מהטלגרם של עמית סגל: התובע בבית הדין הבינלאומי הסתמך על אנשי השמאל, לא על יריב לוין וגוטליב.  

בלשכת רה"מ סבורים שהדלפת המחלוקת עם נתניהו היא מבוא לפרישה מהדהדת. הרי דרישת חמאס לסיום המלחמה הוכיחה שלא על כל תהום אפשר לגשר במילים, ושהבחירה היא החזרת החטופים וסיום המלחמה או המשך המלחמה עד הסוף. בכירים מאוד בצה"ל התבטאו השבוע בעד הסכמה, לפחות כלפי חוץ, לסיום המלחמה. הם נחשפו לחומרים שחידדו אצלם את המסר הזה. את המלחמה תמיד נוכל לחדש אחר כך, אמרו. לו יהי. ההיסטוריה מראה אחרת.

האמריקנים הבינו, באיחור, שחמאס לא מעוניין בעסקה: בשיחות שהתנהלו איתם השבוע על רפיח, ניכרה התקדמות בשתי סוגיות שעד אז נראו בלתי עבירות: שחרור משלוח הנשק המעוכב, והסכמה מעשית של וושינגטון על מתווה פעולה ברפיח.  
ואז הגיע בית הדין בהאג, וטרף את הקלפים, מציב שוב את נשיא ארצות הברית בעמדה השנואה עליו: רגל פה, באגף הפרו פלסטיני במפלגתו, רגל שם, באגף הפרו ישראלי. שפגאט כזה מסתיים בדרך כלל בקרע בגיד, לא בעוד כהונה.

מכל הטענות, הזויה במיוחד זו שמאשימה את הרפורמה המשפטית באחריות לצווי המעצר. הטענה היא שהעולם העריץ את מערכת המשפט המקומית עד שזו נחלשה, ולפיכך הוציא דווקא עכשיו את צווי המעצר. במקום להעריך שהתובע קארים חאן עקב בדאגה אחר הדיונים של שמחה רוטמן בוועדת החוקה, מדוע לא להקשיב למה שהוא אומר במפורש? בראיון ל־CNN הסביר השבוע איך הגיע למסקנה שמערכת המשפט הישראלית לא תטפל ביעילות בהפרות חוק בינלאומיות. לא ציטוטים מלוין וציוצים של גוטליב, אלא מלב ליבה של מערכת המשפט הישראלית: הראשון, דו"ח יהודית קרפ, המשנה המיתולוגית ליועמ"ש, שטען כבר בשנות השמונים שלפלסטינים לא יהיה משפט צדק על עבירות שביצעו כלפיהם מתנחלים וחיילים. השני, דו"ח טליה ששון, בכירת פרקליטות המדינה, שטען לקיומה של עבריינות בניה סדרתית במאחזים. השלישי, דברים של "נספח צה"ל בוושינגטון בין 2019-2022" ששמו לא צוין ולפיו אין אכיפת חוק יעילה ביהודה ושומרון. הנספח הזה היה אלוף פקמ"ז יהודה פוקס, אבל אין בגוגל ציטוטים כאלה. ייתכן שהתכוון דווקא לטקסט דומה של מי ששימש נספח צה"ל עשור קודם, גדי שמני.
קרפ הייתה חברת עמותת "יש דין" והגנה בעדות אופי על פעיל השמאל עזרא נאווי, שהתגאה לימים בתרומה להוצאתם להורג של מוכרי קרקעות פלסטינים למתנחלים. היא הגדירה אותו "גואל ומושיע" ו"רובין הוד" של הערבים. ששון עזבה את הפרקליטות אל התמודדות ברשימת מרצ. אז מה היה לנו כאן? הנימוקים לאי האמון במערכת המשפט לא היו התנפלות הימין על מערכת המשפט אלא תעמולה מתמשכת של השמאל שבתוך מערכת המשפט.