בעקבות הערעור: יש לזכות את אלאור אזריה  

בהחלטת השופטים נכתב כך: "הצענו לצדדים… לנסות לבוא בדברים, תוך שלנגד עינינו מונחים השיקולים הנוגעים לעניין בהיבט האינטרס הציבורי והצבאי". משפט זה חושף נקודה בלתי-נסבלת במשפט אזריה, קרי, את השיקולים החיצוניים שחדרו אליו למן הרגע הראשון. ברור שלמשפט יש השלכות רבות על הציבור והצבא, ובכל זאת, האינטרס של השופטים איננו הצבא, הציבור, או היחסים הבינלאומיים של ישראל. האינטרס היחיד הוא הצדק, כפי שהוא מוגדר בחוק ובמשפט.

במאמרים שפורסמו ב'מידה' תוארו בהרחבה כשלי המשפט והכרעת-הדין המרשיעה בסעיפי הריגה והתנהגות שאינה הולמת. טיפולנו בתיק אזריה התמקד בבחינה משפטית של העובדות והעדויות. שאלנו את עצמנו שאלה משפטית בסיסית: האם התביעה הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר שאזריה הרג את המחבל מתוך נקמה? בחינת העובדות והעדויות העלתה שלא. החורים בהרשעה היו גדולים ומטרידים ביותר.

כעת מסתבר שבשלב הערעור העלו השופטים היושבים בדין טענות משפטיות חשובות, הן כאלו שהופיעו ב'מידה' והן חדשות, ביחס לפגמים העמוקים שנפלו בהרשעתו של אזריה. כך מתבסס עוד יותר הספק הגדול ביחס למניע פעולותיו של אלאור אזריה – ספק שאמור למנוע הרשעה במשפט צדק. לא נלאה מלהזכיר: ספק סביר – זה כל מה שצריך כדי לזכות נאשם.

הטיית האמת

כדי להסביר את משפט אזריה, אנו חייבים להתמודד עם בעיה תודעתית כפולה.

הבעיה הראשונה היא סרטון 'בצלם', שנצרב בתודעה כמעין הוצאה להורג. אבל חייבים להבין שהסרטון, גם אם הוא קשה רגשית, אינו עדות מספקת. השאלה הרלוונטית מבחינה משפטית היא מה גרם לאזריה לירות במחבל. הסרטון מוכיח היטב שאזריה ירה, אך זו עובדה שלא הייתה בספק. במשפט שואלים מה גרם לו לירות, ועל השאלה הזו הסרטון לא יכול לענות, אלא רק בחינת המכלול הרחב והעמוס של עדויות וסרטונים נוספים.

שנית, חייבים להכיר בכך שהגעה לאמת במקרה הזה היא בעייתית באופן יוצא דופן, בשל הזיהום העמוק שהמשפט סובל ממנו. ניתן לכך מספר דוגמאות, שעמדנו עליהן בפרוטרוט בעבר: דובר צה"ל הוציא הודעה מרשיעה נגד אזריה, עוד לפני שהחלה חקירת מצ"ח; התחקיר המבצעי נערך על-ידי המ"פ, שיש לו אינטרס מובהק, וללא תשאול אזריה; לחיילים שנחקרו הראו את סרטון בצלם, שכלל את הכיתוב "חייל מוציא להורג פלסטיני". חלק מהחיילים והמ"פ נלחצו לשנות את גרסתםלרעת אזריה תוך כדי החקירה (נדגים בהמשך). וכמובן, כל החיילים תודרכו על-ידי קציניהם נגד אזריה – חלקם עוד לפני שנחקרו.

איננו מאחלים לאף אדם לעמוד בפני מערכת היררכית-פיקודית שפועלת בצורה כזו. קשה מאוד לקוות לצדק בתנאים כאלה, ולבו של כל אדם ליברלי חייב להתרעם על התנהלות כזו.

בכל זאת, למרות שני הקשיים המהותיים הללו, ככל שההליך המשפטי מתקדם, מתברר כי גרסתו של אזריה מתיישבת היטב עם המצב האובייקטיבי של הזירה ועם עדויות של רבים שהיו בה. לעומת זאת, גרסת הנקמה המיוחסת לו מלאה חורים וסתירות, והעדויות המרכזיות שלה חסרות אמינות מספקת לצורך הרשעה. לפחות למען הצדק הציבורי, חובתנו להראות את הדברים.

