התפתחות בעיראק  

כתבתו של אורי דן: במעריב "דעות היום".

עבדל עזיז אל רנטיסי מבכירי ארגון החמאס קרא לעם העיראקי להפעיל מאות מתאבדים כדי למנוע פלישה אמריקנית ובריטית לבגדד.

עבדל עזיז אל רנטיסי אמר, כי מה שמתרחש בעיראק אינו מלחמה. "זהו מעשה תוקפנות נגד מדינה ערבית ואיסלמית, והעם העיראקי צריך לדעת כיצד להתמודד בתוקפנות הזו".

"אי לכך, אני סבור שהעם העיראקי צריך להכין צבא של מתאבדים שיפגעו באמריקנים בכל מקום עד שהעיראקים יוכלו להגן על אדמתם ולהביס את התוקפנים", הוסיף.

הרש"פ קראה לתושביה לא להיגרר אחרי גורמים המעוניינים להרחיק אותם מהחלום הלאומי ולהימנע מכל מעשים שעלולים להוביל לתועלת למי שכינו "ממשלת הימין הקיצוני בישראל".

בהודעה הביעה הרש"פ התנגדות למלחמה על עיראק והודיעה שהיא תומכת תמיכה מלאה בעם העיראקי. ואולם יחד עם זאת ההודעה איננה מביעה תמיכה בסדאם חוסיין.

ומה הקשר לנאום בוש בכלל ובלייר בפרט ערב תחילת המלחמה...:-

@ ישראל = סאדם חוסיין @
עו"ד אלייקים העצני מחווה את דעתו בשידור חי על נאומיהם של בוש ובלייר ביחס למלחמה, מפת הדרכים וההשלכות על מדינת ישראל בכלל וראש הממשלה שרון בפרט...חובה לשמוע- תוכנית שבועית מה-17/3
http://www.a7.org/hebrew/radio/recorded/recorded.htm

הפלאחים ניצחו את האפאצ'ים ? נו באמת.

בימים האחרונים היסטריה מתגנבת ללבבות : האם שוב וייטנאם ?
לכוחות הברית יש הרוגים מעטים, משהו כמו פיגוע התאבדות אחד אצלנו, והדבר כבר גורם לחששות כבדים במקום להבין שמדובר בהישג חסר תקדים: מדינת אויב שלמה מזויינת עד השיניים נכבשת ללא אבדיות כמעט, ורוב אבידות הכוח התוקף נגרמות מאש ידידותית.

לעצם העניין: כמה מחשבות על אסטרטגיית ההגנה העיראקית ואסטרטגיית התקיפה של כוחות הברית.
ארה"ב לא המציאה שום דבר במלחמה הזאת. והתכנית שלה עובדת עד כה היטב היטב, בניגוד למה שחושבים כמה פרשנים היסטריים.
האסטרטגייה האמריקנית היא אסטרטגייה עקיפה: תמרון ותנועה מהירה של כוחות בליווי עליונות אווירית מוחלטת. והיא עובדת. עובדה: הם לא נעצרו ולא הושמדו ולא נפגעו כלל, למעט תקרית השבויים שקרתה כתוצאה מטעות ניווט.

איך ייראה הקרב על בגדד ?
לדעתי, האמריקנים כלל לא ייכנסו לבגדד: הם יצורו עליה מכל הכיוונים, ויכתשו את העיראקים בתוך תאי שטח מוגדרים מראש. כל הידיעות על לוחמה בשטח בנוי וקרבות מבית לבית הן לוחמה פסיכולוגית ונועדו להטעות את האויב ולגרום לו להתכנס פנימה אל תוך בגדד שתיהפך לשטח ההריגה שלו.
איך יעשו זאת האמריקנים ?
אני מזכיר לכם את הקרבות של צה"ל בגי'נין בשכם ובעזה.
לראשונה נכנס כוח צבאי מערבי לעיר ערבית צפופה, עשה בה כבתוך שלו, ויצא ללא נפגעים כלל, רק בשביל לחזור שוב פעם.
האויב מצפה לסטלינגרד - מלחמה מבית לבית.
למה צריך לשחק לפי התפקיד שבו האויב ליהק אותנו ?
היתרון הוא תמיד של הכוח התוקף: היוזמה בידו.
לפיכך, בימים הקרובים, אחרי שיושלם כיתור בגדד מכל הכיוונים, נחזה מהלכים הבאים:

1. ארה"ב תשמיד מהאוויר דיוויזייה עיראקית אחת כליל.
2. מטוסיה ומסוקיה מזלטי"ה וטיליה יחרפו כל העת בשמים וישמידו כל כלי רכב או כוח צבאי עיראקי מאורגן.
3. ארה"ב תנחית כוחות בעורף העיראקים, שיחסמו את דרכי הנסיגה לבגדד העיר בפני העיראקים. הברירה שתישאר להם היא להילחם עד מוות(קרי: להיות מושמדים מהאוויר ברגע בו יפתחו באש, וזאת עקב העליונות המוחלטת האמריקנית בכוח אש, דיוק, מודיעין זמן אמת, והיכולת לסנתז תמונת הקרב בזמן אמת ולהקצות כוחות בצורה היעילה ביותר לצורך השמדה שיטתית של מטרות אויב).
4. לאחר שיתוק עיקר בכוח העיראקי מהאוויר, ארה"ב תחלק את בגדד לתאי שטח נפרדים, ותטפל בכל תא שטח לחוד, בזהירות מופלגת: תחילה קריאה לתושבים לצאת מהאיזור, אח"כ הפצצה מהאוויר של כל המטרות הקשות, אח"כ פלישה בכוח מאסיבי של טנקים דחפורים מסוקים ואש רבה של טילים, והכי חשוב: כוח אדיר של צלפים שיחסלו כל לוחם שנכנס לכוונות שלהם בתוך תא השטח הנדון. לפני הטיפול בתא שטח מסוים, הוא יבודד ויכותר מכל עבריו, תוך השארת מוצא לאוכלוסיה לברוח, וחלוקת כרוזים המזהירים אותם מפני הצפוי.
5. וכך, כמעט בלי להרגיש, אחרי שיובסו וישומדו מהאוויר כל הכוחות שניתן יהיה להשמיד לפני תחילת הפעילות הקרקעית, נעמוד בפני מצב שבגדד תינטש מתושביה, יישארו רק כוחות מיליציוניים מוכי הלם ואימה ויחידות צבאיות שפשוט יסתתרו במחילות שלהםמ פחד המזלטים ואמצעי המודיעין והתצפית המתקדמים של ארה"ב. ועוד לא הזכרתי כוחות מיוחדים, איגופים אנכיים, וכו'.
6. הפואנטה היא, שכל תא שטח כזה שינוקה ויטוהר, יפונה מיד מנוכחות כוחות ארה"ב ! כך אל תינתן לעיראקים כלל האפשרות לייצר לוחמת גרילה ולזנב בכוחות ארה"ב. מי מהם שישרוד בתא שטח מסוים - שיהיה לו לבריאות, עד הפעם הבאה.
7. השערתי היא שאחרי שיטופלו מספר תאי שטח כאלו עם תוצאות מוחצות מול העיראקים - האסימון ייפול סוף סוף. תאי שטח אחרים פשוט ייכנעו מראש או שתתרחש מהם בריחה מאסיבית של לוחמים.
8. בד בבד, אני צופה שארה"ב תנהל כל הזמן מגעים חשאיים עם הצמרת העיראקית ותציע להם דרכי בריחה "למען העם העיראקי" ובשביל ש"בגדד לא תיהרס בידי הכיבוש האכזר...".
9. אף מטומטם עיראקי, ולא משנה כמה מטורף יהיה, לא יעז להפעיל נשק אב"כ מול ארה"ב. דיבורים לחוד ומעשים לחודש. אין דין הכורדים כדין מעצמת על. בשניה שהם יעשו את זה , הגיהינום ייפתח עליהם: הם יחטפו בדיוק באותה מטבע, ואף שבעה מונים חזק יותר. ולמה ? כי מי שיפעיל נשק אב"כ נגד ארה"ב ולא יושמד - ייתן מיד פתח תקווה לכל מטורפי העולם לפתח נשק כזה ולהפעילו נגד כל מי שחפץ ליבו. אין תסריט כזה, גם לא בשעת ייאוש.
10. אני חושב שאם המצור על בגדד יתחיל בעוד יומיים שלושה, והכיתור המושלם והשמדת הדיווזיות מהאוויר יסתיים עוד שבוע - נוכל לצפות לכינעה של בגדד בעוד כשלושה שבועות, אם ארה"ב תפעל אכן לבידוד תאי שטח ולהשמדה שיטתית שלהם, כמו צה"ל.

