"לא חשבתי על כלום, החלפתי מחסנית וקמתי מהר. התחלתי לירות בחזרה. יריתי בהם ופגעתי גם בגלגלים של כלים. שוב נגמרה לי המחסנית, אבל לא ויתרתי. היה לי יתרון גובה ולא הפסקתי לירות, הייתי באיזשהו רבאק. היה לי מעצור ותפעלתי אותו, ובזמן הזה הם פשוט עלו על הכלים וברחו".
לי-חי נאור בעמדה
העמדה הפינתית שבה הוצב לי-חי(צילום: הרצל יוסף)
לי-חי נאור בעמדה
"אני בהלם, חשוף לגמרי, והם פשוט יורים עליי. הכדורים שורקים לי מעל הראש"(צילום: הרצל יוסף)
מספר דקות אחר כך הגיעו להחליף את לי-חי בעמדה, כשבמקביל מתקרב למוצב רחפן נפץ – והלוחמים מפילים אותו בירי. לי-חי חוזר אל חדר האוכל, שם מרוכזים רוב החיילים בבסיס, והמצב לא פשוט. "היינו שם בערך 10 לוחמים מתחלפים. היו שם אנשים שהיו פשוט פסלים, קפאו. האווירה הייתה נוראית".
"יצאתי לעזור איפה שהיו הכלים של המרגמות, באזור האחורי של המוצב, מבחוץ. פתאום הגיעו ארבעה מחבלים עם RPG, ההדף פגע בי בגב והרגשתי שהוא משותק, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לפעול. בינתיים הכנסנו לתוך המוצב את כל החבר'ה של המרגמות ועזרנו להם לחמש את הטילים ולירות".
בסביבות 17:00 מחליטים המפקדים במוצב לחלק מחדש את העמדות. "אני והמפקד שלי שובצנו בפילבוקס, כי לא היה לנו אפוד קרמי וזאת העמדה הכי מוגנת שיש. רק ללוחמים של גולני היה קרמי, ולא היה ציוד מיותר להביא לנו".
"לא עברו 7 דקות וזיהינו שמונה מחבלים מגיעים מאזור כיסופים. היה לנו לחץ נוראי, שוב הבנה שאנחנו יכולים למות. הם היו במרחק 60 מטרים מאיתנו, אמרתי למפקד שלי 'הם עוד שנייה פה', הוא ענה לי 'בספירה שלי מתחילים'. ספר 'שלוש, שתיים, אחת' והתחלנו לרסס אותם. המפקד שלי ואני הורדנו שישה מחבלים, שניים נטשו את הכוח וברחו חזרה לעזה. התבאסתי שלא הורדנו גם אותם".
"תחייך, זה מאחוריך"
במוצב סופה מנהלים הלוחמים קרב גבורה על חדר האוכל. עשרות בודדות של לוחמים מול המוני מחבלים שלא מפסיקים להגיע. "הבנתי שאני יכול למות פה, ורציתי כבר להתחיל להתקשר למשפחה או לכתוב לה, להיפרד", סיפר אלירן. "אחרי 10 שעות של לחימה נכנסה קבוצה של לוחמים מהשייטת דרך כניסה אחרת של חדר האוכל. הם שאלו אותנו שאלות, ביקשו שנגיד 'שמע ישראל' כדי לוודא שאנחנו ישראלים".
לוחמים שייטת 13 קרב על מוצב סופה עוטף עזה
לוחמי שייטת 13 בתוך מוצב סופה. "ביקשו שנגיד 'שמע ישראל' כדי לוודא שאנחנו ישראלים"(צילום: דובר צה"ל)
"הם חילצו אותנו מחוץ למוצב, שם חיכה לנו התאג"ד. היציאה מהמוצב הייתה קשה, מראות של שריפות, המון פצועים, לוחמים מוכנים לקרב, תחושה לא טובה", תיאר. "לא ממש ידעתי שנפצעתי, אחד הלוחמים התקרב אליי וליווה אותי לתאג"ד, משם הסיעו אותי למקום בטוח יותר שבו חיכה מסוק של 669. במסוק עשו לי הנשמה כי שאפתי המון עשן, ולא לגמרי הבנתי מה קורה בחוץ. אני רק זוכר שהלוחמים אמרו לי 'תחייך, זה מאחוריך'".
