המלחמה נמשכת ובתי החולים מתהדרים בטיפול בפצועים בצדק-אבל שוכחים לתאר את השרות לזקן  

וכן, הטכנולוגיה התקדמה, ריצוף השיש בבתי החולים בוהק מתמיד (וזה תמיד בא עם עוד שלט תודה לתורמי הלובי המפואר), ביתני האשפוז הפכו לרבי קומות עם מסדרונות ארוכים. אבל בעצם - כלום לא השתנה. בשבוע האחרון הבנתי את זה על בשרי.

לאחר חמש שנים של תחינות חוזרות ונשנות, נעתר אבא, שיחיה, לעבור ניתוח אורתופדי שעשוי להביא, כך אנו מקווים, ממצב של נכות לשיפור דרמטי באיכות חייו. הלב נקרע כשאנו נאלצים לחזות באב הזה, שנמלט כילד מהנאצים ביערות אירופאים קפואים, גדל בבית יתומים, התרוצץ, בנה, עשה והחזיק על כתפיו משפחה שלמה - והנה לנגד עינינו הוא קורס. צעדיו כבר איטיים, הוא כבר אינו אותו אדם שמח, וכל שרואות עיניו היא הזיקנה המכרסמת. והנה, סוף סוף הסכים אבי להפקיד את גופו בידי המנתחים.

אבא נאנק מכאב - אף אחד לא מקשיב
עמדתי כבר באירועים דרמטיים לחוצים, כנער מתנדב במד"א בפיגועים המחרידים בתל אביב, כסטודנט לרפואה מתלהב בחדרי המיון, וכרופא מתמחה שנאבק להציל חיים של תינוקות וילדים. ועדיין, גם לאחר שראיתי כמעט הכל, פעם לבי מהתרגשות כשהמתנתי מחוץ לחדר ההתאוששות בציפייה דרוכה לצאתו של אבא מחדר הניתוח.

אחת האחיות קראה לי להיכנס פנימה. התקרבתי אליו, והמחזה היה קשה. אבי שוכב במיטה, רגליו חבושות, עדיין מעורפל חושים. "אבא, אבא, אתה בסדר?" והנה, האדם החזק של המשפחה, שכתפיו הרחבות תמכו בנו שנים, מתפרק. דמעות החלו לזלוג מעיניו, והוא - בשקט האופייני לו - נאנק מכאב עז. "כואב, כואב", הוא ממלמל חלושות. אני מביט סביב, ואין איש סביבנו. לאיש מהצוות לא אכפת. קראתי שוב ושוב לאחות, "תעזרי לו עכשיו", ביקשתי. אך חלפו דקות ארוכות עד שאחת האחיות הואילה להגיע ולהזריק לו לווריד עוד מורפיום.

כרופא, אני מבחין שהמינון נמוך מדי, ואני זועק שוב: "כואב לו, תני לו עוד מורפיום", וכך אבי שוכב שעתיים, מתייסר בכאבים, ולאיש בעצם לא אכפת. בשלב מסוים, לאחר ששוב התערבתי, הואיל בטובו המרדים להגיע ולהעלות את מינון התרופה למינון שהחל מעט להשפיע ולשכך את כאבי התופת מהניתוח.

יצאתי לרגע מחדר ההתאוששות למספר טלפונים דחופים. כשחזרתי הבחנתי באח שניסה שוב ושוב ושוב לדקור את ידיו. שלוש פעמים. רגע לפני הפעם הרביעית מלאת היומרנות של האח, שכלל לא טרח להביט בפניו של אבי ולשאול לשלומו, ורק רטן "דקירה!" רגע לפני שהמחט מחוררת שוב את היד וגורמת לשטף דם, רגע לפני - לקחתי בעצמי את המזרק ושאבתי את הדם לבדיקה הדחופה.

אבא מאבד דם - המנה מגיעה רק כעבור 12 שעות
שעתיים וחצי של המתנה, ואנו מועברים סוף סוף למחלקה האורתופדית באישון לילה. בשלב הזה איש לא טרח לשוחח איתנו. לא המנתח, לא איש מהרופאים המתמחים. בה בעת אני מבחין בדימום הולך וגובר מאזור הניתוח, לתוך שקית הנקז. 300 מיליליטר, 500 מיליליטר, 700 מיליליטר. אבא מוכנס לאחד החדרים, ואני ממתין לידו לרופא המחלקה שיגיע, יסביר דבר מה, יבדוק. עד שעות הבוקר איש לא ניגש אלינו. הדימום ממשיך ומצטבר. רק מאוחר יותר, בבוקר, טורח מישהו מהמחלקה להזמין מנת דם, שתגיע רק לאחר כ-12 שעות המתנה, כשאבי איבד כבר ליטר דם.