והערה אחרונה: הטכניקה / אסטרטגייה של "הפרד ומשול" היא כלי רב עוצמה לפתרון בעיות גדולות ומורכבות.
זה קשה ויקר מאד לכבוש את בגדד בהסתערות אחת מרשימה. אבל אפשר לכבוש בית אחד בבגדד בלי כל בעיה בשיטות של צה"ל: בידוד, ריכוז כוח אש, הוצאת החפים מפשע, והפעלת אש מדויקת...
ובית אחד הוא תא השטח הקטן ביותר. ואם אני יודע לכבוש בית אחד - אני יכול גם רחוב.
ובנפול הרחוב - תיפול השכונה. וככה, לאט לאט, תיפול העיר. הרבה לפני שצופים. התהליך לא לינארי כי האימה וההלם הם תהליכים לא ליניאריים: הם כאוטיים. ובכאוס כמו בכאוס: שינויים קטנים ובלתי מורגשים מביאים פתאום למפץ גדול.

שיהיה יום טוב ונעים לכל בית ישראל.

WARNING OVER TV BOMBING
Amnesty International has warned that bombing Iraq's TV station could be a breach of the Geneva Convention.
"The bombing of a television station cannot be condoned. It is a civilian object, and thus protected under international humanitarian law."

Iraq's satellite TV station was off air for about eight hours after strikes by coalition aircraft and Tomahawk cruise missiles fired from US Navy ships.

פיקוד העורף מתכנן להצטייד במערכת חדשנית אשר תאפשר לזהות - במקרה של התקפת טילים לא קונבנציונלית - את ההרכב המדויק של המטען הכימי או הביולוגי. כך מגלה סגן-אלוף חמי סוקל, ראש ענף פיתוח בפיקוד העורף, בגליון "במחנה" שייצא בסוף השבוע.

זיהוי החומר יתאפשר באמצעות גלאים מיוחדים, עוד במהלך מעופו של הטיל הלא קונבנציונלי באוויר. לפני נחיתת הטיל יתקבל המידע במרכז הבקרה הצה"לי, שינתח את ההרכב המדויק של חומר הלחימה הכימי או הביולוגי.

כיום, במקרה של נפילת טיל לא קונבנציונלי, אמורים להגיע למקום צוותי גו"ז (גילוי וזיהוי) של פיקוד העורף. חיילים אלה אמורים להיות הראשונים שיגיעו למקום, ותפקידם הוא לזהות את סוג החל"כ (חומר לחימה כימי), כדי לדווח עליו לכוחות ההצלה והרפואה, בין היתר כדי להתאים את אופן הטיפול הרפואי הנכון בנפגעים, אם יהיו.

המערכת החדשה תחסוך זמן חיוני בהצלת חיי נפגעים, ותבטל את הצורך בהגעת צוותי גו"ז למקום נפילת טיל, דבר שעלול להעמיד את חיילי הצוותים בסכנת היחשפות לחומרי הלחימה הלא קונבנציונליים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2522175,00.html
(26.03.03 , 14:41)

בתלונה נטען גם כי בכירים בממשל הצרפתי, פולטיקאים צרפתים ותאגידים צרפתיים הפרו את הסנקציות שהטיל האו"ם על עיראק לאחר מלחמת המפרץ ב-1991. כמו כן מצויין בתלונה כי הבכירים הפרו גם את תכנית האו"ם "נפט תמורת מזון".

"התעשיה הצרפתית רדפה אחר הזדמנויות עסקיות עם מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין השולטת על כל התעשיה והכלכלה העיראקית, ועשתה זאת באופן אגרסיבי. המסחר נעשה בברכת שלטונות צרפת ובעידודן", נאמר בתביעה, זה הדבר הכי טוב שקרה לי השנה

מתוך: וואלה!

ואילו היום,ב"יום האדמה",יום הלאומנות ההסתה והטרור הפלסטינאצי שרפו בסכנין את דגל ישראל.בכפר כנא צרח האספסוף הערבי:"בדם ואש נפדה את פלסטין."

התפרעויות נאציות אלה מראות לנו שוב ושוב עם מי יש לנו עסק.ערביי
ישראל הם אוייב רצחני ומסוכן.

עד מתי ניתן לארורים האלה להרוס את המדינה מבפנים,להסיע מחבלים
למקומות בהם הם זוממים להתפוצץ,להשתלט על אדמות מדינה ולהשתלט על יישובים יהודיים?

הגיע הזמן לשים קץ להבלגה. הגיע הזמן להכות את האוייב הארור הזה שמתקרא "ערביי ישראל".

כל התמונות ללא יוצא מן הכלל ברזולוציה גבוהה ומה שיפה אינן שוקלות את אותו משקל מקורי שהיה להן באתרים ( חלקן הגיע אף ל11 מגה בייט)

להזכירכם: למי שאוהב תמונות רקע זה כאן:
http://cool.berber.co.il/Mic/Wallpaers%201280%20x%201024
והכתובת הראשית של השרת היא:
http://cool.berber.co.il/Mic

בברכה
מיק

המשפחה, המבקשת לשמור על עילום שמה, היתה כה עשירה, עד שבשנים 1930-1920 שכר המלך פייצל את ביתה המפואר בבגדד כדי שישמש כמשכנו הזמני

איתמר לוין

מתחם ארמון הנשיאות המרכזי של סדאם חוסיין שנכבש היום (ב'), בנוי בחלקו על אדמה שהיתה בבעלות משפחה יהודית-עיראקית עשירה. המשפחה, המבקשת לשמור על עילום שמה, היתה כה עשירה, עד שבשנים 1930-1920 שכר המלך פייצל את ביתה המפואר בבגדד כדי שישמש כמשכנו הזמני.
גורלה של אותה משפחה היה כשל כל יהודי עיראק, ובמיוחד העשירים שבהם: הם סבלו מעשרות שנים של רדיפות והחרמת רכושם. מסע הרדיפות החל לקראת הקמת המדינה ב-1948, והלך והתעצם עד שבמארס 1950 הורשו יהודי עיראק לעזוב את המדינה - בתנאי שיוותרו על אזרחותם ויותירו מאחוריהם של רוב רכושם. במארס 1951, לנוכח העובדה הבלתי-צפויה של עזיבת עשרות אלפי יהודים, החליטה ממשלת עיראק על הפקעת כל הרכוש היהודי.