אלירן הגיע בערב של 7 באוקטובר אל בית החולים אסף הרופא, והמשפחה שלו בעקבותיו. "גם בבית החולים היה כל כך כאוטי. היו שם כל כך הרבה פצועים ואנשים שחיפשו את המשפחות שלהם". אחרי חודשיים של שיקום הוא חזר לתפקיד הבלונאי. "היה לי ברור שאני חוזר. כמובן שיש חשש ופחד שזה יקרה שוב, ולפעמים קשה לי לעבור באותם מקומות, אבל רציתי להיות לוחם, בחרתי בזה".
"לא היינו יכולים לעשות אחרת"
בזמן שאלירן פונה לבית החולים, לי-חי נשאר בכוננות בעמדה שניתנה לו. "כל הלילה איישנו את העמדות, וככה עבר גם 8 באוקטובר. הייתי ער סביב 30 שעות. רק ביום שני סיירת גולני באה לחלץ אותנו מהמוצב עם האמרים".
עם המשפחה הדואגת בצפון הוא הצליח לדבר רק ביום ראשון בבוקר. "הם חשבו שאני מת כי הטלפון שלי קרס. בראשון אמרתי להם שאני חי, ואז בשני שלחו אותנו לשמונה ימים בבית. אני מקריית שמונה, אז לא באמת חזרתי לבית – פינו אותנו למגדל שליד טבריה. לא היה לי ממש זמן לנוח או לעכל, וכבר חזרתי לנחל עוז – שם הקמנו מחדש את המוצב והאמצעים".
מוצב מארס היה היחיד בגבול הרצועה שלא נכבש על ידי מחבלי חמאס, בזכות הגבורה של הלוחמים שהגנו עליו. אבל הלחימה האינטנסיבית השפיעה מאוד על לי-חי. "אני לא יכול לישון, יש לי סיוטים בלילה. אחרי שבועיים וחצי כבר לא הייתי מסוגל, חזרתי לגדוד ושלחו אותי לתפקיד עורפי שבו שירתי חודשיים, עד שיצאתי לר"מ 2 בגלל הפציעה בגב. כל כך רציתי להישאר בצה"ל, חזרתי לגדוד לחודש ואז אבחנו אצלי פוסט טראומה והורידו לי פרופיל".
לי-חי ואלירן
לי-חי ואלירן. "החברים שלנו נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, לא היינו יכולים לעשות אחרת"(צילום: הרצל יוסף)
אנחנו נפגשים במוצב מארס, חוזרים אל אותם המקומות שבהם נלחם במשך 30 שעות. זאת הפעם השנייה שהוא חוזר למוצב מאז 7 באוקטובר, יממה אחרי המפגש שלנו הוא השתחרר מהשירות הצבאי. ולמרות הכאב והקושי חשוב לו לספר את הסיפור שלו, לא עבורו, אלא "כדי לספר את הסיפור של החברים שלי, שבעה בלונאים כמוני שנהרגו".
"כשהודיעו שאבד איתם הקשר לא האמנתי, אבל ידעתי שאין מצב שהם בחיים, ראיתי בעיניים מה קרה פה. יום אחרי הודיעו שהם נהרגו", סיפר בכאב. "כשהתגייסתי לא דמיינתי שאהיה באיזו היתקלות עם מחבלים, התפקיד הוא קרבי, אבל בסוף אני לא לוחם גולני, יש לי ייעוד אחר. אבל החברים שלי שנהרגו נלחמו עד טיפת הדם האחרונה. לא היינו יכולים לעשות אחרת".
שבעה לוחמים מפעילי בלון נפלו ב-7 באוקטובר במוצבים נחל עוז וארז שבעוטף עזה: סמ"ר מקס רבינוב, סמ"ר אור מזרחי, סמ"ר נטע בר עם, סמ"ר אלרואי בן שטרית, סמ"ר דניאל שפרבר, סמל אמיר איל וסמל שמעון לוגאסי זיכרונם לברכה.
https://www.ynet.co.il/news/article/rkgldkjh0#autoplay