ערב שני במחלקה. אבי ממשיך להיאנק מכאבים, ונותר בלא נודע. האם הניתוח הצליח, מה עם הדם שאבד, מדוע כואב כל כך, ולמה לוקח זמן כה רב עד שמישהו טורח להביא משכך כאבים? לילה. אבא מנסה שוב ושוב לצלצל בפעמון לאחות שתיתן עוד כדור לשיכוך כאבים, שעתיים שלמות, ואיש לא מגיע. הכאב כבר עז כל כך ובלתי נסבל, שאבי זועק: "אחות! אחות!". האחות מגיעה, ומגלה שאחת המנקות ניתקה את פעמון האזעקה. אף אחד מאנשי הצוות לא טרח כל אותם יומיים לוודא שהכל כשורה, שכל המכשירים פועלים, שפעמון האזעקה אכן עובד כהלכה, או סתם – אם לאבא יש שאלה או בקשה. הוא נותר מוטל על המיטה, כשבנו הרופא לצידו מחכה ושואל: איזו קטסטרופה תקרה עכשיו, מה יהיה כשאעזוב את אבא ומה עושים כל המאושפזים שהבן שלהם לא רופא, שמכיר ויודע ושואל ומבקש.

יום שלישי, והסאגה הזו נמשכת, עכשיו עם הפיזיותרפיסטית, שאמורה לתרגל ירידה ראשונה מהמיטה. הכאבים עדיין עזים, תרופות שיכוך הכאבים כבר פועלות פחות ופחות, ובשיקום כזה נדרשת סבלנות ואורך רוח של הצוות הרפואי. אולם היא מאיצה בו ומקדישה לטובת התרגול דקות ספורות, תוך שהיא מביאה עימה הליכון נמוך שאינו למידותיו, שהביא לכך שכל כובד משקלו לחץ בחוזקה על הרגליים והחמיר את הכאבים העזים כל-כך. בתום התרגול המהיר עזבה הפיזיותרפיסטית, בלי תדרוך, בלי לומר מאומה. היא הותירה את אבא שוב עם כאבים עזים, לבדו, מתאפק באי נעימות ובצניעותו הרבה מלקרוא שוב לאחת האחיות.

ועדיין, איש מצוות המנתחים אינו טורח להגיע, לומר דבר מה לחולה ולמשפחתו, לחזק, לטעת תקווה, לומר מילות עידוד. כלום. אבי שוכב מרותק למיטה, מביט בתקרה, מחייך מעת לעת לאורחים, אך בתוך תוכו מתמלא עצבות, ואולי מעט חרטה על שנכנס להרפתקה מביישת כל כך.

יום רביעי. אבא עדיין מרותק למיטה, ארבעה ימים אינו מסוגל להכניס דבר לפיו, הוא חלש, מותש, מדוכא. אף אחת מהאחיות כלל לא טרחה לדבר עמו על כך, או להוסיף לו תוספת חלבונים, ויטמינים ומינרלים הדרושים להחלמה. יצרתי קשר עם דיאטנית בית החולים שביקשה מהרופא המתמחה להוסיף לאבא העשרת מזון. כששבתי למחלקה 12 שעות אחרי, הבחנתי שאיש כלל לא רשם את הוראת הדיאטנית. הוא עדיין לא קיבל כל תוספת מזון, ורק אחרי שביקשתי שוב ושוב, הואיל בטובו האח לתת את פחית תוספת המזון המבוקשת.

וזה לא נגמר: איש מהרופאים לא טרח להביט בצילום חזה שבוצע לו בבוקר. רק בשעות הערב בדקתי אני את הצילום. את פעמון האזעקה שניתק אחד מאנשי הצוות - הרכבתי אני. הדרך לשיקומו תהא ככל הנראה רק באמצעות פיזיותרפיסט פרטי. אני טורח להשגיח בשבע עיניים על כל מהלך, כשפחד מקנן בי בכל רגע.

שרד את השואה, נרמס בבית החולים
יצר החיים הוא שהביא את אבי להילחם על חייו, לברוח מהשטן הנאצי, להיאבק בילדות שאבדה ובעוני מרוד. אך אותו יצר חיים נרמס דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח בעולם. בית חולים מרכזי, מהגדולים בישראל, עתיר צוות רפואי - ולאיש לא אכפת.

נתק רגשי מפלח את האוויר הדחוס במחלקה האורתופדית. אדישות הצוות הרפואי שהיא רוח הזמן, התנהלות במישור חורפי ומלנכולי המרחיבה את ספקטרום החוויה הבלתי אנושית והמבזה שאנו עוברים בימים אלה. הרופאים והאחיות כורעים תחת העומס, אך הם אינם נקיי כפיים. הייתי ועודני שם, כרופא, אני מכיר את העבודה השוחקת היטב, ועדיין - חלה עליהם חובה מוסרית לא רק לרפא ולהציל, לא רק לחתום על הטפסים ולדפוק שעון נוכחות, אלא גם להעניק אמפתיה, אנושיות, כתף תומכת וקורטוב של דאגה למאושפזים.

פרופ׳ רן טור כספא יו״ר הוועדה פתח את מסיבת העיתונאים ואמר: ״אני מאמין שהתוצאות וההמלצות של הוועדה יכולות להביא מהפך ברפואה הפנימית בישראל. הסמל של הפנימיות היא החולה הזקנה במסדרון.
וזוהי הזדמנות נדירה לשינוי המצב במחלקות הפנימיות בישראל.״....
https://www.health.gov.il/NewsAndEvents/SpokemanMesseges/Pages/10072019_3.aspx

הדוח