שרידי הקהילה היו נתונים לרדיפות בלתי פוסקות כמעט, שהתגברו עוד יותר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר עשרות יהודים נאסרו, עונו ואף נתלו בהאשמות כוזבות של ריגול לטובת ישראל. באותן שנים עזבו אחרוני בני אותה משפחה את עיראק, כאשר כל רכושם נותר מאחוריהם, והקרקעות שהיו בבעלותם במרכז בגדד הופקעו. סדאם עלה לשלטון ב-1979, ולאחר מספר שנים הקים את ארמונו המשתרע על פני מאות דונמים. כאמור, חלק מהמתחם שייך מבחינה חוקית לאותה משפחה יהודית.

http://www.globes.co.il/serve/

=== תמונות הארמון

לתמונה רחבה יותר, העתיקו הלינק הבא והוסיפו בסופו נקודה ולאחריה JPG

Nawzad Girgashae, 32, a hero to Kurds, often visits the cell where he was tortured by Iraqi intelligence agents, where a statue now hangs honoring his agonized resistance.

Richard Sennott
Star Tribune

Published March 19, 2003
חוזר על 1 העינויים


When Girgashae visits the room where his statue hangs, sometimes "I have them hang me so I will never forget the strength I had," he said. He said it also is a tribute to a fellow prisoner who inspired them.

Richard Sennott
Star Tribune

Published March 19, 2003

With his hands bound behind him, Girgashae had two men hoist him and place him on the hook to test himself. He screamed, and after a half-minute he signaled them to take him off.

Richard Sennott
Star Tribune

Published March 19, 2003

Within the cell, Girgashae created his own, imaginary room -- a patch of several square feet on the tiled floor. At least twice a month, he returns to his "room" to remember and to pay tribute to his fellow prisoners.

Richard Sennott
Star Tribune

Published March 19, 2003


"I go there to find my own answers to what happened to our people," Girgashae says.

Richard Sennott
Star Tribune

Published March 19, 2003

עוד נמסר כי על פי הערכה אמריקנית יותר מ-2,320 חיילים
עיראקיים נהרגו בקרבות.
http://www.a7.org/news.php3?id=48875

@ (15:13) יום רביעי, ז' בניסן תשס"ג, 9 באפריל 2003

96 אמריקאים נהרגו מאז תחילת המלחמה
סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה כי מאז תחילת המלחמה נהרגו
96 אמריקאים, ו-10 נוספים הוכרזו נעדרים.

This is a WorldNetDaily printer-friendly version of the article which follows.
To view this item online, visit http://www.worldnetdaily.com/news/article.asp?ARTICLE_ID=31966

Wednesday, April 9, 2003

----
OPERATION: IRAQI FREEDOM
Marines find tunnels
under nuke complex
Captain at underground discovery: 'How did the world miss all of this?'

----
Posted: April 9, 2003
7:00 p.m. Eastern

----
© 2003 WorldNetDaily.com
U.S. Marines have located a complex of tunnels underneath an Iraqi nuclear complex – apparently missed by U.N. weapons inspectors – discovering a vast array of warehouses and bombproof offices that could contain the "smoking gun" sought by intelligence agencies, reported the Pittsburgh Tribune-Review.

The Iraqi Atomic Energy Commission's Al-Tuwaitha facility is located 18 miles south of Baghdad.

"I've never seen anything like it, ever," said Marine Capt. John Seegar. "How did the world miss all of this? Why couldn't they see what was happening here?"

Marine nuclear and intelligence experts say that at least 14 buildings at Al-Tuwaitha indicate high levels of radiation and some show lethal amounts of nuclear residue, according to the Pittsburgh daily. The site was examined numerous times by U.N. weapons inspectors, who found no evidence of weapons of mass destruction.

Marine combat engineers guard Iraqi Atomic Energy Department (Carl Prine/Pittsburgh Tribune-Review)

"They went through that site multiple times, but did they go underground? I never heard anything about that," said physicist David Albright, a former International Atomic Energy Agency inspector in Iraq from 1992 to 1997.

In a 1999 report, Albright said, "Iraq developed procedures to limit access to these buildings by IAEA inspectors who had a right to inspect the fuel fabrication facility."

"On days when the inspectors were scheduled to visit, only the fuel fabrication rooms were open to them," he said in the report, written with Khidhir Hamza, an Iraqi nuclear engineer who defected in 1994. "Usually, employees were told to take to their rooms so that the inspectors did not see an unusually large number of people."

Chief Warrant Officer Darrin Flick, the battalion's nuclear, biological and chemical warfare specialist, said radiation levels were particularly high at a place near the complex where local residents say the "missile water" is stored in mammoth caverns.

"It's amazing," Flick said. "I went to the off-site storage buildings, and the rad detector went off the charts. Then I opened the steel door, and there were all these drums, many, many drums, of highly radioactive material."

Noting that the ground in the area is muddy and composed of clay, Hamza was surprised to learn of the Marines' discovery, the Tribune-Review said. He wondered if the Iraqis went to the colossal expense of pumping enough water to build the subterranean complex because no reasonable inspector would think anything might be built underground there.

"Nobody would expect it," Hamza said. "Nobody would think twice about going back there."

Michael Levi of the Federation of American Scientists said the Iraqis continued rebuilding the Al-Tuwaitha facility after weapons inspections ended in 1998.

"I do not believe the latest round of inspections included anything underground, so anything you find underground would be very suspicious," said Levi. "It sounds absolutely amazing."

The Pittsburgh paper said nuclear scientists, engineers and technicians, housed in a plush neighborhood near the campus, have fled, along with Baathist party loyalists.

"It's going to take some very smart people a very long time to sift through everything here," said Flick. "All this machinery. All this technology. They could do a lot of very bad things with all of this."

Marine Capt. Seegar said his unit will continue to hold the nuclear site until international authorities can take over. Last night, they monitored gun and artillery battles by U.S. Marines against Iraqi Republican Guards and Fedayeen terrorists.

The offices underground are replete with videos and pictures that indicate the complex was built largely over the last four years, the Tribune-Review said.

Iraq began to develop its nuclear program at Al-Tuwaitha in the 1970s, according to the Institute for Science and International Security. Israel destroyed a French-built reactor there in 1981, called "Osiraq," and a reactor built by the Russians was destroyed during the 1991 Gulf War.