מיתוס המחבל המנוטרל

המיתוס השקרי ביותר בסיקור אירוע הירי בחברון הוא שאזריה ירה במחבל שהיה "מנוטרל" במשך 11 דקות. "מנוטרל" משמעו – שלא נשקפת ממנו כל סכנה. אכן, פגיעה באדם שלא נשקפת ממנו סכנה היא פשע. אבל האם זה המקרה?

אלו הן העובדות. בסביבות השעה 8:22 הותקפו חיילי צה"ל בסכינים וירו במחבלים. החייל שנפצע בפיגוע ניסה לוודא הריגה במחבל שאזריה יירה בו מאוחר יותר, אך נתקל במעצור. זמן קצר מאוד לאחר מכן הגיע כוח כוננות בפיקוד מ"מ. הקצין הרחיק את הסכין מהמחבל הראשון, ניגש למחבל השני, הרחיק את הסכין, הפך אותו, זיהה את המעיל המנופח והזהיר ממטען. כך הוא העיד במצ"ח ובמשפט:

התעסקנו בטיפול בפצוע א.ו. תוך חשש למטען על המחבלים, במיוחד על המחבל השני, מכיוון שהיה עליו מעיל שיצר צורת גוף גדולה מהרגיל… צעקתי לכוחות ההצלה להזמין מישהו שיוודא, ישלול שיש מטען על המחבלים, וחזרתי להתעסק בבידוד השטח.

המ"מ לא שלל מטען, אלא להפך, הוא נתן הוראה לזמן מישהו ש"יזכה" את המחבל, ופקד על סמל א' לקחת אחריות על הזירה, בדגש על הסכנה ממטען. כך העיד הסמל:

הוא אמר שהמחבל עוד חי ויש חשש למטען עליו, לא לתת לאנשים מלמטה להתקרב.

אזריה עדיין לא בסביבה. הוא מגיע לזירה 6 דקות לאחר תחילת האירוע. הסמל שהוצב לאבטח את המחבל שנחשד כנושא מטען מעדכן אותו ומספר לו על החשש ממטען:

אלאור שאל… אם המחבל עדיין חי. עניתי לו שהמחבל עדיין חי ושיש חשש למטען, שייזהר.

מבחינת הירי של אזריה, השעון מתחיל לתקתק רק כאן. חמש הדקות הקרובות, שבסופן יירה אזריה במחבל, מהוות את לב הדרמה. אנו רואים שכבר בפתיחתן מופיע החשש ממטען על המחבל הפצוע.

מיד לאחר שהגיע לזירה, מופנה אזריה לסייע בטיפול בחייל הפצוע. זה ייקח כארבע דקות. כעת שימו לב: בזמן פינוי החייל הפצוע צועקים בצוות הרפואי האזרחי, שהיה ליד אלאור, שהמחבל עדיין מסוכן. האחד צועק: "המחבל הזה עוד חי… שלא יקום עלינו!", ועונה לו חובש אחר: "יש עליו כנראה מטען! שימו לב! עד שלא בא חבלן לא נוגעים בו!". אם זה לא מספיק, לאחר מספר שניות שוב נשמעת הצעקה סמוך לאלאור: "הוא חי! בוא'נה, שמישהו יעשה משהו!", ושוב מגיעה התשובה: "עד שלא בא חבלן לא נוגעים בו!"

הצעקות סביב אזריה מתרחשות כשהוא סמוך לגופת המחבל הנוסף. מזווית זו הוא לא ממש רואה את הזירה השנייה, אלא רק שומע שיש שם סכנה ממטען.

בערעור נוסף לנו עוד פריט מידע חשוב. הסנגור מראה כי גם ב-08:32:47 עוד צועקים ברקע "חבלן, חבלן!" כלומר, שעדיין יש פחד ממטען בזירה. אחד החובשים צועק שוב: "תקשיבו הוא חי!", ובשנייה שלאחר-מכן צועק החובש השני: "חבלן, תכניס להם לראש חבלן!". כלומר, גם כחצי דקה לפני הירי עדיין צועקים בזירה שיש חשש ממטען והמחבל חי ומסוכן.

המשמעות ברורה: אלאור נמצא במשך כארבע דקות בזירה, שמרגע הגיעו אליה ולאורך כל הזמן עד שניות בלבד לפני הירי, היא רוויה בחשש קולני וממשי מפני מטען אפשרי על המחבל החי.

