אמריקה בטרנס: על הצדדים האפלים של תעשיית שינוי המין בארה''ב  

אריאל כהנא
1/12/2022, 14:59, עודכן 1/12/2022, 14:59

זוג ישראלי חביב תפס את המושבים שלידי במטוס, שעוד מעט ימריא. הם העבירו ביניהם את בתם התינוקת, לחוצים להרגיע אותה שמא תפריע לנוסעים שמסביב.

"תהיו נינוחים, ילדים לא מפריעים לי", אמרתי לאב. התברר שהוא ואשתו משתייכים לסצנת ההייטק של ניו יורק. התינוקת היתה בת ארבעה חודשים, ולכף רגלה הצמידו ההורים גרב אלקטרונית. "זו אפליקציה שבודקת את המצב שלה כמו לחץ דם, חמצן ודופק. היא גם מתריעה אם הילדה בוכה או התעוררה משינה. ככה אנחנו יודעים מה קורה איתה כל הזמן. בייביסיטר קבוע", הסביר הבחור.

כל זה היה לי חדש, אבל מרענן. מה שהיכה אותי בהלם היתה ההתרעה ששלחה הגרב יום קודם לכן. "קיבלנו בקשה לבחור את המגדר שלה - בן או בת או טרנס או אחר", סיפר הבחור. "התלבטנו אם לשתף פעולה, אבל היא בת ארבעה חודשים. זה נראה לנו מוגזם", הוסיף.

לבקשתי ולתדהמתי, הציג בפניי את ההודעה ככתבה וכלשונה. אלמלא ראיתיה בעיניי לא הייתי מאמין. אכן, הודעה שבה מוצע להורים לבחור את מגדר התינוק חודשים אחרי שנולד, והאפשרויות רבות מ"זכר" ו"נקבה".

אישה היא תמיד אישה?
ימים ספורים קודם לכן נתקלתי במקרה בסרט "מהי אישה?" ("?What is a Woman") שיצר העיתונאי האמריקני מאט וולש. המסמך המצולם חשף בפניי עולם שלא הכרתי ושאפשר לכנות אותו תעשיית הטרלול המגדרי ששוטפת את אמריקה.

חלקו הראשון של "מהי אישה?" בעיקר משעשע. וולש מציג בו שורה ארוכה של ראיונות עם רופאים, מומחים, הוגים ופוליטיקאים, שלא מסוגלים או לא רוצים או חוששים לענות על השאלה הפשוטה - "מהי אישה?".

כל אדם שפוי יאמר שאישה היא מי שיש לה איברים נשיים, כך היא נולדה וכך היא חיה. אבל השיח הפרוגרסיבי שהשתלט על אמריקה לא מאפשר להגיד את האמת הפשוטה הזו. עד כדי כך השיגעון מכה בידידתנו הגדולה, שיש מומחים שאומרים מפורשות: "כן, לאישה יכולים להיות איברי מין של גבר, ולגבר יכולים להיות איברי מין של אישה". כשוולש מעמת אותם בעדינות עם התזה המתוחכמת - הם מסתבכים, מתרגזים, תוקפים או נוטשים בעצבים את הראיון. "המלך עירום", תרתי משמע.

עד לנקודה הזו הסרט אפילו מצחיק. אלא שבהמשך וולש שופך אור על החושך הזהותי שנעשה לדור הצעיר באמריקה. הוא מרכז עשרות תופעות קטנות, שבדרך כלל תופסות את שולי החדשות. למשל, בנים ש"מרגישים נשים" ולכן מתערטלים בשירותי התלמידות ואף תוקפים אותן, אך הנפגעות מושתקות; חמישה בתי חולים ומספר לא ידוע של קליניקות פרטיות שמבצעים ניתוחים לשינוי מין לילדים ברחבי אמריקה; נערות שנדחקות מתחרויות ספורט ויופי כי בנים ש"מרגישים בנות" משתתפים; אב קנדי שנשלח לכלא(!) כי התעקש לקרוא לבתו בת ה־14 "היא"; והמילה האחרונה: ילדים שבכיתה מייללים "מיאו" במקום להשיב על שאלות כי "גילו" שהם בכלל חתולים (למורים אסור להעיר להם).

הרגעים שוברי הלב של הסרט שמורים לסקוט (קלי) ניוג'נט, שעבר את הניתוח לשינוי המין מאישה לגבר. בקול שבור הוא מראה למצלמה את הצלקות בזרועו המעוותת ומבכה את חייו האבודים. "לא הזהירו אותי מההשלכות, אסור לדבר עליהן. אנחנו שוחטים דור שלם של ילדים כי אף אחד לא מעז לדבר", הוא מספר. אי אפשר שלא לבכות יחד איתו.

"זה יגיע אליכם"

בחיפושיו אחר מישהו שיסביר לו מה עובר על אמריקה הגיע וולש אל ד"ר מרים גרוסמן, פסיכיאטרית ילדים, נוער ומבוגרים, מהיחידות באמריקה שמעיזות לפתוח את הפה וללכת נגד הממסד. בעקבות וולש יצאתי גם אני לפגוש את גרוסמן בניו ג'רזי.

"אני הולכת להגיד לך דברים שלא קל לדבר עליהם. אתה תחשוב שאני מגזימה ואובר־דרמטית, אבל אני מבטיחה לך שלא", היא אומרת בקול שקט בפתיחת השיחה. "אני מדברת בכל יום עם הורים וילדים שהם קורבנות של התנועה הזו. חשוב לי להדגיש שאיני מבקרת את הטרנסג'נדרים עצמם, אלא את מי שמחולל את תופעת הטרנסג'נדריות. הם שגורמים להיקפי סבל ולעוצמת סבל שקשה להעריך במילים. אתה חייב לפרסם את הדברים האלה כי עכשיו זה קורה פה, ומהר מאוד זה יגיע אליכם".

מה קורה? מה התופעה?
"אני נמצאת בשדה של חינוך מיני ומגדר הרבה שנים. מה שקורה פה בשנים האחרונות זו מגיפה".

מגיפה?
"כן, יש פשוט מספרים עצומים של אנשים ומשפחות שמתמודדים עם מה שקורה. בעבר אלה היו מקרים נדירים. ב־35 שנות עבודה נתקלתי במקרה אחד. עד למה שמתחולל עכשיו היה ידוע שיש שתי קבוצות של אנשים שהתמודדו עם זהות מגדרית: האחת של ילדים צעירים מאוד, מגיל 3 והלאה, בדרך כלל בנים, שהיו אומרים 'אני רוצה להיות בת'. זו תופעה מוכרת שנלמדה. היה ידוע שרק צריך לחכות, ושבמרבית המקרים הם יחיו בנוח עם הגוף שלהם. בלי לקבל תרופות. רבים מהם יימשכו כבגירים לבני מינם. הקבוצה השנייה, הנדירה אף היא, היתה של מבוגרים, בדרך כלל גברים, שנהנו ללבוש בגדי נשים או להיראות כנשים. מה שנקרא 'דראג'.