In his 2000 book "Saddam's Bombmaker," Hamza revealed Saddam's secret plans for the nuclear complex at Al-Tuwaitha:

From my office window in the Nuclear Research Center, I could see just a slice of what Saddam's oil money had built in less than a decade: a sprawling complex of nuclear facilities, scattered over ten square miles, poised to deliver us the bomb. It was called al-Tuwaitha, in Arabic "the truncheon."
… Below my floor was fifty thousand square feet of office space and laboratories, sparkling with new equipment, where hundreds of technicians were running nuclear experiments. Outside to my left was our chemical reprocessing plant, where we would enrich fuel for a plutonium bomb. Down the street was our domed Russian reactor, newly renovated with Belgian electronic controls, which made it capable of generating radioactive material for nuclear triggers. Past that was our French-supplied neutron generator, and next to that our electronics labs, and then a four-story building that handled spent nuclear fuel, full of hot cells and new remote-controlled equipment overseen by platoons of white-jacketed technicians. All this was a long, long way from the dining room table where we'd scratched out our first memo for a bomb in 1972.

Rising up behind my office, however, was al-Tuwaitha's jewel in the crown, the aluminum dome of the French reactor, glittering in the blue desert sky. Osiraq was the most advanced reactor of its kind, crammed with such up-to-date equipment and technology that visitors were amazed that the French had ever agreed to sell it to us. Little did they know that the acquisition of Osiraq, an incredible feat on its own, was merely a decoy: Saddam wanted us to copy the French design and build another, secret reactor, where we would produce the bomb-grade plutonium beyond the prying eyes of foreign spies and inspectors – the same thing to him.

But it was not to be. On June 7, 1981, Israel sent eight F-16 warplanes almost 700 miles over Jordanian, Saudi and Iraqi air space for hours without detection. By flying in tight formation, they generated a radar signal resembling that of a commercial airliner. Upon identifying the Osiraq nuclear plant, and catching Iraqi defenses by surprise, the Israeli pilots managed to demolish the reactor in one minute and 20 seconds.

At the time, Israel's audacious preemptive strike was almost universally condemned, but later praised by many for helping thwart Iraq's development of nuclear weapons.

Despite this and other setbacks, says Hamza, Saddam persisted in his quest for a nuclear bomb. In testimony before Congress last August, Hamza – the architect of Iraq's atom bomb program – said that if left unchecked, Iraq could have had nuclear weapons by 2005.

דורון רוזנבלום אינו עיתונאי אלמוני. מזה כ - 25 שנה הוא מפרסם מאמרים פובלציסטיים בבמות עיתונאיות שונות, ובעיקר ב''הארץ''. השתייכותו הפוליטית תמיד היתה ברורה: השמאל הציוני, התל-אביבי, הבורגני, בסגנון יוסי שריד ויוסי ביילין. ייחודו נעוץ בסגנון הכתיבה האופייני שלו, רווי ההומור המושחז והאירוניה המנוסחת היטב. במשך השנים השכיל רוזנבלום לפרוש את כתיבתו על פני תחומים רבים, ולא הצטמצם רק במתחם המוכר לעייפה של מאבקי שמאל-ימין שגרתיים. הוא כתב על תרבות, תיאטרון, פנאי ועוד, ובעיקר הצטיין בתיאורה של אותה ''ישראליות'' חילונית תל-אביבית, המזוהה עם ה''אליטות הישנות'' הדועכות. ב- 1996 הוציא רוזנבלום לאור קובץ ממאמריו בשם ''תוגת הישראליות''.

מעניין היה לעקוב אחרי כתיבתו של רוזנבלום בשנתיים האחרונות. הוא לא נטש את השקפותיו הפוליטיות הקודמות, אך ניתן היה להבחין בתמורה הדרגתית שחלה בכתיבתו ככל שהתמשכה המלחמה ורבו החללים. אני הייתי מגדיר את התמורה הזו כעלייה במפלס האמפתיה כלפי הצד הישראלי, במקביל לירידה במפלס האמפתיה לצד הפלסטיני. זאת, בניגוד למגמה המסורתית של השמאל הקיצוני, המצדיק כל מעשה זוועה פלסטיני בנימוק של ''עם הנתון תחת כיבוש''. בא רוזנבלום ואומר: נכון, אני מתנגד ותיק לכיבוש ולהתנחלויות, אבל כאשר מתינו מוטלים לפנינו, אבריהם מרוטשים ומפוזרים, אין בלבי מקום לסבל של הצד השני. כעת אני בוכה עלינו. בקרב כותבי ''הארץ'' בחר רוזנבלום את הצד הישראלי, להבדיל מגדעון סאמט, מירון בנבנישתי וכמובן הצמד הבלתי נלאה אשר מכר את נשמתו לשטן זה מכבר - עמירה הס וגדעון לוי - המסוגלים לעמוד על יד גופת תינוק ישראלי ולצדד במחבל המתאבד.

דוגמה מעניינת לבחירתו זו של דורון רוזנבלום ניתן היה לראות במאמר אותו הוא כתב בעקבות ''נאום צ'כוסלובקיה'' שנשא ראש הממשלה שרון בסוף 2001. באותו נאום, כזכור, התריע שרון מפני הצבתה של ישראל בעמדה בה הוצבה צ'כוסלובקיה ב- 1938, בועידת מינכן. ישראל, טען שרון, לא תתן שיקריבוה על מזבח קואליציה בינלאומית מזויפת. הנאום זכה לביקורת גורפת בארץ ובעולם, וצוין בעיקר כנאום היסטרי שאין לו כל קשר עם המציאות, בודאי אם מפרשים אותו כהשוואה בין הנשיא בוש לראש הממשלה צ'מברליין. רוזנבלום התייחס לנאום באופן דו- משמעי: מחד הוא מתח ביקורת על שרון, על בסיס טענת החריגה מפרופורציה. אך מאידך, כך הוא כתב, העביר בו הנאום תחושה היסטורית עמוקה. הנה עומד לו ראש ממשלה ישראלי וטוען בפני העולם ''הנאור'' שישראל לא תתן שיובילוה כצאן לטבח כפי שעשו לצ'כוסלובקיה באותם ימים אפלים, והישראלי רוזנבלום, שחש חרדה טבעית לגורל מדינתו, כפי שחש כל אחד מאתנו כיום, מזדהה עם רוח הדברים, גם אם לא בהכרח עם תוכנם.

עבור כותב ''שמאלני'', שכמו רבים עשה קריירה מפוארת מהתנגדות, לעג ובוז לאריאל שרון ולכל מה שהוא מייצג, הבעת הזדהות כזו דווקא עם אחד מנאומיו היותר מעוררי מחלוקת של ראש הממשלה היא בעיני סימן למהפך נפשי. זאת גם אם ברמה הפוליטית לא סטה רוזנבלום אפילו במילימטר מעמדותיו הפוליטיות. בסופו של דבר, הרי הייתי מצפה מפובלציסט כמותו שבמקרה כזה יעוט על שרון בשצף-קצף ויכתוב: על מה מדבר ראש הממשלה המטורלל הזה? ישראל היא כמו צ'כוסלובקיה? ארה''ב היא כמו בריטניה של צ'מברליין? הרי אנחנו המדינה החזקה ביותר באזור! איש לא יוכל להשמידנו! רק הכיבוש מכלה כאן כל חלקה טובה! בלה, בלה, בלה...