ההמשך ידוע. בשניות שלאחר מכן אזריה הולך להביא את הקסדה, חוזר, ואז רואה את המחבל זז. כמעט מיידית הוא דורך את הנשק ויורה בראשו, לעיני כל, ללא כל הסתרה. הערעור רק הוסיף עדויות שמחזקות את הקשר שבין הלחץ בזירה ממטען, לתזוזת המחבל ולירי.

האם היה מה שיסתור את תחושת הסכנה בזירה? התשובה היא לא. במהלך כל הזמן הזה אף מפקד לא נתן הוראות לאזריה, אף חייל או מפקד לא הכריז על גמר האירוע או על נטרול המחבל. להפך, המ"מ נתן הוראות להתייחס למחבל החי כמסוכן וכבעל מטען, והמ"פ לא הגיש למחבל טיפול רפואי מכיוון שהוא לא היה מנוטרל.

לסיכום, הטענה שהמחבל היה מנוטרל היא מיתוס והטעיה חמורה. האמת היא שאזריה שהה בזירה 5 דקות בלבד, שבמהלכן פעלו בזירה תחת ההנחה שהמחבל עדיין מסוכן ושיש סכנת מטען – עד שאזריה נטרל את הסכנה.

החור השחור בנרטיב התביעה וההרשעה: המניע של אזריה

נקודה נוספת בעלת משמעות רבה להרשעה, הועלתה בערעור על-ידי השופט צבי סגל.

אזריה הוא חייל מצטיין. על-פי עדויות כל מפקדיו וחבריו, מדובר בחייל ממושמע באופן מיוחד. אחרי כשנה בצבא זכה בתעודת מצטיין גדודי, והוא מונה לתפקיד חובש פלוגתי בהיותו כשנה וחצי בלבד בצבא, דבר שאיננו שכיח. מעולם לא נהג באלימות, ואפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות.

כעת התהייה: מדוע שחובש פלוגתי וחייל מצטיין יבצע פעולת חיסול מתוך נקמה לעיני המ"פ, לעיני קצינים וחיילים נוספים ולעיני האזרחים שנכחו בזירה? חייל שמבצע פעולה נפשעת, ובוודאי נקמה חמורה באדם חסר-ישע, לא עושה זאת לעיני מפקדיו ועדים רבים.

השאלה הזו נוגעת ישירות להבנת המניע לפעולה של אזריה. על-פי עברו כחייל למופת, עומדות בפנינו שתי פרשנויות סבירות. או שאזריה האמין שהוא פועל נכון, קרי, שיש סכנה לחבריו ולאזרחים בזירה וחובתו לנטרל אותה, או שאזריה היה נסער מאוד ופעל ללא שיקול דעת ובניגוד לאופיו הרגיל.

למרבה התמיהה, הן התביעה והן הכרעת-הדין במשפט קובעות אחרת. מבחינתם מדובר בפעולת הריגה שבוצעה מתוך מניע של נקמה גרידא ובקור רוח. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם האופי והעבר של אזריה, ולכן לא פלא שהשופט סגל מתקשה להבין. במהלך הערעור הוא אף פנה לתובע ואמר:

גם המשפט הזה 'יריתי בו כי הוא דקר חבר שלי', מהאופן בו הוא מבצע את ההוצאה להורג בנוכחות הקצינים שלו, המפקדים שלו, האזרחים שבסביבה היא הרבה יותר עמוקה לדידי מאשר המשפט שהוא פגע בחייל שלי ומגיע לו למות. אז מגיע לו למות, אז איך אתה מוציא את זה לפועל בצורה כזאת מול הקצינים שלך? אז חברך פצוע, אז הוא לא פצוע אנוש, ראינו אותו קם, אז האמירה הזאת, ואבין את אדוני כי הוא בונה את זה כפי שבנה בית דין קמא, אך כערכאת ערעור אני חושב על הדברים לעומק.

ובהמשך:

בעיני אדוני ירי בנוכחות מפקדיו מה זה? איפה הרציונל של זה?

על התהייה הזאת של השופט סגל השיב התובע שזאת שאלה מתחום הפסיכולוגיה:

אני אף פעם לא מצאתי את ההיגיון. אני חושב כי היגיון קשה לחפש פה … כשנותנים חמש גרסאות קשה לעמוד אחרי ההיגיון הפסיכולוגי.

