המאבק על הברית השלטת באזור  

כפועל יוצא, כבר בשעות הראשונות של מתקפת חמאס, התגייס הציר השיעי למאמץ המלחמתי הפלסטיני באמצעות פתיחת זירות לחימה נוספות מלבנון, מסוריה, מעיראק ומתימן, ובהמשך אף מאיראן עצמה (גם אם לא בהקשר ישיר לעזה). יתר על כן, ככל שהאיראנים הבינו כי ישראל נמנעת מפתיחת חזית מלחמה נוספת מול חיזבאללה, וכי היא מאבדת לגיטימציה בינלאומית ותמיכה ציבורית ומדינית בעולם, כולל מצד בעלות בריתה הקרובות ביותר ובראשן ארה"ב – כך גבר והלך הביטחון האיראני להעצים את העימות, לגבות מחיר מישראל, ולהוביל מערכה להתשת כוחה של ישראל כדי להביא התפרקותה, כפי שמאמינים בטהראן ובביירות.

בין כל היתרונות והרווחים שגרפה איראן מאז 7 באוקטובר, מעניין כי מנהיג איראן בוחר להדגיש דווקא את הסוגייה הסעודית, ולא במקרה. ניכר כי קידום הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה היה אחד האיומים המשמעותיים ביותר על איראן ערב המתקפה, וסיכולו – לפחות לפי שעה – הוא אולי ההישג המערכתי הכי משמעותי שלה, כנגזרת ישירה מהמלחמה בעזה.

מבחינת משטר האייתוללות, הברית האמריקנית-ישראלית-סונית היא איום אסטרטגי על איראן והשיעים, שטומן בחובו פוטנציאל ממשי לביטול המאמץ ארוך הטווח ליצירת עליונות צבאית ופוליטית עבור השיעים במזרח התיכון על פני העולם הסוני המפולג והנרפה. בפרספקטיבה של יותר מ-40 שנה שחלפו מאז ההפיכה האסלאמית החומייניסטית ב-1979, אפשר לומר לזכות האיראנים שהם הצליחו למגר את ההגמוניה הסונית במזרח התיכון, ולגבש חזית המחזיקה בעמדות כוח והשפעה בכל המדינות שבהן מתקיימת נוכחות שיעית – לבנון, סוריה, עיראק ותימן. איראן גם הצליחה לבנות חזית אחודה של ערבות הדדית בין חלקי השלם השיעי באזור, ולמעשה בנתה סוג של "ברית הגנה שיעית" שאליה צירפה "נספחים סונים" המשרתים את היעדים העל-האיראניים, ובראשם – הארגונים הפלסטיניים. כל אלה הצליחו לייצר אפקט הרתעה ממשי ויציב כמעט מול כל מדינה באזור, החל מסעודיה וכלה בישראל, תוך כדי השקעה עצומה בבניין כוח צבאי, המקנה להם יתרון ניכר בכל חזית לחימה במרחב.

"הסכמי אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין, בתיווך ובחסות אמריקנית, העמידו סכנה של ממש ליצירת המופת האיראנית הזו. מבחינת טהראן, מימושה של ברית כזו, לא כל שכן הרחבתה למדינות נוספות בעולם הסוני, בדגש על סעודיה – מהווה איום אסטרטגי על איראן ועל בעלות בריתה באזור. לא זו בלבד, אלא שהצטרפותה של סעודיה למתווה נורמליזציה עם ישראל תהיה, בראייה איראנית, מהלך הרה אסון.

סעודיה היא מרכז העולם המוסלמי, המדינה החשובה ביותר כיום בעולם הסוני מבחינה אסטרטגית וכלכלית, ונוסף על כך – אויב מר של איראן. תהליך נורמליזציה עם ישראל, בחסות אמריקנית, יכול להקנות לסעודים יתרונות משמעותיים מבחינה ביטחונית וכלכלית, שישפיעו ישירות על הביטחון הלאומי האיראני. בחסות הסכם נורמליזציה, סעודיה אמורה היתה לקבל יכולת גרעינית (גם אם אזרחית בלבד), לשדרג את יכולותיה הצבאיות כולל יכולת המגננה מול איראן ושותפותיה, ולייצר לעצמה מרחבי פעולה אסטרטגיים להתעצמות כלכלית. זאת ועוד, החיבור לישראל ודאי עשוי לייצר מכפיל כוח בכל הנוגע ליכולת הפעולה הצבאית מול איראן, או לכל הפחות מיגור יכולתה לייצר הרתעה ונזק משמעותי. למעשה, ישראל וארה"ב הן אלו שעלולות – בראייה איראנית – לשקם את העולם הסוני-ערבי, ולאחדו אל מול האויב השיעי המשותף. הן גם אלו שהחיבור האסטרטגי ביניהן עלול לייצר איום קיומי ממשי לשלטון האייתוללות.

אלא שמתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, כאמור, בוודאי ציננה תהליך זה, ולפי שעה – עצרה אותו. הוא יכול לקרות רק כשישראל נתפסת כחזקה ומתייצבת לשולחן הדיונים מתוך עמדת עוצמה, ופחות בשעת משבר כזו העוברת על ישראל. נוסף על כך, בעת הנוכחית הסעודים יתקשו לוותר או להקל בסעיף תג המחיר הפלסטיני, וידרשו תמורה מלאה להסכם נורמליזציה – הכרה ישראלית במדינה פלסטינית והתנעת תהליך מדיני בהתאם. זה בוודאי נכון כל עוד שולט בוושינגטון הממשל הנוכחי, שכורך מאוד בין הדברים, ולמעשה יצר זרז לחיבור ולתלות בין נורמליזציה סעודית-ישראלית לבין פתרון שתי מדינות.

אז כן, מנהיג איראן מנתח נכון את הדברים, ויש לו סיבה טובה להיות מרוצה מההישג ולטפוח לעצמו על הטורבאן השחור שעל ראשו. עם זאת, אין כמו המוח האיראני כדי להבין כי מדובר במערכה ארוכת טווח, ולזכור כי עמודי התווך של האינטרסים המשותפים בין ישראל לעולם הסוני – שרירים וקיימים, גם אם כוסו בערפל הקרב מאז 7 באוקטובר.

מנקודת מבט אופטימית יותר, אפשר לראות כיצד ישראל וסעודיה חוזרות למסלול ההידברות החיובית ומובילות ברית אזורית המושתתת על אינטרסים כלכליים ואזרחיים משותפים, לצד אינטרס ברור – לבלום את התעצמותה הקונבנציונלית והגרעינית של איראן, לייצר מולה מימד משמעותי של הרתעה ולהגביל אותה. ברית כזו עשויה אף לפורר את הברית השיעית האזורית ולהחזיר אל חיק העולם הערבי המתון מדינות כמו לבנון, סוריה ואפילו עיראק ותימן. ייתכן שחמינאי כבר לא יזכה לראות את הטרגדיה בימי חייו, אבל גם בגיל 85 הוא עדיין קורא את המפה ומבין היטב את הסכנה האורבת להגמוניה האיראנית במזרח התיכון.