כעוף החול
| |
לפני 44 שנים בסוכות של מלחמת יום הכיפורים, הייתה תקופת האפלה, כרוז משטרתי עבר בכבישי העיירה המנמנמת וקרא לתושביה לכבות את האור בסוכות ובבתים כדי להקשות על האויב הירדני לבל יפיל פצצותיו על ראשינו. השוטר עם המגפון ברכב המשטרתי שהתנהל באיטיות כמו רכב הלוויות קלאסי הכיר כל משפחה בשמה המלא וכך זה היה נשמע: ''משפחת כהן של מסעוד, לא של משה, לכבות את האור בסוכה'', זיכרונות ילד מסוכות 1973, זיכרונות של רוח מלחמה, אי ודאות, חשש גדול, ובעיקר שקט מסוים, היות והסוכה הפכה אצל חלק מהשכנים למרתון שש בש, קלפים, פיצוחים, ובמשך שבעה ימים הייתה לשילוב בין קזינו, באר מקומי, מעל ומתחת לראש של השכנים, המלחמה ההיא לפחות עצרה את הרצף מסוכות 1973.
נזכרתי בימים ההם ובעלטה, בחושך, דווקא אל מול מצבם של אזרחי מדינת היהודים, אשר ללא כל קשר לחג סוכות, מומחים בקיטור, בהוצאת שם רע למדינה, בדרך לבורגס או וינה מקטרים על יוקר המחייה, בחתימה על רכישת בית שלישי עם מע''מ שהשיתה המדינה מקטרים על בעיות הדיור. נזכרתי בסוכות 1973, גם אז היו קיטורים, אחרים, על הצפיפות במקלטי הבטון הקרים, על חדרי הביטחון שנבנו ולא הושלמו סמוך לבתים בישובי קו העימות, ואז קו העימות היו בית שאן ודגניה.על מלחמת הגנרלים ומלחמת הפוליטיקאים בתוך סערת הקרב, על האימה שאחזה בעם, על מסעות המובאים למנוחת עולמים לאחר שנטמנו בבית קברות זמני.
והיום הסוכה אמנם לא עשויה מעור לויתן אך נוחה הרבה יותר מסוכת 1973 שאבי בנה במסמרי עשר וקרשים, ואמי תרמה מיטב סדיניה רבי הצבעים ואנחנו תרמנו שרשראות מגזירי עיתון צבוע. הקיטורים כמעט אותם קיטורים, נגד פוליטיקאים, נגד שחיתות אמיתית ומדומה, נגד הממסד, נגד, הרבה נגד. והסוכה בכלל באה להכניס אותנו למוד של שלווה, שלום, צניעות, ענווה, ביחד, לא שבטיות, לא פלגנות, לא עוד ניכור ואיבה בדיוק ההיפך.
אם כן מה קורה לנו בדרך מהסלון הממוזג עם השנדלרים הזוהרים? איך אנחנו מכניסים את הסלון לסוכה? אני מבקש להציע הסבר אנושי, פשוט עד כדי להחריד, כאלה בני האדם, בימי מלחמה ושלום, מגלגלים אחריות, אשמה, תסכול, כאב, זעם, הייאוש כשהוא מוטל על כל אחד ביקום פרט עליי הוא נוח יותר, הוא עוצמתי, הוא מסיר מעלי אבנית מצטברת, שכבה מיותרת.
בסוכות מבקשים ללמד אותנו בדיוק את ההיפך הגמור, לקחת אחריות על חיינו, על מעשינו, על חלומותינו, ללמוד לשרוד שבעה ימים בתנאים לא נוחים, להוציא אותנו מאזור הנוחות, מהמקום הבטוח, המוגן להתמודדות ולא לבריחה, להביט לארעיות בעיניים ולהשפיל מבט.
כשבני האדם יחלו לקחת אחריות על חייהם, גורלם, מעשיהם, מדינתם, אפשר יהיה לפרק את הסוכות.
חג סוכות הוא גם סוג של יום זיכרון, יורצאייט לימים שחלפו ואינם, הוא חג המזכיר לנו מי אנחנו, מאין באנו, לאן פנינו מועדות. הוא מזכיר לנו שכעם עבדים מזיי רעב, עם שהוא שקוע עד צוואר בטומאה, שסירחון חייו סימא את עיניו, שמכות נוגשים הצליפו בנשמתו הצרובה, שאמונתו הייתה כל כך מעורערת עד כי לא האמין בניסים, במופתים ובאותות. החג מזכיר לנו איך כעוף החול יכולה אומה, יכול אדם לנער מעליו את כל שדבק בו, ולקום, להתרומם, להתחיל לצעוד.
בסוכות אנחנו זוכרים את מצרים, את כל הרע שהיה במקום הזה, בגלות, לכל אדם יש מצרים עכשווי משלו, מצריים של כאבים, תסכולים, בריחות, בריונות, אלימות, מופתים ואותות. הסוכה מזכירה לנו את הימים ההם ומלמדת אותנו על הזמן הזה. זהו לא חג פולקלוריסטי, זהו חג שכולו אמונה ברוח האדם, בנחישות, בעוז, התעצמות, ביכולת לשנות, לחולל מהפכות, ביכולת להפוך מעבדים נקלים, ממוכים ונרמסים, לבני חורין, לבעלי יכולת עמידה על רצונותיהם, צורכיהם, מתוך זקיפות קומה ולא מנסה לברוח מהתמודדות בשגרה. אם עבדי מצריים היהודים יכולים היו, גם בני האדם החופשיים בארץ המובטחת יוכלו לנער מעליהם את אבק השגרה ולשאוף לתקווה חדשה.
ב 1973 תשל''ג התפללנו בשקט, בלי סידור תפילה, בלי טלית, בלי בית כנסת, סתם כך בסוכה החשוכה שלא יפלו עלינו פצצות משמים ושלא נהפוך לגן הנושא את שמנו, זו הייתה תפילה זכה, תמה, ישירה לכסא הכבוד, בלי מתווכים, בלי שופרות, כמו חנה ,קולנו לא נשמע אך בלבנו סערנו בתפילתנו, במילים הפשוטות המבקשות, המתחננות.
ב 2017 תשע''ח לעיתים אנו שוכחים, ובטוחים שפצצות כבר לא יפלו עלינו משמיים. אם לא ניקח ברצינות את איומי אירן וגרורותיה למחוק אותנו מעל פני הארץ, או לפחות לשלוח אותנו לטיול ארוך על מזח קצר בלי חגורות הצלה. אבל אז במקום להרים עיניים לשמיים, לבקש בקשה אישית, להתפלל מעומק הלב ולקוות שמישהו למעלה מאזין רוב קשב, אנחנו שולחים לו ווטסאפ: ער?, ערה? והוא כידוע לא ינום ולא ישן.
בסוכות 2017 תשע''ח חשוב לשמר את התפילה האישית, בלי עולם הדיגיטציה שאוכל בפה מלא ומכרסם את תאי האמונה הישירה, הבוטחת, האמיתית. בסוכות תשע''ח התפללו בכל דרך שתרצו, אבל תנו לעצמכם את הזכות ללמוד מהסוכה את מה שניסינו לא לראות, מאחורי הסכך, מלפני הדפנות, לצידי כפות התמרים התלויים, לגלות את עצמנו, את מה שאנחנו מבקשים להיות, לקחת אחריות, ולזכור אם העבדים הצליחו, אנחנו, בני החורין נצליח שבעתיים.
מקור: דעה
|
|
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