אך התובע טועה כאן טעות מרה. מדובר בשאלה קריטית, שאיננה נפתרת בנפנופי ידיים של חילופי גרסאות ו"פסיכולוגיה". אם יש הסבר חלופי ומקצועי למניע הנקמה, העבר של אזריה כחייל נורמטיבי ומצטיין נותן לו תוקף. העובדה שהשופטים מודים כאן שיש חור בהכרעת הדין, מעידה עד כמה הנרטיב של התביעה ושל הכרעת הדין בעייתית. כעת נסביר מהם החורים המשפטיים שמובילים למסקנה זו.

מניע הנקמה רעוע

נתחיל במובן מאליו: התקשורת פמפמה שוב ושוב את הציטוטים לפיהם אלאור אמר שירה מתוך נקמה. בשל חזרתיות זו, נוצרה הטיה ניכרת לקבל זאת כעובדה. ואמנם, הכרעת הדין נשענת על קבלת הטענה שאזריה אמר שירה במחבל כי מגיע לו למות כי הוא פצע חבר שלו (או גרסה אחרת), כלומר, כנקמה.

מה הבסיס המשפטי לקביעה זו? פסק-הדין נשען על דבריהם של שני עדים מרכזיים: המ"פ ורב"ט מ', שנוספים להם עדויות תומכות של שני סמלים. נשמע מוצק, נכון? ארבעה עדים ששמעו כל אחד בנפרד את מניע הנקמה – איך אפשר לכפור בזה?

ובכן, לא. במהלך המשפט והערעור התברר שהגרסאות הללו כולן בעייתיות ביותר. אסור בשום פנים לבסס עליהם הרשעה. תחזיקו חזק, אנחנו יוצאים למסע בלתי-ייאמן של הרשעה מגוחכת.

לא ניתן להסתמך על עדות המ"פ

נתחיל במ"פ. המ"פ נתן שלוש עדויות במצ"ח שבהם אמר שאזריה אמר לו מיד לאחר הירי, שירה בגלל שהמחבל זז. טענה זו עולה בקנה אחד עם אווירת הסכנה והמחבל הלא מנוטרל, שכבר הוכחנו שהיו בזירה.

אלא שהעדות הזאת כנראה לא התאימה לחוקרים ולתביעה. באופן תמוה ביותר, המ"פ הוזמן שוב לתת עדות מאוחרת. במהלך עדות זו הראו לו עדות של לוחם אחר (רב"ט מ') – ורק אז המ"פ שינה את עדותו וחזר על דברי רב"ט מ'. כל ההליך הזה של החזרת עד מפתח כדי שיוכל לשנות גרסה לפי נוסח של עד אחר, הוא כשלעצמו מוזר ולא ראוי למשפט פלילי. זו מעין הולכה של עד, ועוד כזה שיש לו אינטרס ברור להרחיק עצמו מאחריות לאירוע.

יתירה מכך, בעדותו בבית-הדין התברר שהמ"פ לא מצליח ליישב את הגרסאות השונות שלו, והוא נאלץ להודות בגרסה הראשונה שלו ביחס למניע של אזריה:

סנגור: זאת אומרת שאם אתה חתום על המילים "הוא זז" אז המילים נאמרו?

המ"פ: כן, כנראה.

ועוד, מתברר שגם בהודעה הראשונה שהגיעה למצ"ח בשעה שתיים בצהריים, ושמיוחסת למג"ד שהגיע לזירה אחרי הארוע, נכתב כך:

בהגעתם למקום שני המחבלים עדיין שכבו על הרצפה פצועים, אחד המחבלים התחיל לנסות לזוז כאשר הוא עדיין שוכב על הרצפה וסמל אזריה פתח באש ללא הוראה ממפקדיו.

המשפט המסומן, שמקורו עדים בזירה (המג"ד לא היה באירוע), מתאים לחלוטין לגרסה של אזריה ולגרסאות הראשונות של המ"פ, שעליהם הוא מסתמך.

טרם סיימנו. שימו לב: בהכרעת הדין המרשיעה קבעו השופטים שאזריה לא מהימן מפני שהוא שינה גרסה לאחר כשעה וחצי (שינוי הגרסה שלו הוא הוספת החשש ממטען לחשש מהסכין). באותה הכרעה הם מהללים את מהימנותו של המ"פ – למרות שהוא מסר גרסה סותרת לאחר שעות רבות. השופטים בערעור שמו לב לעניין הזה, ומביעים פליאה איך שינוי גרסה אחד מערער אמינות בעוד השני לא:

כשמדברים על הנאשם שעה וחצי זה יותר מדי זמן וכשמדברים על רס"ן נעמן זה פחות מדי … שים לב, בהנמקה האחת למה לא מאמינים? כי זה ניתן רק כשעה וחצי לאחר. והנמקה אחרת, למה כן מאמינים? כי זה ניתן רק שעות בודדות לאחר? האם המילים הללו לא מבטאות משהו?