בחודשים שעברו מאז כתב דורון רוזנבלום עוד מספר מאמרים שמייצגים בעיני סוג של מהפך נפשי ביחס אל הסכסוך. ובכל זאת, המאמר ''תרחיש'' מהווה ציון דרך. כשמו כן הוא, המאמר אינו אלא תיאור תרחיש של גל טרור המציף את לונדון, פריז וערים נוספות באירופה בדמותם של מחבלים מוסלמים מתאבדים הנושאים על גופם חגורות נפץ, בדיוק כמו אלה המכים בישראל בימים אלה. עם לא מעט סרקזם מפליג המחבר בתיאורי הפסטורליה השוררת בגנים הציבוריים של הערים האירופאיות, עת מטיילות בהם נשים עם ילדיהן, שניות ספורות לפני שהכל הופך לבליל של דם, אש, עשן, רסיסי זכוכית ואיברים שסועים.

חלק נכבד מן המאמר מוקדש לתיאור הסיקור של הפיגועים בתקשורת העולמית. כאשר הפיגועים הראשונים מתרחשים בבריטניה הופכת התקשורת הבריטית עד מהרה לפטריוטית ומיליטנטית, אך זו הצרפתית ממשיכה לשמור על ''אובייקטיביות'' וריחוק, תוך גילוי ''הבנה'' לטרוריסטים. אך משמכים הפיגועים בפריז משתנה גם שם הנימה והופכת עד מהרה לאנטי-ערבית, תוך גילוי ''סובלנות אפס'' למניעי הטרוריסטים ולעומדים מאחוריהם:

''דובר בארמון האליזה אמר שהנשיא והממשלה אינם מוציאים מכלל חשבון שימוש בנשק גרעיני טקטי כנגד כבר-נראה-מי: 'זה פשוט מאד: זה או הם - או אנחנו. זה כמה חריוני עזים באיזו מדינה מדברית - או הפואה-גרה והבוז'ולה וגשר אלכסנדר'''.

רוזנבלום אומר לכאורה את המובן מאליו, את מה שכל אזרח ברחוב יכול להגיד: אילו האירופאים היו חווים טרור כפי שהישראלים חווים, סביר להניח שלא היו מבקרים אותנו כל-כך על מעשינו בשטחים. אך זהו רק הרובד הפשוט של הדברים. ברובד העמוק יותר קיימים שני מסרים חשובים, שעבור כותב מן השמאל הם בגדר מהפכה של ממש:

ראשית, אין קשר בין הטרור המתואר בתרחיש לבין כיבוש. המסר העיקרי של השמאל במשך כל השנים ובעיקר בחודשים האחרונים הוא שיש קשר חד משמעי בין הכיבוש לטרור. אם לא היה כיבוש לא היה טרור, נקודה. הטרור הוא תוצר ישיר של הכיבוש. במדינות שאינן כובשות, כמו מדינות אירופה, לא יכול להיות טרור בהיקפים הישראליים.

באו פיגועי ה- 11 בספטמבר והוכיחו שלא כך הוא הדבר. הטרור יכול להכות במדינה לא כובשת (לפחות לא כיבוש פיזי) באופן חמור הרבה יותר מאשר בישראל. דורון רוזנבלום הפנים את המסר הזה היטב, שכן במאמרו הוא מתאר את המקור לטרור במלים האלה: ''מתאבדים איסלאמים, סנגלים, טימורים, אלג'ירים וסתם אנרכיסטים, שכאילו נדבקו זה מזה בטראנס של רצח''. היכן כאן הכיבוש?

שנית, למרות שכותרת המשנה של המאמר היא ''טפו, טפו, טפו'', לא ניתן להשתחרר מן המחשבה שרוזנבלום לא בהכרח היה מצטער אם תרחישו העקוב מדם היה אכן מתממש. אך בכדי שלא לחשוד בכשרים אצא מתוך הנחה שהכותב לא היה רוצה בשום אופן בהתממשות התרחיש הנ''ל, ואגיד רק שאני, לעומת זאת, בהחלט הייתי מקדם זאת בברכה. אכן כן, אילו עשרות ומאות צרפתים, איטלקים, בלגים והולנדים היו מתפוצצים לרסיסים בבתי הקפה, המסעדות והרכבות התחתיות של עריהם השלוות לא הייתי מזיל אף לא דמעה אחת של צער. ולא, הסיבה לכך אינה משום היותי אכזר בצורה יוצאת דופן או משום שחונכתי לשנוא אירופאים בלונדינים עם עיניים כחולות.

בכדי להבין את הסיטואציה, הבה נחזור ששים ושתיים שנה אחורנית בזמן, אל ימי ראשית מלחמת העולם השנייה: אוסטריה סופחה לגרמניה, צ'כוסלובקיה, צרפת, בלגיה והולנד נכבשו, והנאצים מנהלים מלחמה קשה ואכזרית נגד בריטניה, שכוללת בין היתר את הפצצת עריה מדי לילה. ברית-המועצות בשלב זה היא עדיין בת בריתה של גרמניה, על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, וארצות-הברית יושבת בצד, תומכת בבריטניה בפה ובכיס, אך לא הרבה יותר מכך. עבור הבריטים הנואשים היתה תקווה אחת מרכזית: שברית-המועצות, ארצות-הברית, או שתיהן גם יחד, תצטרפנה אליהם במלחמתם בנאצים. זו, ככל הנראה, הדרך היחידה לנצחם. יושב לו האזרח הבריטי במקלט ביתו בלונדון וחושב לעצמו: אילו היה היטלר מפציץ כך את ניו-יורק או את לנינגרד, גם האמריקנים והרוסים היו נלחמים בו וכך היה ניתן לסיים את הסיוט הזה מהר הרבה יותר, ובשפיכות דמים פחותה. האזרח הבריטי לא רוצה לראות במותם הסתמי של אמריקנים ורוסים, אך הוא יודע שהדרך היחידה שתוביל להצטרפותם אל בריטניה במלחמתה ברשע הנאצי עוברת דרך דמם של אזרחי ברה''מ ואמריקה.

ואכן, ברה''מ הצטרפה לבריטניה ביוני 1941, אחרי שגרמניה תקפה אותה בהפתעה במסגרת מבצע ''ברברוסה''. מספר חודשים אחר כך הצטרפה אל שתיהן גם ארה''ב, בעקבות ההתקפה בפרל-הרבור. שוב לימדה אותנו ההיסטוריה שהדרך לגיבוש קואליציה נגד כוחות רשע עולמיים רצופה בהרבה מאד דם. הרהוריו של האזרח הבריטי האלמוני בימי הבליץ התגשמו: רק כאשר מתו אלפי אמריקנים ורוסים התגבשה אותה קואליציה שהביסה בסופו של דבר את היטלר ובעלי בריתו.

