ציפי לבני - המסע לסוף הקריירה הפוליטית כבר החל  

המנצחת בקטגוריית הדמות שעשתה את השנה החולפת לפחות טובה - בתחום הפוליטי: ציפי לבני, שקפצה ממפלגה למפלגה עד שאיבדה את כל כוחה האלקטורלי

שלום ירושלמי

בימים אלה מתחוללות דרמות במפלגת העבודה. הוועידה מתכנסת בקרוב, יו"ר המפלגה יצחק הרצוג מבקש לדחות את הפריימריז על ראשותה, חברי כנסת ופעילים דורשים לבחור מזכ"ל חדש וכל הזמן מתקיים רחש בחש סביב ממשלת אחדות לאומית שעומדת לקום.

על האירועים הללו משקיפה ציפי לבני מהצד. לבני היא שותפה עם העבודה בסיעת המחנה הציוני, אבל היא בעצם נטולת מפלגה משל עצמה. התנועה שהקימה היא אוסף של חברים שהבכיר שבהם, עמיר פרץ, עומד להצטרף בקרוב למפלגת העבודה. לבני עצמה לא יכולה להתפקד לעבודה כחברה מן המניין. יש גבול לזיגזג של בתו של קצין המבצעים של האצ"ל, איתן לבני, שעברה כבר ארבע מפלגות בדרכה מהימין לשמאל.

לבני מנסה לשרוד את הפוליטיקה היומיומית בבית החדש שמצאה, אבל זה לא כל כך פשוט. היא יודעת שהיא חיה על זמן פוליטי שאול. אם לבני תרוץ ברשימה עצמאית עם חברי הכנסת שלה: יואל חסון וקסניה סבטלובה היא לא תעבור את אחוז החסימה. מצד שני, סביר להניח שאיש בעבודה לא יעניק לה ולחבריה שוב מקומות משוריינים לקראת הבחירות הבאות. ציפי לבני, מי שהייתה לא מזמן מועמדת ריאלית לראשות הממשלה היא היום חברת כנסת מן השורה, ואילולא התקשורת שזוכרת לה חסד מימיה הטובים ומעניקה לה יחס מיוחד, סביר להניח שהייתה קצת נשכחת על ספסלי המחנה הציוני.

בגיל 58 לבני מתחילה לסיים את הקריירה הפוליטית, והנפילה שלה היא אירוע מתמשך. היא סומנה כהבטחה גדולה של הליכוד ב-1999, אז נבחרה לכנסת בפעם הראשונה. לימים היא חצתה עם אריאל שרון את הקווים, הקימה אתו את קדימה והפכה לשרת החוץ. לשיא הקריירה שלה הגיעה בפברואר 2009, אז הובילה את קדימה בבחירות וזכתה ב-28 מנדטים, מנדט אחד יותר מהליכוד, אבל למרות ההישג לא הצליחה להקים ממשלה, הלכה להוביל את האופוזיציה ונקטה משם בשפה אגרסיבית וקשה נגד נתניהו.

כאן בעצם החלה הנפילה הגדולה. לבני הודחה ב-2012 מראשות קדימה בידי שאול מופז, התפטרה מהכנסת, הלכה הביתה ולקראת בחירות 2013 הקימה את 'התנועה' עם שמות מרשימים וידועים כמו עמיר פרץ ועמרם מצנע, שהיו יושבי ראש מפלגת העבודה ומאיר שטרית אקס ליכוד וקדימה. הקרב האמיתי בבחירות ההן היה על המצביעים במרכז אבל כאן הצליח יאיר לפיד לגרוף את מירב הקולות, ויש עתיד קיבלה 19 מנדטים. לבני ותנועתה זכו בשישה מנדטים.

במהלך הבחירות ניהלה לבני קמפיין קשה נגד ראש הממשלה. לבני הצהירה כי: "נתניהו מוביל לסופה של המדינה היהודית. אני לא אשב בממשלה שהמדיניות שלה היא המדיניות של בנט". בפברואר 2013, פחות מחודש אחרי הבחירות, הודיעה לבני כי תצטרף לממשלת נתניהו שאותה השמיצה יחד עם הרשימה החדשה שהקימה. לבני מונתה לשרת המשפטים וקיבלה את האחריות על ניהול המשא ומתן עם הפלסטינים, עניין שבו היא מתמחה. עמיר פרץ קיבל את התיק לאיכות הסביבה. לבני הייתה הראשונה שחברה לממשלה באותם ימים, נחשון שזינק למים, אפילו לפני השותפים הטבעיים של הליכוד, וגם הגמול שקיבלה היה ראוי.