ועוד פעם:

לתת אמון שעות ספורות רואים את זה ְמעט זמן, ושעה אחת רואים את זה כהמון זמן.

זוהי ביקורת קשה, אפילו מכריעה, על פסק-הדין, שכן מתברר שבהכרעת הדין עצמה, לפי הקריטריונים שהיא קובעת, אין יסוד סביר לייחוס האמינות לעד התביעה המרכזי, עליו היא נשענת.

ועוד לא סיימנו. בערעור, לאחר שהתובע מציין שבית-הדין המרשיע קבע כי המ"פ מהימן, מתפתח הדין ודברים הבא עם אב-בית-הדין:

אב"ד: ההסבר למה קיבלו את ההסברים של נעמן הם לא כל כך טובים, יש בהם משהו מעגלי. הוא אמר דברים אחרים כי לא דקדקו איתו.

התובע: חשוב לומר כי בשתי פיסקאות נפרדות בית הדין אמר כי הם התרשמו ממהימנותו…

אב"ד: יש כאן התפתחות. אין תשובה רזה ואז מפורטת או ההפך, יש פה תשובה אחת ואז תשובה שונה. ההסבר כי אחר כך דקדקתי יותר בתשובה הוא לא כל כך מסביר את הדברים, זו תשובה שונה.

במילים אחרות, השופטים מבינים היטב שהמ"פ שינה את עדותו לחלוטין, ולא עידן או דייק אותה כפי שניסה לטעון בית-הדין. בהמשך הדיון השופטים מנסים להבין את ההתנהגות הלא-אמינה של המ"פ. אחד השופטים אף אומר:

אם ניקח שתי ראיות ונשלב יחד מה היא המסקנה? בהודעתו הראשונה אומר המ"פ שהוא רואה אותו זז, שרואים את הסרטונים, ואז רואים כי הוא שולח אותו לפעילות מבצעית נוספת. שילוב של שתי הראיות, ההודעה והסרטון לא מראה כי המ"פ חש שאלאור לא בסדר.

לסיכום, יש מכלול גדול של סיבות משפטיות מהותיות לדחות את מהימנות העדות המאוחרת של המ"פ. כפי שאמרו השופטים בערעור: "זו עדות בעייתית, אנחנו לא שקטים איתה".

עדותו של רב"ט מ'

העדות המרכזית השנייה שעליה נסמכת הכרעת הדין מגיעה מרב"ט מ', שהוא החייל שאזריה מסר לו את הקסדה לפני הירי. כאמור, את העדות הזו הראו למ"פ, כך שאין כאן שתי עדויות בלתי-תלויות, אלא למעשה אחת. כעת יש לשאול: מהי מהימנות עדותו של רב"ט מ'?

נתחיל בעובדה שמ' העיד תחילה כשהוא נחקר כחשוד באי-מניעת המעשה, כלומר הוא היה תחת איום בעצמו. תחת איום שכזה, האינטרס של מ' הוא להפוך את המעשה של אזריה לבלתי-צפוי, ולכן לבלתי-ניתן למניעה. בנוסף, כבר בתחילת חקירתו נאמר למ' שהוא חשוד בכך שידע על כוונה לבצע ירי במחבל מנוטרל – כלומר, מכניסים לראשו שמדובר בהריגה (כלל לא חוקרים שמא הירי היה תקין). ועוד, הסרטון שמראים לו בחקירה הוא של 'בצלם', וכותרתו "חייל מוציא להורג פלסטינאי השרוי פצוע על הרצפה לאחר שזה דקר חייל", כלומר, מובן מאליו שהייתה הוצאה להורג.

כל אלו מדגימים עד כמה לא חקר האמת עמד על הפרק, אלא חקירה לשם הרשעה – בדיוק מה שקרה עם המ"פ, שהוזעק כדי לראות את עדותו של מ' ולשנות עדות.

נמשיך. למרות כל אלה, מסתבר שרב"ט מ' כלל לא היה בטוח מה אמר אזריה. הוא לא רק סירב לעימות עם אזריה, הוא גם – כפי שהראה בערעור עו"ד שפטל – שינה את גרסתו 14 פעמים (כן, ארבע-עשרה פעמים!). לא בדיוק סמל למהימנות – והרי התביעה טוענת שאזריה לא אמין כי נתן חמש גרסאות. יתר-על-כן, בעדות הראשונה אמר מ' שכלל אינו זוכר אם אזריה אמר משהו, ובעדות האחרונה אמר שהוא לא יודע מה אזריה אמר. דהיינו, העד התחיל וסיים בכך שהוא לא באמת יכול לדווח לנו על משפט הנקמה.