אזרחים ישראלים רבים מרגישים כיום תחושה דומה; הטרור האיסלאמי נתפס בעיניהם כסוג של עריצות גלובאלית המשתרעת מאינדונזיה שבמזרח הרחוק ועד לקהילות המוסלמים בפריז, מיאמי ולוס-אנג'לס בפאתי מערב, ומאיימת לנהל מלחמת קודש נגד המערבי באשר הוא. ישראל היא, לצורך העניין, רק המתאבן הראשון בתפריט היהודי-נוצרי של קנאי האיסלאם. ההתקפה המדהימה על וושינגטון וניו-יורק ב- 2001 עשתה עבור ישראל שירות שכל מסבירני משרד החוץ ובנימין נתניהו גם יחד לא היו מסוגלים למלא גם אילו היו נואמים בטלוויזיה האמריקנית מבוקר ועד ליל. האויב האיסלאמי המשותף הבטיח לישראל את תמיכתה של ארה''ב למשך זמן רב, ולא רק ברמה הפוליטית הנגזרת מעוצמתה הפיננסית של הקהילה היהודית באמריקה, אלא גם ברמת ההזדהות המוסרית-אנושית הבסיסית ביותר. ארה''ב היא המדינה היחידה בעולם למעט ישראל - ולמזלנו מדובר במעצמה מספר 1 בעולם - שגורסת כי שום מאבק לאומי או אתני לא מצדיק ביצוע מעשי טרור דוגמת אלה שמבצעים הפלסטינים. הדעת נותנת שאילו היו מבוצעים מעשי טרור דומים גם בארצות אירופה המערבית, התומכות פוליטית ומוסרית בפלסטינים, רבים הסיכויים שגישתן לסכסוך הישראלי-ערבי היו משתנות מן הקצה אל הקצה. גם אם לעולם לא תהיה בין ישראל לבין אירופה ברית כמו זו שיש בינינו לבין אמריקה, עדיין סביר להניח שתמיכתה הפוליטית של יבשת זו תהיה נתונה לישראל אם אזרחיה יאלצו לעמוד במבחני הדם והאימה העוברים על אזרחי ישראל.

danv
חבר מתאריך 18.6.02
5452 הודעות 13:43 15.04.03
1. יש גם מידע על הסכם סודי בין גורמים בסעודיה
לבין גנרלים בעיראק שהושג באמצע המלחמה, על הפסקת הלחימה של משמרות הרפובליקה ויתר החיילים העיראקים.
מפקדי דיביזיות מסויימות אצל העיראקים לא אהבו את זה ולכן חלקן
המשיכו להלחם.
3. לא מצאתי קישורית אך מצאתי ביסוס נוסף להודעתך
ע"פ דיווח נוסף - מהאר סופיין (בערך), מנהיג משמרות הרפובליקה,
הגיעה להסכם עם ארה"ב על פיו הוא יורה לחייליו להכנע בתמורה להעברתו ע"י מסוק אפאצ'י ל"גן עדן בטוח". לאחר ההסכם, הורה סופיין לכל חייליו להניח את נשקם. מיד אחרכך, כפי שהוסכם, מסוק אפאצ'י העביר אותו ממחנה אל-ראשיד אל מקום בלתי ידוע.
מה שמוזר גם זה שמהאר סופיין לא נכלל ברשימה המפורסמת של ארה"ב של הבכירים העיראקים המבוקשים.
5. כתבה של פסיפיק ניוז - בגדד לא נפלה, היא נמסרה
בתגובה להודעה מספר 4

כתבה של פאסיפיק ניוז על העניין - פחות על הפרטים עצמם ויותר על הרמזים לכך שבאמת נחתם הסכם.
Arabic media are using the word "safqa" to explain the sudden collapse of Baghdad and the Iraqi regime. Translated into English, "safqa" means "a deal made fast and in secrecy."

Arabic media are speculating that a "safqa" -- Arabic for a secret deal -- was arranged between the United States and the Baath regime to hand over Baghdad. Although nobody can pinpoint the exact terms, there are three clear outcomes. First, the lives of many American and British forces as well as most senior Baath officials were spared. Second, Baghdad itself did not turn into the bloodbath widely anticipated by military experts. Third, the war was shortened dramatically, saving the region -- especially Saudi Arabia -- from catastrophic consequences.

The following clues, gleaned from Arabic and U.S. media, suggest why the fall of Baghdad was premeditated.

None of the seven rescued POWs was hurt. On the contrary, all seven were found in good condition. All were found dressed in pajamas rather than the standard uniforms for prisoners of war, indicating that they were being treated as guests rather than as POWs. Usually, Arabs give pajamas to guests who sleep over in their houses.

Arab reports point out that POW Jessica Lynch was similarly treated; she was kept in the cleanest room in an Iraqi hospital until she was rescued on April 2.

In both cases, American forces were tipped off about the location of the POWs by unknown Iraqi citizens. Kuwaiti prisoners, by contrast, who were captured during the Iraqi invasion of Kuwait more than 12 years ago, are only now being discovered.

To date, none of the seven war prisoners has spoken directly to American TV reporters, unlike American soldiers injured in the fighting, who became instant media sources. We are told the seven POWs were taken to Kuwait for medical treatment and intelligence debriefing.

American tanks rolled into Baghdad with very little resistance while Basra, nowhere near as heavily fortified as Baghdad, sustained almost three weeks of fierce resistance.

The fall of Baghdad was so sudden that it left many of the Arab and Muslim volunteers who went to Iraq to fight the coalition forces in total disarray. Initially given weapons and uniforms, thousands of these volunteers -- who came from Yemen, Egypt, Syria, Indonesia, Malaysia and elsewhere -- wound up having no one to tell them what to do. Al Jazeerah reports that some are now still fighting U.S. forces while others are actually attacking Iraqi civilians.

Baath forces refrained from destroying a single bridge in Baghdad, which could have blocked U.S. tanks access to the city, at least temporarily. Moreover, only a handful of Iraq's oil fields were set on fire, leaving the vast majority intact almost in accordance with Bush's demands.

None of the senior Baath officials has surrendered to date, with the exception of two high-level scientists. Instead, tens of thousands of Baath operatives managed to disappear without a sign of internal divisions. This strongly suggests that the departure of the Baath regime was ordered from the most senior levels and was highly organized. It also explains why most of the Iraqi forces, including the Republican Guards, were nowhere to be found when U.S. forces entered Baghdad.

Iraqi Ambassador to the United Nations, Mohammad Al-Douri, a high level Baath functionary, was quoted in both American and Arabic media as saying, "The game is over" and that he had not been in contact with Saddam Husssein for weeks. When asked why he used the word "game," the Ambassador replied, "the war is over." Meanwhile, Al-Jazeerah reported that he has been allowed to travel to Syria and that he may be asked to represent the new Iraqi government at the United Nations.

While Arabs all over the Middle East now routinely talk of the deal that saved Baghdad, they also speculate that the same deal may have saved Saddam. Unlike the hunt for Osama bin Laden in Afghanistan, which preoccupied U.S. forces for months, the hunt for the dictator no longer appears to be the top priority for U.S. forces in the wake of Baghdad's fall.

Where could Saddam be if he is still alive? Some Arab media experts speculate he may have sought refuge in Mecca, the most sacred Islamic place in the world. No non-Muslims ever lived in and very few have even set foot in this holiest of Muslim cities.

If it turns out that Saddam is indeed in Mecca, it would be one further clue that the architect of the "safqa" or deal between the Baath and the United States was Saudi Crown Prince Abdullah -- a trusted intermediary of the Bush family and the only Arab leader invited to President Bush's Crawford Ranch.