ההצטרפות לממשלת נתניהו, מתברר, הייתה נקודת שפל נוספת בחייה הפוליטיים של לבני, אירוע שממנו היא עדיין לא התאוששה, ומאז היא רק מאבדת השפעה ונעלמת בהדרגה מהעין הציבורית. מדובר בעיקר במכה באמינות של לבני, מי שביקשה תמיד להצטייר כמו הגברת הנקייה של הפוליטיקה, שרחוקה מקומבינות ולכלוכים. הממשלה ההיא אכן התיישרה בסוף על פי קווי המתאר של נפתלי בנט, שהשיג בבחירות 12 מנדטים - מספר כפול מזה של לבני והתנועה.

שרת המשפטים לבני ניהלה לכאורה את המשא ומתן מול הפלסטינים, אבל מדובר היה בדיאלוג עקר, בהתאם לציפיות הנמוכות של ראש הממשלה ושותפיו הימניים, ואולי גרמה בכך נזק לתהליך השלום. שוב התברר כי לבני נכשלת בכל פעם שהיא נוגעת במיזם הישראלי-פלסטיני. לאורך השנים היא לא הצליחה לקדם במילימטר את השלום, למרות השאיפות הגדולות והתעקשות לקבל לידיה את התיק, פעם אחר פעם. עשרות הפגישות שקיימה עם ההנהגה הפלשתינית ומאות הניירות והמסמכים שהחליפו ידיים לא הובילו את הצדדים לשום מקום.

הרפתקה במחנה הציוני

לקראת הבחירות האחרונות בינואר השנה הצטרפה לבני כאמור למפלגת העבודה, ושתי התנועות הקימו את "המחנה הציוני". הנחיתה שלה בעבודה לא הייתה רכה. במערכת הבחירות טענו במטה העבודה כי המחיר שגבתה היה גבוה מדי. ומה שהכעיס את הפעילים במיוחד היה הסכם הרוטציה שחתמה לבני עם יצחק הרצוג. במטה טענו כי ההסכם עולה למחנה המשותף בארבעה מנדטים בסקרים. בסופו של דבר, ערב הבחירות, לבני נאלצה לוותר על ההסכם שחתמה.

הוויכוח הפנימי בעבודה סביב לבני היה קשה. סקרים שנעשו ניסו לבדוק את הסיבות לפופולריות הדועכת שלה העלו טענות על חוסר עקביות, ניתור בין מפלגות וחוסר אמינות. לבני, מצדה טוענת עד היום שבעקבות הברית שכרתה עם הרצוג, המחנה הציוני זינק במספר המנדטים והרצוג הפך להיות מועמד רלוונטי לראשות הממשלה. בכירים בעבודה לא קונים את ההסברים הללו. "הציבור חיפש אלטרנטיבה לנתניהו וכל חיבור אחר היה זוכה לאותה תגובה ציבורית. חיבור בין המחנה הציוני ולפיד היה מניב 34 מנדטים. זה נבדק בסקרים. חיבור בין לפיד וכחלון היה מעניק לשתי המפלגות 25 מנדטים. כך גם כל חיבור אחר", אמרו הבכירים.

בסופו של דבר, החיבור בין הרצוג ולבני הניב 24 מנדטים - מה ששלח את כולם לאופוזיציה. הצרות של לבני במחנה הציוני המשותף לא הסתיימו אחרי הבחירות. לקראת ישיבת הסיעה הראשונה בתחילת מאי הודיעה חברת הכנסת הבכירה שלי יחימוביץ כי אינה מכירה בהנהגה של לבני. יחימוביץ דרשה למנוע מלבני לפתוח את הישיבה לצדו של הרצוג. "קמפיין הבחירות עדיין בעיצומו וההנהגה הדו-ראשית עדיין אתנו", קבעה יחימוביץ בלעג והחרימה את הישיבה. ב-nrg צוטטו דברים שאמרה יחימוביץ על לבני במפגש סגור עם פעילים קודם לכן. "אנחנו אוחזים בשתי תפיסות עולם חלוקות. הרטוריקה הכלכלית שלנו זרה לה", תקפה יחימוביץ. אגב, יחימוביץ לא אוהבת גם את המינוח "המחנה הציוני" ומציינת רק את מפלגת העבודה.

מאז נרגעה קצת הגזרה בין השתיים, אבל לבני עדיין נחשבת לנטע זר במפלגת העבודה. זה לא הפילוגים והחיבורים בין מפא"י, רפ"י ואחדות העבודה, שנחשבו טבעיים, אלא דומה יותר לצירוף בין אהוד ברק ודוד לוי, שהתפרק מאוחר יותר. לבני, מצידה מנסה בימים אלו לבלוט באופוזיציה, אבל היא יודעת היטב שאין לה אופציה אלקטורלית והיא תלויה באחרים. כמו סילבן שלום, גם היא מהרהרת בוודאי בהחמצות הגדולות של העבר, בעיקר באפשרויות שהיו לה להוביל ממשלה אחרי פרישתו של אהוד אולמרט ב-2008, או להקים ממשלה אחרי בחירות 2009.