ועכשיו לפאנץ': מכיוון שרב"ט מ' לא זכר, באחת הפעמים עזרו גם לו והראו לו עדות של מישהו אחר, סמל א'. כלומר, גם דבריו של מ' אינם עדות עצמאית למשפט הנקמה.

שני הסמלים

אנו מתנצלים על הסיבוכים הללו, אבל בשם האמת צריך כעת לשאול: האם סמל א' (שגרסתו לא מרכזית בהכרעת הדין, אך מסתבר שהכל חוזר אליו) הוא מי שעל גרסתו אפשר סוף סוף לסמוך כדי להכריז שאלאור אמר מעבר לספק סביר שירה כדי לנקום?

זוהי עדותו של א' בבית-הדין. הסנגור אומר לו שלפי עדות המ"פ אלאור לא צעק ולא אמר כלום לאחר הירי, ומקריא לו: "הייתה דממה, היה שקט". הסנגור שואל את הסמל: "אז יכול להיות שאלאור לא צעק וחשבת שצעק משהו? והסמל עונה: "מוזר, המ"פ היה הרבה יותר קרוב לאלאור מאשר אני, היה צמוד אליו, יכול להיות שבאמת אלאור לא צעק, למרות שזה מה שאני שמעתי".

סמל א', אם כן, לא באמת מבין ולא זוכר היטב מה היה. יכול להיות שמישהו אחר בכלל אמר את הדברים, במיוחד לאור העובדה שהמ"פ שעמד קרוב לאלאור טוען אחרת. בנוסף, עדותו של הסמל א' מלאה בטעויות עובדתיות (למשל, הוא טעה לגמרי ביחס לעיתוי השיחה עם אזריה, הוא העיד שהמג"ד היה במקום כשהמג"ד לא היה, ועוד).

חשוב להכיר עובדה נוספת, שהודגשה בערעור. הסנגור שפטל הציג סרטון שבו שומעים בבירור שהמ"פ שואל מי ירה, ואזריה עונה רק "אני". בזמן זה רואים את סמל א', שעל עדותו נשענו, מתרחק מהמקום. מעבר לכך, בכל הסרטונים אין שום זכר לכך שאזריה אמר משהו מעבר לאותו "אני". כדברי שפטל, זוהי ראיה חפצית חזקה ביותר, הסותרת את הטענה שמיד לאחר הירי דיבר אזריה על נקמה.

מה אם כן נותר לנו אחרי שגם עדותו של הסמל מתבררת כמפוקפקת, והוא עצמו אומר שהוא לא יודע אם אזריה דיבר על נקמה? נותרה רק העדות המסייעת של סמל ר', שלדבריו שמע שאזריה אמר "דקרו את חבר שלי, רצו להרוג אותו". משפט זה לא רק שונה מזה של סמל א', ולא רק סותר את הראיה החפצית ואת עדויות המ"פ הראשונות, אלא גם כלל לא מבסס מניע של נקמה.

קונצרט של שקרים

זה היה ארוך (מצטערים), אבל חשוב לבירור נקודה משפטית מכרעת: אין אף עדות אחת שניתן להסתמך עליה לביסוס מניע הנקמה. אין עד נחרץ ואמין שאפשר לבסס על עדותו את משפט הנקמה שמיוחס לאלאור אזריה, שעליו עומדת הכרעת הדין. ההרשעה נשענת על מעגליות גמורה, והיא נובעת בעיקר מהנחת המבוקש, שמלווה את התיק הזה מתחילתו במצ"ח ועד הכרעת-הדין.

כאשר השופטים בערעור מפקפקים באמינות עדותו של המ"פ, תשובת התובע היא שהרשעת אזריה מבוססת על "קונצרט", לא על נגן אחד שקולע לנקודה.

אם כבודו אומר שהחצוצרה במערכה השנייה זייפה זה יכול לקרות בתזמורת, ובסוף יש קונצרט, והקונצרט כולו היה נגד הנאשם.