For the Saudis, as well as for many other Arab leaders, the deal offers the one hope of sparing the Middle East the consequences of a bloody and prolonged war of resistance in Iraq. For the Americans, the deal offers a chance of stabilizing post-war Iraq and its neighbors, leaving the door open for what Bush calls the roadmap to peace between Israelis and Palestinians.

חשיפה ראשונה:טייסי החמקן שהפציצו מחבואי סאדאם קיבלו היום מדליות באורח אישי מפיקוד הפנטגון.הטייסים משתייכים לשני טייסות. 117 F מבסיס הולומן - 2 טייסים שהפציצו המחבוא יומיים לפני פרוץ הקרבות.האחד סגן אלוף
Lt. Col. David Toomey כאן בתמונה לראשונה מפורסם באורח נדיר עם שובו בסוף השבוע לבסיס בעמוד זה -
http://www.4law.co.il/L504.html
ובסרט המיוחד והנדיר פה לאחר הפצצה בבגדד כאן:

הצוות השני הוא טייסי החמקן B1 מבסיס וויטמאן במיסורי עליהם כבר דיווחתי כשמפקד טייסת החמקן הזו בצילום ראשון נדיר כאן בעמוד:
http://www.4law.co.il/L582.html
שבו גם הכנת פצצות מיוחדות לחיסול הצמרת העירקית ... מי שחוסל חוסל כאן התמונה בעמוד מתחתיו -
http://www.4law.co.il/L582.html
את הידיעה על הענקת המדליות היום ניתן למצוא כאן בנוסף לתיאור של צוות הולומאן בייס במגזין המקומי כמו גם הדווח של טייסת וויטמאן מיד אחרי ההפצצה השניה כאן - באילו סוגי פצצות השתמשו וכדומה.טייסי הולומאן מתארים את המתח בו היו לקראת ההפצצה הזו הכל מצוי בעמוד הזה מרוכז -
http://www.4law.co.il/Le121.htm
דווח הפצצה מוסרט של טייסי וויטמאן שיצאו להפצצה גם ממיסורי ישירות כאן -
כמו גם תדלוק באוויר שלהם כאן -

בסך הכל מ - 51 מטוסי חמקן F117 שמחיר כל אחד כ- 50 מליון דולר המצויים בכנף 49 בבסיס הולומאן רק 5 מפציצים השתתפו בתקיפות בעירק.חלק מצוי בדרום קוריאה ובמקומות אחרים בעולם.
במגזינים האחרונים של שני טייסות החמקן - אחד מהם יצא שלשום דווח על פעילות טייסות החמקן במלחמה המגזינים הטריים כאן -
וויטמאן מ - 11 לחודש -
http://www.4law.co.il/L645.pdf
הולומאן מ- 18 לחודש -
http://www.4law.co.il/L517.pdf
כיצד מסמנים את מספר הגיחות המבצעיות על כנף החמקן בדווח כאן למעלה בעמוד -
http://www.4law.co.il/L504.html
השבויים חגגו היום יחד עם הנשיא בוש את המיסה החגיגית של האיסטר בבסיס פורט בליס בטקסס הדווחים המוסרטים המרתקים שוב את האמריקנים כאן:

http://www.4law.co.il/Le128.ram

שחר
חבר מתאריך 4.11.02
898 הודעות 09:17 24.04.03
1. והנה קישור לכתבה
http://images.maariv.co.il/cache/ART468356.html

יקי
חבר מתאריך 4.4.02
1326 הודעות 10:40 24.04.03
2. והנה הכתבה
הפילו עליו מסוק השבוע התברר כי סיפורו המדהים של הצלף
הגיבור שניצחאת מכונת המלחמה האמריקנית היה בסך-הכל פרי
דמיונם של מומחי התעמולה העיראקים
ג'קי חוגי

הוא יכול היה להיכנס להיסטוריה כצלף הטוב ביותר מבין איכרי כל העולם, אלמלא באו העובדות וקלקלו לו את הסיפור. עלי עובייד מונפאש, אזרח עיראקי בן 8 נחשב במשך ארבעה שבועות לפלאח האמיץ ביותר בעיראק, אחרי שהפיל מסוק אפאצ'י אמריקני באמצעות רובה ישן שהחזיק ברשותו. תמונותיו,
כשהוא מספר על רגע הפלת המסוק, שודרו בכל העולם והפכו אותו לאגדה. הפלאח העני ניצח את מכונת המלחמה האמריקנית.

אולם השבוע, פחות מחודש לאחר אותו בוקר בשדה, התוודה מונפאש, המכונה
אבו-כאזם, כי לא הוא הגיבור שמאחורי האירוע. את המלאכה עשו ככל הנראה כוחות
של פדאיי סדאם, או פעילי הבעת', שירו אש צפופה לעבר המסוק והכריחו את טייסיו
לנחות. "לא הפלתי אפאצ'י ולא כלום", גילה לשליח היומון הכוויתי "אל-ראי
אל-עאם", שביקר בכפרו. "עמדתי מול עדשות המצלמה וחזרתי על מה שהכתיבו לי".

24 במרס, היום החמישי למערכה, היה התחנה המוצלחת ביותר של ההסברה העיראקית
לאורך המלחמה. לראשונה באותו בוקר הופיע סגן הנשיא, טהה יאסין רמדאן, בפני
המצלמות מאז החלה המערכה. הוא הטיף נגד מדינות ערב שאינן יוצאות לג'יהאד נגד
אמריקה, אבל בעיקר התייחס לי דיעות על מותו או פציעתו, יחד עם סדאם וחבורתו,
באותה תקיפה לילית שפתחה את הקרבות. "ברשימת ה'נפגעים' היה גם זה העומד
מולכם", אמר לעיתונאים בציניות.

כמה שעות אחר-כך העבירו מצלמות הטלוויזיה מכל העולם את המצוד בחידקל אחר
שני טייסים אמריקנים שלכאורה צנחו בנהר, לאחר שמטוסם הופל. העיראקים מסרו על "לכידת" אחד הטייסים בסבך הגדה, ועל "חיפושים" אחר חברו. בדיעבד התברר, כי המאורע הזה, שלווה בחיפושים בשידור חי ביבשה ובמים, ביריות לתוך הנהר, בהצתה של שיחים ובשמחה של המון על "מציאת" אחד מן השניים, לא היה אלא הצגה.

בתווך, בין שני אירועים אלה, שידרה הטלוויזיה העיראקית את התמונות שלא
ייאמנו מאיזור טווירח שליד העיר כרבלא, 110-כ ק"מ מדרום לבגדאד. התמונות
שודרו שוב ושוב, מצחיקות ועצובות כאחד, ובעיקר בלתי נתפסות: על קרקע ירוקה בשדה חקלאי נראה אפאצ'י אמריקני, שלם למדי, מיותם וריק, כשלצדו קבוצה של אזרחים מניפים רובי קלצ'ניקוב וצוהלים. הם הציגו מסמכים מתוך המסוק, דרכו על קסדות הטייסים שהושלכו על האדמה, ולבקשת כתב הטלוויזיה העיראקית מחאו כפיים ועלזו: "ברוח, בדם נפדה אותך, יא סדאם". עלי מונפאש סיפר איך הבחין במסוק, בהיותו בשדה יחד עם בן-דודו ונכדיו, והפילו ביריות מרובה ישן שברשותו.
בן-רגע הוא הפך לגיבור לאומי בעיראק, ויחד עמו בני שבט אל-פותנה, עמם הוא נמנה.

"אומרים שזהו מסוק מדגם מתקדם", הכריז קריין הטלוויזיה העיראקית, על רקע
תמונת המסוק, "אתם רואים אותו. הפילו אותו פלאחים גיבורים מבני כרבלא. כן, אלה הם לוחמים מבני עיראק הכבירה, המפוארת והגיבורה, בני המנהיג הלוחם סדאם חוסיין". בתחתית המרקע נכתב: "אפאצ'י של אמריקה המושפלת".

הצגה מבוימת היטב
העיראקים טענו כי הם הפילו מסוק נוסף, וגם אנשי צוותו נישבו. שר ההסברה,
מוחמד סעיד סחאף, עדיין נהנה ממהימנות בינלאומית, הודיע כי "אם יאפשרו
התנאים", כלשונו, אולי יוצגו בהמשך היום תמונות של הטייסים השבויים.
התמונות אכן הוצגו סמוך לחצות, שוב בידי הטלוויזיה העיראקית. היו אלה שני טייסיו של מסוק אחד, דייויד ויליאמס ורונלד יאנג. הם צולמו שותים תה
ואוכלים עוגיה בחדר שקירותיו צהבהבים, כשלידם מונחים כרטיסי האשראי שלהם, שטרות כסף, גלויות דואר צבעוניות, תעודות כניסה שונות וכל מה שטייס לא ממש צריך בצאתו לתקיפה. השניים שוחררו על-ידי כוח אמריקני יומיים אחרי נפילתה של בגדאד.

כל אותו לילה שבו נוהל הקרב, ישן עלי עובייד מונפאש על יצועו ולא ידע דבר וחצי דבר על המצפה לו. בשעת בוקר השכים, יצא לשדהו ושם ראה מסוק שחור וגדול עומד מיותם, כאבן שאין לה הופכין. "יא אבי, לא הפלתי אפאצ'י ולא כלום", אמר לעיתונאי הכוויתי שהגיע לראיינו בביתו, "כל מה שקרה זה שהגעתי לשדה, כדרכי מדי בוקר, והופתעתי לראות את המסוק מונח על האדמה שלי. שפשפתי את עיני כדי לדעת אם זה אמיתי או דמיון. כשהבנתי כי זו אמת לאמי תה, השתלט עלי הפחד".

הפלאח מספר, כי הוא עזב את השדה המהירות, וחיפש אחר העמדה הקרובה ביותר של צבא עיראקי כדי לדווח על המימצא הנדיר. "באה אתי קבוצה של פעילי מפלגה ואנשי ביטחון כדי לראות את הדבר", שיחזר. "הם אמרו לי שזה מסוק אפאצ'י אמריקני. נשארתי עמם עד שהגיע בכיר שאיני יודע מיהו, ואמר לי מה ששמעתם בערוצי הלוויין, שאני זה שהפיל את המסוק ברובה שלי".

במאפיה קוראים לזה בנימוס הצעה שאי-אפשר לסרב לה. "מסגנון דיבורו של הבכיר הזה הבנתי שהוא מאיים עלי", סיפר מונפאש. "ידעתי שהתרשלות בתשובה בנוגע לדבר הזה תיחשב בגידה. בעיראק ידוע מה פירושה של בגידה. הצוואר שלי ישלם את המחיר אם לא איענה למה שהוא ביקש ממני. כך עמדתי מול עדשות המצלמה וחזרתי על מה שהכתיבו לי. סיפרתי שהפלתי את המסוק בעזרת נכדי, שגילו אינו עולה על שבע שנים. למחרת באו משאיות ומלגזות של המשמר הרפובליקני, ולקחו את האפאצ'י למקום אחר".

מחכה לפרס של מיליון דינר
כתב היומון האמריקני "ניו-יורק טיימס", שנלווה לכוחות, נתן גירסה מהימנה
לאירוע עוד באותו יום, אבל דבריו נטמעו בשידורים החוזרים של בני שבט
אל-פותנה רוקדים על המסוק. העיתונאי האמריקני, ג'ים דוויר, דיווח כי שני
המסוקים הופלו במטח של טילי אר-פי-ג'י ונשק קל, שקידם כוח מסוקים אמריקני בדרכו לתקיפה לילית של כוחות של המשמר הרפובליקני ליד כרבלא. 30מסוקים חזרו מן התקיפה, כתוצאה מן הירי, בלי שישלימו את המשימה. לדבריו, שני מסוקים אכן הופלו, אבל צוותו של אחד מהם חולץ בשלום. "נתקלנו בקן צרעות, מטח של טילי נ"מ", הוסיף כתב סי-אן-אן שנלווה לטייסת. "הטייסים לא יכלו להשיג את רוב מטרותיהם. הם נאלצו להשיב אש ולצאת מהמצב".

סגן מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, בריגדיר-גנרל בנג'מין פרקלי, הסביר את
התקרית הזו: "כעשרה בחורים היו על גג בניין וירו פצצות אר-פי-ג'י ואש מנשק קל. אפשר להפציץ את הבניין הזה ולהפכו לעיי חורבות, אבל במחיר של אזרחים רבים הרוגים".

העיתונאי הכוויתי, ג'אסם חמאדי, סיפר בנימה מבודחת על הקשיים שעבר כדי
להוציא לפועל את הסיפור. "ההגעה אליו קשה אפילו מן ההגעה לסדאם חוסיין", כתב על הפלאח העיראקי, "נזקקתי לארבעה ימים רק כדי למצוא אליו את הגישה".

עלי מונפאש גר בבית פשוט, מוקף שיחים ושוקק מבהמות. העיתונאי לא היה אורח קרוא בבית, ולכן אולי לא מיהר הפלאח להתמסר לו. "יברך אתכם אללה, מה אתם רוצים?" שאל. "לראיין אותך", השיב העיתונאי. "אני אינני מונפאש, אני בן-דודו", נענה.

מונפאש הסכים להתראיין רק לאחר לחציו של בן משפחה, אולם המשיך לסחוט את
אורחו. "תבואו בעוד יומיים", נאמר לעיתונאי, "אבל בשעה מאוחרת, רחוק מעיני השכנים".

יומיים לפני הפלת המסוק, פורסמה בשמו של סדאם רשימת פרסי הענק שיינתנו
לאזרחים עיראקים שינחילו אבידות לאויב. נקבע מחיר לכל הישג. מחירו של טייס אויב חי היה הגבוה ביותר - 100 מיליון דינרים עיראקים 280-כ) אלף שקל(. על כך אמר עלי מונפאש: "לא קיבלתי מיליון דינר ולא דינר אחד. הם אמרו לי שאני פטריוט ושנכנסתי להיסטוריה של ההגנה על עיראק הגדולה במאבק מול התוקפנות האמריקנית".
הקישורים שלי - http://www27.brinkster.com/yniaz/mylink.htm