מבחינה ספרותית זו אולי מטפורה חביבה, אבל מבחינה משפטית זהו הבל גמור. המ"פ הוא העד המרכזי בהכרעת הדין, וכאשר אמינות עדותו המאוחרת מתערערת, צל כבד מוטל על ההרשעה כולה. כך גם בנוגע לרב"ט מ'. התביעה נכשלה לחלוטין בסיפוק עדות משכנעת, אמינה ועובדתית, בסטנדרטים המתאימים למשפט פלילי. אין כאן שום קונצרט. זוהי קקופוניה משפטית גמורה, שאין בה אפילו כלי מכוון אחד.

תחושת הסכנה מול השגרה בזירה

שופטי הערעור העלו לפני גמר הדיון האחרון עוד שאלה אחת, חשובה ביותר, בנוגע לזירה:

מה שלא שנוי במחלוקת זה שהסתכלנו בסרטון ונראה ירי, לא ראינו שם עובר לירי שנעו אמות הסיפים מצד מישהו. שאדוני אומר כי הוא רואה את הדברים בחומרה ורוצה להחמיר בעונש היא מרחפת ממי שראה את הסרטון הוא שואל איפה היו מכל מי שנכח שם לזעוק… זו האמת והיא שהייתה שתיקה.

זוהי נקודה חשובה ביותר, כי כל מי שרואה את הסרטונים מבין שהזירה מתנהלת בצורה מוזרה. מצד אחד, חיילים ואזרחים הולכים ליד המחבל החשוד כנושא מטען – נקודה שהתביעה ניסתה לטעון שמוכיחה שלא הייתה תחושת סכנה אמיתית – אך מצד שני, הירי במחבל לא מתקבל בזירה כאירוע חריג. אחרי שהמ"פ שאל מי ירה ואזריה ענה "אני", פעילותו כחייל נמשכה כרגיל במשימות הפלוגה. והרי גם בעדותו בבית-הדין הודה המ"פ שחשב שאזריה צריך לעמוד לדין משמעתי בלבד.

ישנם שני הסברים אפשריים לכך. או שבפלוגה של אזריה נוהגות נורמות קלוקלות שבהן הריגה איננה אירוע יוצא דופן, או שהירי של אזריה נראה הגיוני בהקשר המבצעי שבו בוצע – ואז צריך להבין מדוע המחבל לא מבודד ואין סביבו שטח סטרילי.

מכיוון שהתובע אומר שלא נחשף לעדויות המוכיחות שנהוגות בפלוגה נורמות קלוקלות, עלינו לפרש את ההתנהגות בזירה על-פי העדויות שבידינו. אחד מעדי ההגנה, רב"ט ד', פגש את אזריה אחרי הירי ושאל אותו אם הוא זה שירה. אזריה אמר שכן. הדיאלוג הבא התנהל בעדותו בבית-הדין:

אב"ד: לא עניין אותך לדעת למה הוא ירה? מה היו הנסיבות, מה קרה?

רב"ט ד': לי זה היה די ברור. לאחר ששמעתי את הצעקות היה לי ברור שידעו שהוא חי והנחתי שהוא עשה משהו שהגביר את הסכנה עליו, וזה היה נראה לי הגיוני פשוט ירי במישהו שמהווה סכנה. אין מקום לסברות.

אב"ד: לא שאלת למה הוא ירה?

רב"ט ד': לא, זה היה לי ברור.

תשובתו של רב"ט ד' מכוונת אותנו לעבר הפתרון. הסכנה מהמחבל ריחפה באוויר כל הזמן. כ-15 עדים, חיילים ואזרחים, העידו על כך. משום כך הירי התקבל כדבר מובן.

אם הסכנה הייתה ברורה, כפי שהוכחנו, מדוע לא פעלו בהתאם? ובכן, מתברר שהזירה נוהלה באופן לא מקצועי ולא מבצעי. האחריות הכוללת היא כמובן של המ"פ. אבל חלק מההסבר נעוץ בתפקוד לקוי של סמל א'. כך אמר הסמל במשפט על חוסר הזהירות בזירה:

שופט: אתה לא היחיד שהיה בסביבה, גם אתה היית אבל אחרים הלכו וחזרו, מרחק קרוב למחבל, איך זה מסתדר עם החשש ממטען?

סמל א': זה לא מסתדר. לא עשיתי את המשימה שלי כמו שצריך. אם הייתי צריך להרחיק אנשים למרות שאני לא חשבתי שיש מטען, לא עשיתי את זה. לא פעלתי נכון באותה סיטואציה.

ובכן, זה מה שקרה בזירה: המ"מ שהגיע ראשון, התרחק והסמיך את הסמל לאבטח את המחבל בשל הסכנה ממטען. אבל הסמל נטש על דעת עצמו את העמדה בדיוק בדקות הקריטיות, והשאיר אותה ללא ניהול. המ"פ, שהגיע עם אלאור, לא תפס פיקוד מובהק בשום שלב ולא דרש לבודד את המחבל. במהלך המשפט גם המ"מ, למרות שהסמיך את הסמל, לקח אחריות על כך שלא פעל במקצועיות ביחס לאיום המטען.

אם כן, הזירה איננה שאננה – היא איננה מנוהלת מבחינה מבצעית. היא נותרה ללא פיקוד וללא פקודות. במצב של כשל פיקודי שכזה, החיילים עושים כמיטב יכולתם. הם מתגברים על תחושת הסכנה ונשארים באזור, אבל הם לא בטוחים מה עליהם לעשות. להיות ליד המחבל? להתרחק? לתת לאזרחים לעבור? לא לתת?

מתוך הבנה זו, אנו גם מבינים את התשובה לשאלה נוספת ששאלו שופטי הערעור: מדוע רק אזריה ירה ולא כל החיילים שהיו מודעים לסכנה? גם כאן ניתוח הזירה מספק תשובה.

ראשית, איש לא וידא הריגה בזמן הפיגוע עצמו, וכך נוצרה בזירה אי-ודאות לגבי המחבל. אי-הוודאות הזו מצטרפת להיעדרה של רציפות פיקודית בזירה. המ"מ הלך, והסמל שהיה אמור לתווך את פקודותיו, עזב. המ"פ, שהגיע שש דקות אחרי הארוע, היה הקצין הבכיר באזור, אך לא השתלט על הזירה. גם המעורבות הגדולה של אזרחים בפינוי ובטיפול הוסיפו לאנדרלמוסיה.

ומה עם אזריה בזמן הזה? מה הוא רואה וחווה? אזריה חווה את הזירה אחרת. מהרגע שהגיע הוא נפנה לטפל בחייל הפצוע, והיה עם כוחות מד"א בחלק השני של הזירה. אזריה למעשה לא ספג את אווירת הבלבול ששררה בזירה ואת חוסר הוודאות שנוצרה לגבי המחבל. מנקודת-מבטו הדברים היו ברורים: הוא שמע במשך כל חמש הדקות על המחבל המסוכן עם החשד למטען, וכשהגיע לאזור שלו הבחין בתזוזתו – ומיד ירה.

אם כן, המקור העיקרי לירי הוא השילוב של חשש ממטען, חוסר וודאות בזירה, וכשל פיקודי בניהולה. אבל אסור לשכוח גם שמדובר בגזרה חמה במיוחד, בזירה שבדיוק עברה נסיון פיגוע קשה, שהלוחמים אחרי לילה של פעילות, שישנה התראה על פיגוע משולב, ושאזריה נמצא בזירת פיגוע מבצעית בפעם הראשונה בחייו.

כל אלה מתלכדים להסבר פשוט של הירי. ההסבר הזה גם מבהיר מדוע אזריה, החייל המצטיין, פעל בנוכחות כולם, בביטחון עצמי ותוך שהוא מורה למ"פ ולקצין שלידו לזוז מקו הירי. לדעתנו, זה בוודאי מספיק כדי לבסס ספק סביר בנוגע לטענת הנקמה.

יותר מספק סביר

השופט ששחרר את אזריה ממעצר כתב, כשכל חומר החקירה מול עיניו, כי התיאור בדבר הסכנה ממטען בזירה והירי לצורך נטרול הסכנה מספק:

הסבר חלופי אפשרי, אשר מעוגן בנסיבות האירוע, שעלו מן הראיות שנאספו.

הדברים הללו נכתבו כשבועיים לאחר הירי. הדברים שהבאנו במאמר זה רק מתווספים אליהם.

כפי שפתחנו, איננו תמימים. משפט אזריה הוא הרבה יותר מאירוע משפטי. פעלה כאן מה שהסנגור שפטל מכנה "ראיית מנהרה", קרי, מהרגע הראשון הוכוונה כל המערכת להרשעה ולא לחקר האמת. ועדיין, העובדה המשפטית היא שבמהלך המשפט מצבו של אזריה רק השתפר, ובערעור אף יותר. ככל שמתקדם הזמן ומנותחים חומרי החקירה והמשפט, ההסבר המבצעי לירי רק מתחזק.